סצנת המשפט של "הנסיך האדום" בספר "אליס בארץ הפלאות" משתקפת באופן מוזר בפסיקה חסרת התקדים של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד ישראל. ה-ICC הוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בגין פשעי מלחמה לכאורה בעזה. לו היה מתנהל הליך הוגן וראוי, תוצאה זו לבטח לא הייתה מזכירה את האמרה האלמותית של מלכת הלבבות: "גזר-דין קודם – פסק דין אחר כך".
לא נרחיק לכת אם נתאר את הפסיקה ככזו שגובשה על ידי שופטים ותובע בעלי רקורד אנטי-ישראלי מרשים, אשר הגיעו לתפקידם בזכות מינוי פוליטי. הם מצפים שנאמין כי צווי המעצר הוצאו בעקבות תהליך הוגן ומבוסס-ראיות, ולא כתוצאה מהנדוס לאחור של החלטת יח"צ. הם מבקשים לעצור אנשים שאין להם כל סמכות שיפוט חוקית עליהם בגין פשעים במדינה לא קיימת שהומצאה למען הפרוטוקול, תוך התעלמות מכל ראיה המנוגדת לראיית המנהרה שלהם. פסק הדין נקבע מראש, והטיעונים בו גובשו ונכתבו בדיעבד.
ישראל, מדינה שעד כה סיפקה לאויביה בעזה מעל מיליון טון של סיוע הומניטרי בזמן מלחמה, מואשמת כעת ב"הרעבה". מבצע הסיוע ההומניטרי שישראל הפעילה בשיתוף פעולה עם סוכנות אונר"א – למרות שספרי הלימוד שלה שופעים קריקטורות אנטישמיות ורבים מעובדיה הם פעילי חמאס – מתואר כפשע מלחמה. 2 מיליארד דולר נתרמו על ידי תורמים ברחבי העולם כדי לספק לכל עזתי מעל 3,400 קלוריות ליום. כל זאת, למרות אסון ה-7 באוקטובר – הטבח הקטלני ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה – ובזמן ש-100 חטופים ישראלים עדיין מוחזקים שלא כדין בעזה.
מעולם לא סופקו ראיות ממשיות למקרי הרעבה מתועדים היטב בעזה. הראיות-לכאורה אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. סוכנויות האו"ם מסתמכות במידה רבה על נתונים מזויפים שמספק חמאס באמצעות מה שהוא מכנה "משרד הבריאות של עזה". משרד זה מספק את הלבנים שבאמצעותן נבנה המגדל האנטי-ישראלי, וטוען כי למעלה מ-43 אלף פלסטינים נהרגו. לא נעשה מאמץ אמיתי לאמת נתונים אלה, או לבדוק כמה מההרוגים היו חמושים. זאת, בניגוד מוחלט לספקנות המובעת כלפי גופים אחרים שמפיצים דיסאינפורמציה, החל מ"ספוטניק ניוז" הרוסי ועד "עמאק" של דאע"ש.
במהלך המלחמה, מיליוני פלסטינים קיבלו הוראה מצה"ל לצאת מאזורי מלחמה ולהיכנס למרחבים בטוחים. טנקים ישראליים הגנו על האזרחים המפונים מפני אש הצלפים של חמאס, שחשש כי הפינוי יוכל לעזור לישראל להביס אותו. אוכלוסיית עזה ממשיכה לגדול בקצב שנתי מוערך של 2%. זו עשויה להיות דרך מוזרה במיוחד, ובלתי יעילה לחלוטין, לבצע רצח עם.
מה שמזעזע בפסיקה אינו רק היעדר ראיות, אלא גם היעדרו של הליך הוגן רלוונטי. ישראל אינה חתומה על אמנת רומא, הכוללת את עקרונות היסוד שלפיהם פועל ה-ICC. כמו כן, עקרון המשלימות קובע כי אין ל-ICC סמכות שיפוט במדינות בעלות מערכת משפט עצמאית. רק במקרים דוגמת פשעי המלחמה שביצע השליט היוגוסלבי מילושביץ', שבהם בתי המשפט המקומיים "לא מוכנים ולא מסוגלים" ("unwilling and unable") להעמיד לדין, יכול ה-ICC להתערב.
