בנובמבר 1999, הקדיש מגזין Fortune מהדורה מיוחדת ל”אנשי העסקים של השנה”, שבה סיקר את אנשי העסקים המצליחים ביותר באמריקה במאה ה-20, את שיטותיהם ואת תרומותיהם. אישיות אחת שבלטה מעל כולם הייתה זו של תומס ג’ וואטסון ג’וניור (1941-1993), שהיה מנכ”ל IBM בשנים 1956-1971. הוא היה מנהיג עסקי יצירתי ואמיץ, שהיה מוכן לקחת סיכונים משמעותיים, וכשהיה צורך – גם להתמודד עם כישלונות. על פי ווטסון, נטילת סיכונים משמעותיים והתמודדות עם כישלון הינם המפתחות להצלחה. אולם, הוא גם הדגיש את החשיבות של פתרון בעיות ללא דיחוי.
לא פעם ניתן ליישם פתרונות של עולם העסקים גם לצרכיה של מדינה ריבונית. ישראל כיום מתמודדת עם כמה סוגיות כבדות-משקל שעליה לפתור. מקבלי ההחלטות של המדינה הביאוה למצב של תלות בארצות הברית בכל הנוגע לאספקתם החיונית של נשק ותחמושת. מעבר לסוגיות הנוגעות לשרשרת אספקה זו, ישנה פה בעיה עמוקה הרבה יותר – טיב קשריה של ישראל עם ארצות הברית. ניכר בבירור כי יש בקרב קובעי המדיניות בממשל האמריקאי כאלו שלא חשים בנוח עם הרעיון של מדינת ישראל חזקה ועצמאית. קבלת החלטות גרועה מצד מקבלי ההחלטות בממשלות ישראל חוזרת אלינו כמו בומרנג, למשל בדמות אובדן חיי החפים מפשע במתקפת ה-7 באוקטובר כתוצאה מהשפעותיהן המצטברות של החלטות גרועות – כמה מהן נעשו שנים לפני אותה מתקפה.
שני פרסומים מהעת האחרונה מעלות את בעיותיה הנוכחיות של ישראל לסדר היום: ניתוח מצב של ד”ר מרדכי (מוטי) קדר (יוטיוב, 17 ביוני, 2024) ומאמר מאת מרדכי דורון, ראש המרכז לשלום ולביטחון במזה”ת ועמית בכיר במכון האדסון שבוושינגטון הבירה.
ד”ר קידר מציג בסרטונו את השאלה הבסיסית: “כיצד הפכה ישראל להיות כה תלויה בארצות הברית?” לשאלה זו השיב בציטוט ממאמר מאת רון בן ישראל (Ynet, 4 במאי, 2016), ואיזכור סוכנות רויטרס. חקירותיו של ד”ר קידר מעלות את הממצא הבא: ממשל אובמה דרש כי כספי הסיוע האמריקאיים לא יועברו למדינת ישראל. הממשל לא רצה לממן את הוצאות תעשיית הביטחון הישראלית ושכנע את ישראל לקבל חבילת סיוע פיננסי גדולה יותר במקום זאת.
כך הקריבה ישראל את חופש הפעולה שלה בכך שנתנה את הסכמתה להיות כבולה לייצור אמל”ח מסוגים מסוימים ולהיות תלויה בארה”ב. יתרה מזאת, מלאים של אמל”ח שהוחזקו בישראל דולדלו כשהועברו לאוקראינה אולם לא הוחלפו במלאים חדשים. קידר שואל כיצד בדיוק הגענו למצב כזה ועל כתפיי מי נחה האחריות להבאת המדינה לנקודה של תלות ואי-ודאות אסטרטגית כה עמוקים.
במאמר שפורסם לאחרונה, מאת מיכאל דורון “השביתה האיטלקית של ביידן: מדיניות גרירת הרגליים המתמשכת של ארה”ב בנוגע לאספקת האמל”ח לישראל לא קשורה לרפיח” (Tablet 20 ביוני, 2024), מאשש דורון את העובדה שחרף הכחשותיו הצדקניות של הממשל האמריקאי, הממשל גורר את רגליו בהוצאת משלוחי אמל”ח לישראל, כשכוונותיו – אליבא המאמר – הינו להחזיק את בעלת בריתו ישראל על רצועה קצרה:
“חיזבאללה הינו האיום הצבאי הישיר המסוכן ביותר שעימו מתמודדת ישראל עתה. עימות בהיקף מלא מול הארגון יכלה כמויות אדירות של ציוד ותחמושת בתוך תקופה קצרה, והדבר עלול למשוך את איראן באופן ישיר יותר לתוך המלחמה. הישראלים הגיעו לוושינגטון למלא את מלאי [האמל”ח] ולהיות מוכנים במקרה ותפרוץ מלחמה. ואולם האמריקאיים מבקשים לרסן אותם. מטרת שביתה איטלקית זו הינה לאלץ את ישראל לפתח תלות בארצות הברית, לשלול ממנה את היכולת לאמץ תוכניות לטווח ארוך – בעיקר כאלו הנוגעים לחיזבאללה ולאיראן.”
הן קידר והן דורון סוקרים את נושא קבלת ההחלטות ארוכות הטווח מזוויות ראייה שונות ובאופן המשתמע מתוך מאמריהם, מסכימים שניהם כי חשוב שהמדינה תשמור על חופש ההחלטה בקביעת מדיניות.
הצעד הבא הינו פתרון הבעיה. כאן, אנו למדים על תבונתו העמוקה של תום ווטסון: “הדבר הגרוע ביותר שהיינו יכולים לעשות הוא להרים ידיים ולחדול נוכח בעיות. פתרו אותן. פתרו אותן מהר. פתרו אותן נכון או לא נכון. אם פתרתם אותן לא נכון, הן יחזרו אליכם כמו בומרנג, ואז תהיה בידיכם האפשרות לפתור אותן נכון”.
היופי בגישתו את ווטסון אינו רק הפשטות שבה אלא ההיגיון הבריא העומד בבסיסה.
הגיעה העת לפתור את הבעיות העומדות כרועץ לביטחונה של ישראל ולעצמאותה.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
