“תכנית החלוקה 2023 – האיוולת המובילה להפסד במאבק על הקרקע”

בשנת 2005 אישרה ממשלת ישראל את תכנית המתאר הארצית – ידועה בכינוי תמ״א 35. היוזמה לגיבוש ומיסוד תכנית מתאר ארצית החלה ביוזמת משרד איכות הסביבה בהנהגת יוסי שריד שהיה השר בתקופת ממשלת יצחק רבין בשנים 1992-1995. תוכנית המתאר לא נראית דרמטית למי שמתבונן בה במבט ראשון. היא אפילו נראית משעממת, שכן מטרתה הייתה לקבוע מדיניות של ריכוז האוכלוסייה היהודית באזורים עירוניים. התוכנית חילקה את הארץ לארבעה מטרופולינים גדולים, שסביבם תתקיים בנייה, ואילו “השטחים הפתוחים” הוקצו לשימור. נוסף על כך נקבעה מכסת צמיחה ליישובים יהודיים במרחב הכפרי.

בפועל, תמ”א 35 היא תוכנית דרמטית שהשלכותיה ניכרות השטח והיא בלמה את הקטר הציוני באופן מסוכן. כדי להבין למה, בואו נחזור מתוכנית תמ”א של 2005 לתוכנית החלוקה של 1947.

בן-גוריון: מדוע הוא הסכים לתוכנית החלוקה?

הטענה המרכזית נגד קבלת תוכנית החלוקה הייתה שהיא מייצרת גבול בארץ, בעוד אנחנו רוצים את כולה. בן-גוריון קיבל את התוכנית, אך במקביל לא ויתר על היישובים שנותרו בצד הערבי. הוא טען שעם כל הכבוד לתוכנית החלוקה, גבולות נקבעים בשטח, ולא במפות, ולכן כל יישוב יהודי מייצר גבול בין שטח יהודי לשטח ערבי. במילים אחרות, דוד בן-גוריון ראה בהתיישבות דרך לא אלימה לשנות את הפוזיציה במרחב.

תפיסה זו היא עמוקה. בן-גוריון הבין שגיאוגרפיה אינה מדע פיזי, אלא תחום במדעי החברה, כיוון שמה שמעצב את תפיסת המרחב הוא הפעילות של האדם. במילים אחרות: מה שמעצב את אופיו של המרחב, ואת זהותו הלאומית, הוא קודם כול אחיזה אזרחית בקרקע. מולדת אינה אירוע מופשט, אלא אוסף הפעולות של בני המולדת בשטח. משמעות תפיסה זו הייתה ברורה: ממשלת בן-גוריון פעלה לפיזור האוכלוסייה היהודית במרחב.

ממשלות ישראל האחרונות פעלו בדיוק להפך: לא רק שהן לא פעלו לפיזור אוכלוסייה, אלא הן גם ממש מנעו אותו. המחשה לכך אפשר לראות בבנייני המגדלים הצומחים באופקים, בנתיבות ובבאר שבע. מדיניות זו, שנטועה עמוק בתמ”א 35, גייסה להצדקתה שני טיעונים מרכזיים, שעליהם נעמוד בפסקה הבאה.

פיתוח ואקולוגיה: הטעויות בבסיס תפיסת חזון הפיתוח העירוני

הטיעון המרכזי הראשון ביסוד התפיסה העירונית נוגע לנושא הפיתוח. לפי טיעון זה, ציונות לא נמדדת רק בנדל”ן, אלא גם בעוצמה כלכלית וצבאית, שתלויה בתעשייה. כדי לפתח תעשייה שכזו, יש צורך בריכוז ולא בפיזור. בשורשה של הטענה הזו עומדת תפיסה בורגנית, שלפיה אפשר להסתפק בשטח שכבר יש לנו, וצריך כעת לטפח ולפתח את הקיים.

הטיעון המרכזי השני התומך במדיניות זו הוא הטיעון האקולוגי. לפי טיעון זה, אפשר להעביר יישוב שלם למגורים במגדל דירות אחד. כך, אנחנו משאירים שטחים פתוחים וטבעיים, החשובים לאקולוגיה.

כיאה לעמדה שמורכבת משני טיעונים, בחזון הפיתוח העירוני טמונות גם שתי טעויות. הטעות של הטיעון הראשון היא אשליית היציבות. כמו ברכיבה על אופניים, כך גם בסכסוך על קרקע. אי אפשר לעמוד במקום – או שאתה מתקדם או שאתה נופל. המציאות מחייבת תנועה ואנרגיה כדי לשמר אותה. היציבות היא אשליה בורגנית הבנויה על תפיסה שגויה שלפיה מתקיים שיווי משקל קבוע של כוחות במאבק.

בפועל, מתקיימת כל הזמן מערכה בין העם היהודי לגורמים אחרים שטוענים לילידיות במרחב הזה. כאשר אנחנו אומרים “די לנו בשטחים המיושבים”, אנחנו חושבים שהמצב בשטחים הפתוחים נשאר סטטי, אך למעשה אנחנו מפקירים את השטחים הפתוחים לגורמים אחרים שלא ויתרו עליהם.

