ככל שאנו עוסקים באירוע ההתנתקות, שלכל הפחות החמיר את אתגרי הביטחון במערב הנגב, המצדדים והתומכים במהלך טוענים להשקעה רבה ולמחירים כואבים שנדרשו להגנה על גוש קטיף ויישובי צפון הרצועה ("התוחמת הצפונית") בטרם ההתנתקות. אותם מצדדים בהתנתקות טוענים כי אילולא יצאנו מעזה המחירים שהיינו משלמים היו הרבה יותר כבדים, ובייחוד בנפגעים ובסדר הכוחות של צה"ל, ודאי אם תרחיש 7 באוקטובר היה מתרחש במציאות של התיישבות בתוך עזה.

ואולם, למרות שבקרב רבים מאיתנו הזיכרון הוא קצר – ראוי לחזור 20 שנים לאחור ולבחון כיצד צה"ל היה ערוך בתוך גוש קטיף, ובהקשר הזה להבין מדוע התרחיש שאנו חווים לא היה סביר אז.
יתרה מכך, להבין מדוע ההתיישבות בגוש קטיף והתוחמת הצפונית לא רק שלא היו תורפה, הם אפילו היו בסיס הביטחון של מערב הנגב.

הניתוח יתבסס על עקרונות קרב ההגנה והמגננה כחלק המקצועי שאותו מלמדים כל קצין המתמנה לסגן-אלוף בכוחות הלוחמים – עקרונות שמלמדים בכל אקדמיה צבאית, זאת בצד תפיסת הביטחון הלאומי ומשמעות ההתיישבות.

מערך האבטחה

בקרב ההגנה בראיית המערכת, מתחייב מאמץ קדומני המצוי בחזית הכוחות המגינים – הוא מערך האבטחה. תכליתו של מערך זה לייצר חיכוך ומגע בלתי פוסק עם האויב, תוך העברת מידע רציף לכוחות מאחור לשם הערכות מותאמת למצבים משתנים.

ההגנה על גוש קטיף, "מעבר לגדר", היוותה מערך אבטחה לכל דבר ועניין בראי מערכת ההגנה הצה"לית במערב הנגב. העיקרון שלפיו בכל מרחב הרצועה ובעומקה נפרס סדר כוחות על-חטיבתי, השקיע סדר כוחות רב בתוך הרצועה ובמקומות מסוימים בפאתי השטח הפלסטיני.

אוגדת עזה בתקופות "רגיעה" מנתה שתי חטיבות מרחביות, בדיוק כפי שהייתה ב-7 באקטובר האחרון, רק בהבדל אחד – כלל הכוחות היו מצויים בתוך היישובים בגוש קטיף והתוחמת מצפון (ניסנית ואלי סיני). ההגנה על היישובים הייתה בסיס הפעולה והרעיון המסדר.

באותה תקופה אוגדת עזה השקיעה שלושה גדודים לרוחב הרצועה בהגנה על היישובים, ועוד שני גדודים בהגנה על הקו הירוק, הוא קו הגדר. לכוחות אלו נוסף גדוד הסיור הבדואי שהיה "דייר קבוע בגזרה".

בתקופות של עימות מתגבר החל מהאינתיפאדה השנייה ועד להתנתקות, הושקעה ברצועה מפקדת חטיבה שהגנה על צומת הגוש ומרחב כפר דרום-כיסופים – מפקדת חטיבה סדירה שתגברה את האזור. במצבים קיצוניים אוגדת עזה תוגברה גם בגדוד שריון נוסף, ומפקדת חטיבה התקפית (לרוב גבעתי) תחת פיקוד הדרום. כל המאמץ הזה הושקע בעומק הרצועה, כך שהלחימה והחיכוך לרוב לא הגיעו בכלל לקו הירוק, או כמו שמכנים אותו מאז ההתנתקות "קו יישובי עוטף עזה".

