במהלך העשור האחרון, המצב בסוריה התאפיין בהתערבויות משמעותיות מצד גורמים אזוריים ובינלאומיים, ואלו מילאו תפקיד מכריע בעיצוב המפה הנוכחית. "האביב הערבי", אשר החל בסוף 2010, הבטיח רפורמות דמוקרטיות ברחבי המזרח התיכון, אולם נתקל בהתנגדות עזה בסוריה. במדינה זו עלה בידו של משטר אסד, אשר נתמך בידי איראן, רוסיה ושלוחים סוניים, לשמור על כוחו חרף ההתנגדות הנרחבת ומספר הנפגעים הגבוה.
מעורבותה של איראן בסוריה מוצגת כאסטרטגיה הגנתית מפני קבוצות קיצוניות דוגמת דאע"ש ואל-קאעידה, הנחשבות בעיני טהרן כאיומים ישירים על ביטחונה הלאומי. התערבות זו הייתה חלק מאסטרטגיה אזורית נרחבת יותר של איראן, והיא תיארה אותה לעיתים קרובות כ"מלחמה נגד הטרור". ייצובו של משטר אסד, התלוי במידה רבה בתמיכה איראנית ורוסית, הושג במחיר ניכר, הן בחיי אדם והן במונחים כלכליים. עם זאת, היציבות הייתה שבירה, והותנתה בהמשך נוכחותן ותמיכתן של מעצמות זרות אלה.
נקודות התורפה של סוריה נחשפות
ההתפתחויות האחרונות באזור הופכות את המצב בסוריה למורכב עוד יותר. רוסיה הסיטה במידה ניכרת את מוקד פעילותה הצבאית עקב מעורבותה בסכסוך המתמשך באוקראינה, אשר פגעה ביכולתה לשמור על אותה רמת מעורבות בסוריה. במקביל סבל חיזבאללה, שהינו שחקן פרוקסי איראני בעל חשיבות מכרעת, מאבדות משמעותיות בעקבות הפעילות הצבאית הישראלית במהלך 2024. גורמים אלה החלישו את עמודי התווך של משטר אסד ויצרו ואקום, שאותו הזדרזו ארגוני המורדים בסוריה לנצל.
חידוש פעילותם של המורדים, בייחד במחוז אידליב, מדגיש את שבריריותה של היציבות בסוריה. התמוטטותו המהירה של הצבא הסורי בתגובה למתקפות אלה מדגישה את נקודות התורפה המתמשכות בתשתית הצבאית של המשטר. חוסר יציבות זה הוביל באופן בלתי נמנע להגברת המעורבות האיראנית והרוסית בניסיון לבסס מחדש את השפעתן ולהשיב לעצמן שליטה למראית עין.
התחרות הגיאו-פוליטית בין איראן לטורקיה הופכת את המצב בסוריה לסבוך עוד יותר. שתי המדינות נוקטות אסטרטגיות שונות, המציבות אותן לעיתים קרובות משני צידי המתרס. בעוד איראן מתמקדת בתמיכה במשטר אסד, הרי שטורקיה ניהלה מספר מבצעים צבאיים בצפון סוריה, שנועדו כביכול להגן עליה מפני מתקפות טרור מעברו השני של הגבול, אולם בפועל הביאו ליצירת מרחב השפעה טורקי. תחרות זו טומנת בחובה את הפוטנציאל להסלמת המתיחות, בייחוד בזמן שכל אחת משתי המדינות שואפת להרחיב את תחומי השפעתה על חשבון האחרת.
על אף המשא ומתן שנערך באסטנה ב-2017, ואשר נועד לנהל את הסכסוך בסוריה, הרי שהמציאות בשטח מצביעה על כך שהוא שימיש בעיקר כדי לסמן את גבולות תחומי השליטה בין איראן, רוסיה וטורקיה, ולא על מנת לקדם שלום מקיף. ככל שמשטר אסד השתלט על שטחים גדולים יותר, כך גברה ההשפעה האיראנית. במקביל, טורקיה ביססה את נוכחותה בצפון המדינה. חלוקת אזורי ההשפעה מבליטה את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח בסוריה, בייחוד לאור היחלשותם של השושבינים הראשיים, קרי רוסיה ושלוחיה של איראן.
אדוות המרד: כיצד משפיעות התהפוכות בסוריה על המזרח התיכון?