צד ב' בפסיקה הוא "פלסטין", שהתקבלה כחברה ב-ICC בשנת 2015, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו שנחתמו בין הרשות הפלסטינית לישראל. מכיוון שה-ICC אינו מוסמך לדון באירועים המתרחשים בשטחים בלתי מוכרים, הוא הסכים להגדיר שטח שכזה לצורך הפרוטוקול בשנת 2021. השופט ההונגרי פטר קובאץ' פרסם דעת מיעוט, שבה מתח ביקורת על בית הדין בשל היעדר בסיס משפטי הולם. עם זאת, ה-ICC המשיך לירות את החץ לפני שהוא מסמן את המטרה.
בדומה למשפטי הראווה בברית המועצות, ה-ICC בפעולותיו מוביל לתובנה עמוקה ומדאיגה על מוסד בינלאומי שבעבר נחשב למכובד. נראה כי אור הזרקורים של התקשורת, ולא קריטריונים אמיתיים, קובע את אופי פעילותו של בית הדין. אין דרך אחרת להסביר כיצד מספר ההרוגים המפוקפק והזניח-יחסית בעזה מקבל תשומת לב רבה כל כך, בעוד זירות מלחמה אחרת, שהן באופן אובייקטיבי חמורות בהרבה – כמו המלחמה בתימן (400 אלף נהרגו והורעבו ו-16 מיליון על סף רעב) או המלחמה בדרום סודן (7.7 מיליון צפויים להתמודד עם חוסר ביטחון תזונתי חמור) – כמעט אינן מקבלות תשומת לב. אין דרך אחרת להסביר כיצד העצרת הכללית של האו"ם העבירה 156 החלטות נגד ישראל מאז 2015, כאשר רוסיה נמצאת במקום השני עם 24 החלטות נגדה, בעוד נגד קטאר או ונצואלה לא הועברה אף לא החלטה אחת.
במילותיו של לואיס מורנו אוקמפו, שכיהן בעבר כתובע בית הדין הפלילי הבינלאומי: "כולם יודעים שהרעבה התרחשה בעזה"; כך קבע התובע לשעבר מבלי לספק ולו בדל של ראיה. גישה זו של "כולם יודעים" היא שהכתיבה את הליכי בית הדין, לא ראיות.
אקרובטיקה משפטית והטיית אישוש רק מסייעות לבסס את הטיעון הישראלי נגד ה-ICC, שלפיו בית הדין פועל בהתאם לחוק מותאם אישית במקום הדין הבינלאומי. זו הסיבה שהחלטת ה-ICC גרמה לפעמוני האזהרה לצלצל לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון – ובצדק רב. גם הנשיא ביידן וגם הנשיא הנבחר טראמפ גינו בחריפות את המהלך. הם מודעים היטב לכך שיצירת תקדים נגד ישראל משמעה יצירת תקדים גם נגד ארצות הברית. אירוע מעין זה כבר קרה בעבר: בשנת 2020, ממשל טראמפ הטיל סנקציות על פקידים ב-ICC בעקבות החלטת בית הדין לפתוח בחקירה נגד חיילים אמריקאים באפגניסטן. בית המשפט החליט אז לסגת ו"לתת עדיפות נמוכה יותר" לתיק האמריקאי. עם זאת, בשנת 2022, בתקופת ממשל ביידן, חידש ה-ICC את חקירתו. אם תקן הזהב הישראלי של יחס נפגעים צבאי-אזרחי, שעומד על 1:1.2, נחשב ל"רצח עם", שערו בנפשכם כיצד יגדיר ה-ICC את הרקורד של ארה"ב באפגניסטן.
יש דרך פשוטה להיחלץ מהביצה הטובענית הזו: לגנות את ה-ICC ולהפסיק את מימונו. כמו כל מוסד, מידת עוצמתו של ה-ICC עומדת ביחס ישיר ללגיטימיות ולמימון שלו. מדינות אירופה שרוצות לשמור על ריבונותן יעשו בחוכמה אם יפסיקו לממן את ה-ICC ויבטלו את חברותן בו. במקום להודיע שיכבדו את הפסיקה, הן צריכות להוביל את ההתנגדות לה. הן יכולות לשמוח לאידה של ישראל בעודה יושבת על כס הנאשם, והן אף מוזמנות להמשיך להביט ביראת כבוד ובהערצה לעבר ה-ICC, אבל עליהן לדעת – הן בהחלט עלולות להיות הבאות בתור. יש להקים מסגרת בינלאומית אמיתית להעמדה לדין של פושעי מלחמה במקום בית דין שרלטני דוגמת ה-ICC. האמינות שהוא מוכר נחשפה כהעמדת פנים ותו לא. עכשיו כל שנותר למדינות אירופה הוא להפסיק לקנות אותה.