בראי ההגנה על מערב הנגב, אם כן, טרם ההתנתקות אוגדת עזה מנתה חמישה עד שבעה גדודים תלויי מצב, שלוש עד ארבע מפקדות חטיבה, כוח שמושקע בעיקרו בתוך שטח האויב, חלקו בהגנה על יישובי הגוש, וחלקו במהלכים התקפיים לתוך השטח הפלסטיני אל מול מודיעין והערכת מצב.

מערך ההחזקה

זהו ליבתו של מערך ההגנה, ותכליתו הגנה קשוחה על הנכסים החיוניים שהם היישובים והצירים, וכן העורף האסטרטגי שבו מצויות תשתיות אסטרטגיות כגון מפקדות, תחנות כוח, עתודות, וכמובן, מעל הכול, מרכזי ההתיישבות של הדרום.

לפי תורת הלחימה בתפיסת ההגנה – על המגן להימנע ככל הניתן מלהגיע למצב של לחימה בשטח זה, ואכן, בטרם ההתנתקות רוב מוחלט של אירועי הלחימה של צה"ל היה בתוך רצועת עזה וסביב יישובי קטיף. יישובי "העוטף" של היום כמעט שלא היו מאוימים שכן הכוח הצה"לי עיקרו הושקע כאמור בעומק השטח.

ההגנה על היישובים (שקרויים היום "העוטף") מזרחית לקו הירוק בגבול עזה הייתה בעיקרה נייחת – מערף ביטחון שוטף של החזקת מערך גדר אינדיקטיבית, בעיקר מבוסס כוחות רגליים, וכן גדוד שריון (אחד מתוך אלו שהוזכרו) לשם פעולה ניידת וגמישות התקפית שהקצה גם טנקים לכוחות בתוך גוש קטיף.

למעשה, עד ההתנתקות האירועים מזרחית לקו הירוק היו מעטים מאוד, לאורך כל קו הגדר מכרם שלום ועד נתיב העשרה. יישובים אלו היו ערוכים כיישובי קו עימות, ומתחילת שנות ה-2000 אוימו בעיקר מרקטות קסאם בייצור עצמי וקצרות טווח, שגם מולן פעל צה"ל ברציפות התקפית בתוך הרצועה, לרוב במבצעים להשמדת תעשיית מחרטות.

כוח העתודה

כוח העתודה בהגנה נדרש לשלוש משימות אפשריות – מענה מהיר לפריצת הגבול במידה שהתממשה, תגבור כוחות במצב של לחימה משמעותית, וכן מאמץ התקפי להעתקת הלחימה אל שטח האויב. כאמור, ברשות אוגדת עזה בטרם ההתנתקות הייתה לרוב, ובטח מאז שנת 2002, חטיבה התקפית שהייתה בכוננות – בהינתן קריאה צברה כוח, או על בסיס הביטחון השוטף, או בתגבור למבצעים התקפיים, ותגבור אל מול צורך.

העתודה הניידת מהווה תנאי משמעותי ליכולת ההגנה לעמוד במשימתה ולו רק מתוקף ההנחה ההיסטורית שבהגנה "קו המגע לעולם ייפרץ". בהינתן מצב כזה, שכאמור בקו הירוק טרם ההתנתקות התרחש מדי פעם, ובטח לא בתדירות יומית, העתודה הן ברמה החטיבתית, הן ברמה האוגדתית ולעיתים גם ברמה הפיקודית – נתנו מהנה מהיר להידרדרויות.

לאחר ההתנתקות

בתקופת שהותו של צה"ל בגוש קטיף, ההגנה בראייתה התו"לית הייתה מותאמת לכל העקרונות המובאים לעיל, ואולם לאחר הנסיגה ופירוק גוש קטיף המצב השתנה מיסודו.

