הערפל מעל האירוע בגבול מצרים שבו נהרגו שלושה חיילים מתחיל להתפזר עם פרסום התחקיר הערב. בניגוד לקולות שנשמעו עד פרסום התחקיר, שעסקו בתפקוד החיילים במהלך האירוע, התחקיר לא מתמקד בנקודה זו, וטוב שכך. מניסיוני בשטח, הן כמח"ט שפיקד על הגזרה הזו במשך שנתיים והן כסגן מבקר מערכת הביטחון, כאשר התוצאות בשטח הן קשות, נדרש בראש ובראשונה לבחון את הליקויים בתכנון ובמעטפת, שאם לא נטפל בהם, לא נוכל ללמוד מהמקרה ולהשתפר. וזה בדיוק מה שמציף התחקיר.
רגע לפני שנצלול לעומק הדברים, חשוב לומר שבלי להבין את הרקע והנסיבות של פעילות כוחותינו בגבול מצרים, אי אפשר להבין את האירוע שקרה ואת הכשלים שנמצאו.
ציר ה-ח': גבול קשה ומורכב
גבול מצרים נשמע לישראלים רבים כמו גבול שקט ושלו של מדינה שאיתה יש לנו הסכם שלום. בפועל, אין דבר רחוק יותר מהמציאות, וכדי להסביר למה, נחזור לרגע יותר ממאה שנים לאחור.
ב-1906 חילקו ביניהם העות'מאנים והבריטים את קו הגבול בין ארץ ישראל למצרים. בעוד העות'מאנים רצו שטח טופוגרפי גבוה ושולט, הבריטים העדיפו שטח בעל מקורות מים. כך, שמרו העות'מאנים את השליטה על הר הנגב ואילו הבריטים זכו בכמעט כל מקורות המים לאורך הגבול בצד של סיני.
קו הגבול ששורטט במפה כתוצאה מכך הוא מלאכותי, ולא השפיע על השבטים הבדואיים באיזור, שכן הבדואים שמשני צידי הגבול היו, בסופו של דבר, בעלי קשרים משפחתיים ושבטיים ברורים: לכל שבט בדואי בצד הישראלי של הגבול יש שבט בדואי תאום בצד המצרי – שבט עזאזמה או שבט הטראבין, למשל.
ברוב שנות קיומה של המדינה לא הייתה גדר, והגבול היה זנוח. כך התקיימה כל השנים פעילות הברחת נשים, סמים ונשק, כאשר חלק מההברחות מיועדות לתוך ישראל ובחלק מהמקרים ישראל שימשה תחנה בדרך אל הסהר הפורה או להפך. התוצאה: קו הגבול הארוך והפרוץ היה מצע פורה למפעל הברחות שפשט ולבש צורות.
שני תהליכים נוספים שינו את פני הגבול בהיבט פוטנציאל הטרור: האחד הוא תהליך האסלאמיזציה של הבדואים בסיני ובנגב והשני הוא ההתנתקות מרצועת עזה שאפשרה את החיבור בין המחבלים בעזה לבין מצרים.
כפועל יוצא משני תהליכים אלו, מפעל ההברחות קיבל גוון ברור של טרור. כך, התבסס לו "ציר ה-ח'": ציר טרור הנע מרצועת עזה, עובר בחצי האי סיני, ומגיע אל תוך מדינת ישראל דרך גבול ישראל–מצרים. את ציר הטרור המשומן הזה תפעלו החל מההתנתקות שבטים בדואיים: בדואים ממצרים מגיעים לאזור רפיח מהצד המצרי, חוברים למחבל מתאבד של חמאס או ארגון אחר, ולאחר מסע קצר בחצי האי סיני נפגשים בקו הגבול עם בדואים מישראל אשר מובילים את המחבל לתוך ישראל במטרה לבצע פיגוע בעורף.
ההברחות כללו לא אחת מחבלים מפגעים, כמו זה שבינואר 2007 הגיע מעזה לאילת, נכנס למאפייה בעיר ופוצץ את עצמו. בפיצוץ זה נרצחו שלושה אזרחים ישראלים. ב-18 באוגוסט 2011 שוב אירע פיגוע טרור בסמיכות לאילת על כביש 12, אלא שהפעם היו אלה חוליות של דאע"ש שהוציאו לפועל את הפיגוע ואיום חדש נכנס לתודעה של מערכת הביטחון.