המצב הנוכחי בסוריה טומן בחובו מערך מורכב של הזדמנויות וסיכונים בפני ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל. ככל שפלגים שונים, בייחוד איראן ושלוחיה, ממקדים מחדש את מאמציהם בסכסוכים הפנימיים בסוריה, כך פוחתת באופן זמני תשומת הלב שהם מקדישים לישראל. שינוי מיקוד זה מעניק לישראל מרחב נשימה אסטרטגי בטווח הקצר. ואולם, מציאות זו כרוכה בסיכונים משמעותיים, בייחוד הפוטנציאל לחוסר יציבות בגולן הסורי, שעלול להתרחב לרמת הגולן, הנשלטת בידי ישראל. חוסר יציבות זה עלול לגרום להסלמה של המתחים האזוריים ולגרור את המזרח התיכון לעימות נרחב יותר.
בראייה היסטורית, גבולות המזרח התיכון שורטטו עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה במסגרת הסכם סייקס-פיקו. ההסכם חילק את השליטה באזור בין צרפת ובריטניה והעניק ריבונות פוליטית למנהיגים שבטיים שונים. חלוקה זו הביאה ליצירתן של מדינות דוגמת סוריה, עיראק ולבנון, המתאפיינות בגיוון אתני ודתי ובמכנה משותף קטן בין הקבוצות השונות. מצב זה הביא לעוינות עמוקה, בייחוד בקרב השיעים, הסונים, הכורדים, הדרוזים, הנוצרים ובני עדות אחרות, וזו הוחרפה כתוצאה מהאינטרסים האסטרטגיים שנבעו ממשאבי הנפט באזור.
השחיקה ההדרגתית של הסכם סייקס-פיקו במהלך העשור האחרון העצימה את החיפוש אחר סדר אזורי חדש. מצב זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות אלימות ובמקרים של רצח עם, כגון אלה אשר בוצעו על ידי דאע"ש. מעורבותן של מעצמות העולם, כגון ארצות הברית ורוסיה, הביאה לייצוב זמני של המצב, אולם במובנים מסוימים סיבכה את המצב עוד יותר. ראוי לציין כי היציבות בסוריה בתקופת ממשל טראמפ התאפשרה הודות לתיאום עם רוסיה, מה שמצביע על כך שלהתערבויות עתידיות עשויה להיות השפעה דומה.
השאלה הקריטית היא אם התערבויות בינלאומיות מעין אלה מסוגלות להביא ליציבות ארוכת טווח באזור. התמשכותן של האנרגיות השליליות והעוינות בקרב עמי האזור מצביעה על כך שייתכן כי תגובה מקומית לא תשיג יציבות ארוכת טווח, אף אם תתבצע בתיאום בין מעצמות דוגמת רוסיה וארצות הברית. תחת זאת, סביר להניח כי התערבויות אלה יביאו להקלה זמנית בלבד, מבלי לטפל במתחים הבסיסיים.
מנקודת מבט ישראלית, החשש הדחוף ביותר הוא ליציבותה של ירדן. בניגוד למדינות שכנות אחרות, ירדן ממשיכה להיות מושפעת באופן יחסי מן "האביב הערבי", או ממה שמכונה "החורף האסלאמי". עם זאת, הדינמיקה האזורית הנוכחית מציבה אתגרים משמעותיים ליציבותה של ירדן, שלדברי כמה אנליסטים נמצאת במצב שברירי. הפוטנציאל לכאוס בירדן הוא תרחיש מציאותי, וישראל חייבת להתכונן לקראתו. תרחיש זה כולל הערכה אסטרטגית מחודשת של פריסת צה"ל לאורך בקעת הירדן, תוך הדגשת הצורך בגיבוש תשתית ביטחונית חזקה וגמישה על פני הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם אחת משכנותיה.
לסיכום
בעוד הסכסוך הפנימי בסוריה מאפשר הפחתה זמנית של האיומים הישירים על ישראל, הוא טומן בחובו סיכונים משמעותיים ליציבות האזורית. ההקשר ההיסטורי של גבולות שנקבעו באופן שרירותי ושל עוינות אתנית ודתית מתמשכת מדגיש את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח במזרח התיכון. עבור ישראל, יציבותה של ירדן הופכת לחשש קריטי, הדורש אמצעי ביטחון מקיפים ואסטרטגיה הגנתית פרואקטיבית. אף על פי שהתערבויות בינלאומיות עתידיות עשויות להועיל בטווח הקצר, לא סביר שיש בכוחן להפיג מתחים אזוריים עמוקים. עובדה זו מדגישה את הצורך בגישה רב-שכבתית וארוכת טווח ליציבות האזורית.
מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