זהו גם המקור לטעות של הטיעון השני, אשר מניח ששטחים שבהם לא נבנים יישובים יהודיים נשארים פתוחים, ומתעלם מפעילותם של אותם גורמים אחרים במרחב, שממשיכים לבנות ולהתרחב. הפנטזיה הרומנטית של הטיעון האקולוגי לא מחזיקה מים במציאות, שכן הטבע נהרס באופן פחות מבוקר על ידי מי שמתחרים איתנו על השליטה במרחב.

במילים אחרות, הבעיה עם מדיניות הפיתוח העירוני היא שהיא מפקירה את השטחים הכפריים של ישראל לגורמים אנטי ציוניים, שאינם פועלים בתום לב וחותרים תחת המשילות הישראלית במטרה לערער אותה ולהשתלט על שטח שאין להם בו זכויות ילידיות, וכך ולייצר אירדנטה.

אירדנטה: פעילות מסוכנת שרק התיישבות יכולה לעצור

אירדנטה היא פעילות של קבוצת מיעוט לאומי בתוך שטחה של מדינת לאום אחר, מתוך שאיפה להסתפח למדינת שכנה, שבה לאום זה הוא הרוב. חשוב להדגיש: אין הכוונה להתאזרחות זרה, אלא להשתלטות על שטחי המדינה, וסיפוחם של השטחים – יחד עם האזרחים החיים בהם – אל תוך המדינה השכנה.

על מנת לשמור על משילות יהודית, יש צורך בהתיישבות יהודית. אנחנו רואים בשטח, שהצבא והמשטרה לא מצליחים לשמור על הסדר באזור כאשר הוא נטול התיישבות יהודית מסודרת. אפשר לראות את זה כאשר משווים את השטחים הבדואיים מצידי שני הכבישים הראשיים בנגב – כביש באר שבע–ערד ובאר שבע–דימונה, באחרון זורקים אבנים על אוטובוסים בדרך לאילת – לבין אזור סח’נין, שם יש את אזור ההתיישבות היהודי גוש משגב. הנוכחות של אזרחים יהודים במרחב מייצרת ביום-יום אווירה אחרת.

במילים אחרות, יש פה דינמיקה של מאבק לאומי על הקרקע. הדרך היחידה למנוע השתלטות עוינת על המרחב היא התיישבות יהודית בשטחי הספר. המדיניות הבורגנית, המתכחשת למציאות של מאבק, והמשתקפת מתמ”א 35, מפקירה את השטח ליריבים שלנו.

לא רק כדי לייצר משילות: חיבור עמוק לקרקע ולמי שאנחנו

נוסף לשיקול האסטרטגי של מאבק על משילות ושטח, קיימת גם סיבה ערכית משמעותית לשוב להתיישבות לא עירונית. לפי חזון בן-גוריון, התיישבות חקלאית מביאה לחיזוק המורשת התרבותית והחיבור לאדמת המולדת. לטייל בשבילי ארצנו זה נחמד, אבל לא מספיק.

אם נסתכל על מדינות אירופה, גם המפותחות שבהן, נראה שהתיישבות לא עירונית היא נפוצה מאוד. לדוגמה, בגרמניה כשני שלישים מהאזרחים לא גרים בערים. גם אלה מהם שעובדים בתעשייה או בהייטק במרכזים עירוניים מחזיקים בנחלה, וכאשר הם יוצאים לפנסיה הם חוזרים לעבוד את האדמה שלהם. באיטליה ובספרד, למשל, מסיק הזיתים הוא חג משפחתי שמהווה חלק מהתרבות המקומית. כדי לא לפגוע בהוויה התרבותית של עבודת האדמה, הם אף נמנעים משילוב טכנולוגיות שהופכות את המסיק לקל יותר ופוטרות את המשפחה מלהשתתף במשימה.

זה לא נשמע הגיוני מבחינה כלכלית? נכון. כדי לייצר חיבור עמוק לקרקע, נצטרך גם לשלם מחירים כלכליים. אם ניקח דוגמה משכניי הדרוזים בגולן, כאשר הם נוטעים מטעים, לפעמים הם יודעים שהפרי לא יחזיר את ההשקעה גם מאה שנים קדימה. הם עושים זאת כיוון שהם לא מונעים מרציונל כלכלי, אלא מכינון מרחב המחיה שבתוכו תצמח האוטונומיה התרבותית והמורשת שלהם.

ההבדל הגדול בין איש שמחובר לאדמתו למי שאינו מחובר לאדמתו הוא הקשר בין הזהות שלו לבין המקום שבו הוא חי. בישראל הקשר הזה הוא קריטי, כיוון שאנחנו חיים בסכסוך על מקום המחיה שלנו, ואנחנו חייבים לחוש את הקשר הזהותי שלנו אליו. רק עם שמחובר לאדמתו מסוגל להחזיק בה לאורך זמן, להילחם עליה ולהתגבר על הקשיים הכרוכים בה.