גדר הגבול: מהברחות סיטונאיות להברחות סולם
עם זאת, לא ההברחות, וגם לא הטרור המתפתח מעזה – ובהמשך מדאע"ש – הביאו בסופו של דבר להחלטה להקים גדר ומערך איסוף בגבול מצרים. מה שגרם לכך הם דווקא עשרות אלפי מהגרי עבודה מסודן ומאריתריאה ששטפו את ישראל, והפכו לאיום ממשי על הזהות היהודית של מדינת ישראל. היה ברור שאם הגבול לא ייסגר, פניה של ישראל ישתנו לחלוטין, ואת המראות שאנו רואים היום בדרום תל אביב היינו רואים בכל ערי ישראל.
כך משתנה ב-2013 המציאות בגבול ישראל–מצרים, עם בנייתה של גדר הגבול שמטרתה המרכזית הייתה מניעת מעבר מסתננים, אך השפיעה גם על ההברחות, שכבר לא יכולות להתבצע באותה קלות. אם עד בניית הגדר גבול מצרים–ישראל אִפשר הברחות בממדים משמעותיים כמו אורחות גמלים בדואיות שנשאו סחורה מוברחת הכוללת רובים, הרי שעתה עברו המבריחים לשיטה חדשה: "הברחות סולם". בהברחות אלה, מבריח מצרי מגיע במהירות לגבול, מטפס על סולם וזורק את מה שזורק מעבר לגדר, ומבריח מהצד הישראלי אוסף את הסחורה ונעלם לעומק שטח ישראל.
שינוי המציאות בגבול שינה גם דה-פקטו את המערך הצה"לי באזור, שעתה היה עליו להגן על גבול ארוך של 220 ק"מ, בפעילות של ביטחון שוטף לאורך הגדר, שבה כמעט מדי לילה מתבצעים ניסיונות הברחה או ירי, וזאת עם סד"כ צה"לי מצומצם.
המערך הצה"לי שנבנה כלל את גדר הגבול עצמה, וכן מערך תצפיות ועמדות שמירה, שלפי התכנון אמורות להעניק חיפוי הדדי זו לזו. כזכור, גדר הגבול נבנתה למטרה מרכזית אחת: מניעת כניסת מסתננים, ולכן תוכננה ללא פתחים כלל. בהמשך, התעורר צורך ביטחוני לאפשר מעבר של כוחות בנקודות מסוימות בגדר, מה שהוביל לפריצתם של מעברים ביטחוניים סמויים. דרך מעבר כזה חדר המחבל המצרי לישראל.
המשמעות של מערך זה היא שלוחמי הגבולות שנמצאים בעמדות שמירה לאורך הגבול עושים עבודה סיזיפית וקשה, בתנאי מחיה לא פשוטים הכוללים חום גבוה בצד משטרי רוחות וקור חזקים, ובעומס פעילות גבוה. בהיותי מח"ט הגזרה עבדתי עם הגדודים האלה, הייתי מעורב בשינוי תהליך הכשרתם יחד עם האלוף גלנט, ואני יכול להעיד ממקור ראשון שהם מבצעים את משימתם לעילא ולעילא, בקור רוח ובביצוע מדויק שמסכל הברחות ואף פיגועים.
המערך הזה, שבנה צה"ל לאחר בניית הגדר, עמד למבחן בתקרית האחרונה, וחשף כשלים מהותיים בתכנון, שחייבים לבדוק.
כשל מערכתי? סדרה של תקלות עם תוצאה טרגית
העובדות המרכזיות העולות מהתחקיר הצה"לי מצביעות, לכאורה, על שורה של תקלות וכשלים שהובילו לתוצאה הטרגית של האירוע.
הכשל הראשון הוא היעדר מודיעין מקדים על כוונותיו של השוטר המצרי להוציא פיגוע בשטח ישראל. הכשל השני הוא המעבר הסמוי שדרכו עבר המחבל, שהמחבל הכיר היטב, ואשר לא היה נעול במנעול, כפי שהיה צריך להיות, אלא היה סגור באזיקון שאותו השוטר המצרי לא התקשה לחתוך. הכשל השלישי הוא שהתצפיות לא מזהות את המחבל חודר לשטח ישראל, בין השאר כיוון שתצפיות אלה לא הוכוונו באופן ספציפי לסריקת המעברים הסמויים. במובן זה, המעבר שדרכו עבר המחבל היה סמוי עבור חלק מהכוחות שלנו, אך לא סמוי למחבל.