לאחר ההתנתקות שתי החטיבות המרחביות של האוגדה הועתקו מזרחית לגבול עזה, סדר הכוחות הצטמצם במקסימום לשלושה עד ארבעה גדודים תחת פיקוד האוגדה, ובמצבי קיצון היה תגבור בחטיבה התקפית למבצעים שנדרשו לאורך השנים בפיקוד הדרום. במציאות החדשה, יישובי הקו הירוק, "העוטף", הפכו להיות חזית ההגנה ללא מאמץ אבטחה רציף המייצר חיכוך עם האויב בעומק השטח.

למעשה, נבנתה מערכת הגנתית הנעדרת ב"רגל וחצי" מעקרונות התו"ל –
ללא מערך אבטחה וחיכוך רציף, ובמיעוט של כוחות עתודה, כאשר כלל הכוחות מושקעים במרחב ההחזקה שהופך להיות חזית דה-פקטו.

השימוש המתעצם בטכנולוגיה מבורכת לא ממש פיצה על היעדר עומק בתוך שטח האויב – למעשה כוחותינו כמעט שלא פעלו שם למעט במבצעים ייחודיים כמו "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן", והמודיעין ה"אנושי" (יומינט) הצטמצם בסדרי גודל.

בפועל, כל מבצע התקפי ברצועת עזה החל משנת 2012 דרש סדר כוחות של שלוש אוגדות – כלומר פי שלושה מסדר הכוחות שהיה לרשות אוגדת עזה במתכונת שלפני ההתנתקות, כל זאת למרות טכנולוגיית איסוף ותקיפה עיליים, גדר חכמה, השתתפות מסיבית של חיל האוויר ושל יחידות ארטילריה.

העוצמה שצה"ל נדרש להעמיד מול גבול רצועת עזה אחרי ההתנתקות הפכה לרמה של גיס דה-פקטו, במצבי עימות תכופים יותר ועם הרבה יותר נפגעים – ודאי כאשר מדובר ב-7 באוקטובר 2023 אבל לא רק. תוסיפו לכל זה את ההשקעה העצומה בכיפת ברזל ומשק המיירטים.

בסיכומם של דברים, מדינת ישראל פינתה מערכת התיישבותית מפותחת תוך יצירת משבר חברתי ולאומי ב-2005, פגעה באתוס ההתיישבות, ובהצטרף לכך הפכה את ההגנה על מערב הנגב למערכת נעדרת עומק ומנוגדת לתורת לחימת ההגנה. כל זאת כאשר סדרי הכוחות לא השתנו באופן דרמטי, אך המחירים ברכוש ובנפש עלו בסדרי גודל, וזאת מבלי לומר מילה על התעצמות חמאס לכדי איום רקטי על כל עורף המדינה עד אזור חיפה.

לכל הפחות אי אפשר לומר שההתנתקות חסכה מאיתנו משהו, אך מה שבפירוש אפשר לומר זה שעל הוויתור הזה שילמנו מחיר בלתי נתפס, למרות שהשקענו הרבה יותר כוחות ומשאבים כדי לשמור על מערב הנגב. מכאן שיש להתייחס בספקנות רבה, שלא לומר בביטול, כלפי מי שטוען שההתנתקות מעזה שיפרה את מצבה האסטרטגי של ישראל, ונסמך על "המחירים" והאנרגיות של צה"ל לפני ואחרי ההתנתקות. זהו מיתוס כוזב. רצוי להיזכר שעד שנת 1995, בתקופת היערכות צה"ל מחדש לפי מתווה הסכמי אוסלו, אותה אוגדה עסקה בהפגנות ובהפרות סדר, ועשור לאחר מכן נבנתה שם עוצמה צבאית מאיימת של חמאס, שצה"ל נדרש לפי שלושה כוחות כדי להתמודד איתה. את המחיר כאמור, שילמנו ועדיין אנו משלמים.

תמונה ראשית נלקחה מוויקיפדיה קרדיט צילום תמונה: מיכאל יעקובסון