בלימת ההתיישבות: שלושת התהליכים שביסוד תמ”א 35

כאמור, תמ”א 35 חילקה את הארץ לארבעה מטרופולינים גדולים, שסביבם תתקיים בנייה. אך ביסוד התוכנית היו עוד רכיבים ששינו את פני המצב בשטח.

הרכיב הראשון שהתווסף לתוכנית הוא קביעת מכסת צמיחה ליישובים יהודיים במרחב הכפרי. מכסה כזו לא נקבעה לאף יישוב ערבי.

הינה דוגמה להמחשה: ליד ראש פינה יש שני יישובים שכנים – טובא-זנגריה וכפר הנשיא. בשנת 1955 בכל אחד מהיישובים האלה היו 200 בתי אב. תמ”א 35 הציבה לכפר הנשיא מכסה של 400 בתי אב, ולטובא-זנגריה 10,000 בתי אב. חשוב להבין: הפער הוא לא רק בין 400 ל-10,000, אלא שבכפר הנשיא 400 הוא מספר המקסימום, בעוד בטובא-זנגריה זוהי רק ההתחלה, ואין חסם להרחבה. כך, החלה מדיניות של הגבלות על יישובים יהודיים לעומת תוכניות פיתוח גדולות ליישובים ערביים.

זהו אירוע חתרני, כי הוא מוכר לאנשים רעיון שאי אפשר להתנגד אליו, כמו הרעיון של שימור השטחים הפתוחים. אבל ההתפתחות בשטח מובילה לתוצאה אחרת לגמרי. את התוצאה הזו אפשר היה לצפות מלכתחילה, ואם הציבור היה מבין זאת מראש הוא לא היו נותן לזה יד. המומחים שהובילו את המהלך הזה הם אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים מתחומי הגיאוגרפיה והמשפטים, והמדיניות נקבעה לפי חוות הדעת שהם נתנו: אי אפשר יהיה להקים יישוב יהודי חדש בכל שטחי המדינה.

הרכיב השני הוא ועדות הקבלה. לפי החוק, ועדות הקבלה יכולות להתקיים רק ביישובים שאין בהם יותר מ-400 משפחות. ביישובים שעליהם אין מכסות מצומצמות כל כך, כאשר מגיעים ל-400 משפחות אי אפשר לשווק את הקרקעות בדרך הרגילה, העוברת דרך ועדת קבלה שמתאימה את הרוכשים לאופי היישוב. על מנת להרחיב את היישוב יש לקיים מכרז של מנהלי מקרקעי ישראל, שבו הקרקע תימכר לכל המרבה במחיר. מכרז כזה מייקר את הקרקע, וכך בני המקום לא יכולים לרכוש את הקרקעות. לכאורה, אין כאן אפליה. אבל כאשר המנהל מוציא מכרז על קרקעות ביישובים הערביים, יש בו סעיף מפורש על כך שהקרקע נועדה לבני היישוב. כך, נוצרת מציאות שבה זוג ישראלי צעיר חייב לעמוד בתחרות, בעוד לזוג הערבי אין חובה כזו. הוא מוגן.

הרכיב השלישי בהרס ההתיישבות הוא ניגוד העניינים של הממשלה. הרי המיסים על רכישת דיור משולמים באחוזים לפי עלות הנכס. ככל שהדירה או הבית שהאזרח קונה יקרים יותר, יותר כסף נכנס לקופת המדינה. חשוב לזכור שהמדינה היא גם זו שמוכרת את הקרקעות, והיא מעדיפה למכור קרקעות במרכז הארץ, שעליהן מלכתחילה המחירים גבוהים יותר. נוסף על כך, עדיף לה מבחינה כלכלית לייעד את אותן קרקעות למגדלי דירות גבוהים, כדי שיזמים ישלמו עליהן סכומים גבוהים יותר. כך, על כל דירה חדשה שנקנית המדינה משלשלת לכיסה רווחים פעמיים: פעם אחת כשהיזם רוכש ממנה את הקרקע, ובפעם השנייה כאשר הצרכן מגיע לקנות ממנו את הדירה המוגמרת. כלומר, אם מסתכלים על זה מזווית כלכלית בלבד, לממשלה יש אינטרס ברור שנגור דווקא בדירות, ודווקא במרכז הארץ.

מדינת ישראל חייבת להניח את האינטרסים הכלכליים בצד, כדי לשמר את הריבונות שלה בשטחי הנגב והגליל. תכנון חדש של בנייה בפריפריה יאפשר למדינה לשלוט טוב יותר על הנעשה בשטח, יחבר אותנו למורשת החקלאית ולקרקע הלאומית שלנו, ויוזיל את מחירי הדיור למשפחות יהודיות צעירות. במילים אחרות: יחזיר את הקטר הציוני למסילה.