הכשל הרביעי, ובעיניי הבולט מכולם, הוא כזה שמתרחש עוד לפני שהמחבל חוצה את הגדר: האופן שבו עומס המשימה חוּלק מלכתחילה. הצבת שני חיילים בלבד בעמדת שמירה מבודדת למשך 12 שעות וללא שמירה על קשר רציף עימם מדי שעה היא מתכון בדוק לכשל מבצעי. הטענה כי העמדה אינה מבודדת, וכי יש שרשרת עמדות שמחפות זו על זו, לא עמדה במבחן המציאות, שכן כאשר המחבל יורה בחיילים – שום עמדה לא שומעת את הירי או מבחינה במה שקרה.
ייתכן כי הגדרת המשימה כך שבמרכזה עומד הצורך למנוע הברחות הסיט את הצורך החשוב לא פחות להגן על הגבול מפני טרור. כך, בניגוד לסד"כ מינימלי של ארבעה חיילים לפעילות מבצעית, מערך השמירה כלל זוג חיילים בלבד. זו הסיבה שכמח"ט הגזרה, מעולם לא הוצאתי משימה כזו עם פחות מארבעה חיילים.
מובן כי יש רצון למתוח את הסד"כ כמה שיותר כדי לבצע את המשימה, אבל במקרה הזה המשימה לא חודדה מספיק כך שתתייחס לאיום הטרור, וכתוצאה מכך הסיכונים לא נוהלו נכון, והתוצאה הייתה קטלנית.
ניהול הסיכונים צריך לעמוד למבחן גם בהמשך התקרית, כאשר מגלים את גופות שני החיילים בעמדה, והתצפיות מזהות את המחבל. כוח שלנו מצמצם טווח למחבל ובמהלך ההסתערות נהרג חייל נוסף. ודאי שיש לחתור למגע, שהוא ערך חשוב בצה"ל, אבל מצב הדברים הוא שהשטח המדובר הוא שטח בר בלי שום יישוב קרוב, ולכאורה לא הייתה בהילות מבצעית לחתור למגע מהיר, והיה עדיף לחכות לכוח תגבור נוסף. חתירה למגע היא לא המטרה, היא האמצעי.
חשוב להבין שבפעילות של ביטחון שוטף, השטן נמצא בפרטים הקטנים. כך, למשל, פריסת הכוחות היתה צריכה להיות כזו שאכן מעניקה חיפוי הדדי לעמדות, לא כסיסמה אלא כמציאות. הכוחות בשטח היו צריכים להיות מודעים היטב למעברי הביטחון הסמויים, והתצפיות היו צריכות להיות מוכוונות גם לסריקת אזורים אלה, ככל שהמעברים האלה לא נמצאו בשטחים מתים, והמעבר לא היה צריך להיות סגור באזיקון.
לקח ציבורי: אל תאשימו את הש"ג
עד כה נגעתי בכשלים המערכתיים והתכנוניים שהובילו לתוצאות הקשות של האירוע הזה, אבל אני רוצה להתייחס לעוד כשל שלנו – של הציבור, ובמידה רבה של התקשורת הישראלית. כפי שקורה באירועים חמורים שכאלה, עד שהתמונה מתחילה להתבהר, נשמעים קולות המדברים קודם כול על תפקוד החיילים: מה הם עשו, מה הם לא עשו, האם הגדוד המעורב שממנו הגיעו היה כשיר או לא ועוד.
אני אומר זאת בצורה ברורה: שנתיים פיקדתי כמח"ט על גדוד הקרקל שעשה פעילות יוצאת דופן באיכותה, כגון לוחמות שפתחו באש וסיכלו אירועים כמעט מדי שבוע. החיילים שעומדים על משמר ארצנו הם גיבורים. ייתכן שהייתה תקלה גם ברמתם, ואולי לעולם לא נדע זאת, אך התנאים שיצרו להם מלכתחילה אינם עומדים בקנה אחד עם מה שסביר ונכון לעשות כדי לבצע את המשימה. האשמת הש"ג מעולם לא קידמה אותנו. תיקון כשלים מבצעיים ופיקודיים מחייב בראש ובראשונה לבדוק את המערכת עצמה. בשלב זה, נראה שהפיקוד אכן מכוון לשם, וטוב שכך.
