“תגיד לי ואשכח, למד אותי ואולי אזכור, ערב אותי ואני אלמד” – כך אמר בנג’מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה”ב. אם יש לקח שישראלים למדו במשך 75 שנה, וביתר שאת השנה, הוא שעוצמת החוויה צורבת בבשר החי בכאב רב לאין שיעור מלמידה עליה דרך המסך.
אולם, מעבר לים התמונה שונה: יש לישראל תומכים רבים בעולם יותר ממה שנדמה, אבל ברור שרבים אחרים שכחו את החומר שנלמד ב-7 באוקטובר לפני שנה, ובתוך מספר שבועות, או אף ימים, הניחו בצד את הזעזוע וחזרו לרפלקס של ניגוח ישראל. כעת בבית הלבן, באליזה ובעצרת האו”ם, הסכסוך נצפה רק דרך העדשה של מאמצי ההרגעה, ולא של תנופת הניצחון. לדידם של מנהיגים אלה, ישראל עומדת בדרכם, ולא לצידם.
המערכה הכפולה של ישראל
כפי שישראלים רואים רק את קצה הקרחון של הרעב בתימן או ההימלטות ההמונית מכפרים בניגריה מאימת בוקו חראם, העולם רואה רק מקצת מהחוויה הישראלית, ולא מרגיש אותה. אולם בניגוד לזירות אחרות, ישראל נאלצת להתמודד עם מערכה כפולה: נגד אויביה, אך גם זו מצד ידידיה. היא הקורבן היחיד שנאלץ להסביר את צדקת דרכו.
קצה הקרחון הישראלי נחווה בעולם בעיקר דרך כותרות בתקשורת, סרטונים בטיקטוק והחלטות האו”ם.
ירידה מתחת לפני המים חושפת את עוצמת החוויה הישראלית, שמבהירה באופן הטוב ביותר את הנחישות שלה להילחם: החרדה של הישראלי הממוצע מבדיקת עדכוני החדשות בבוקר, מחשש לראות שוב “הותר לפרסום” עם שם שעלול להיות מוכר; האנחה שנלווית לשאון המסוק שעובר מעל, בידיעה שהוא כנראה נושא פצוע למיון; תושבי הדרום והצפון שמזהים מרחוק את רעם הפיצוץ – האם מדובר ביירוט, ארטילריה או תקיפה של חיל האוויר; ותושבי יישוב ביהודה ושומרון שרוב כיתת הכוננות שלהם גויסה בצו 8, והם נושאים נשק אישי לכל מקום בעוד מחלקת מילואימניקים מאבטחת את השכונה שלהם מפני כפרים פלסטיניים שכנים.
לאלכס לובנוב, שנחטף וגופתו חולצה, נולד בן בעודו בשבי שלעולם לא יכיר אותו. איריס חיים גייסה את כוחות הנפש לחזק את החיילים שבטעות ירו בבנה יותם שנמלט מהשבי. משפחתו של רס”מ רוני שקורי ישבה עליו שבעה לאחר שנפל בפיגוע ירי ליד חברון, 11 חודשים לאחר שהתאבלו על נפילת בתו מור בהשתלטות מחבלי חמאס על תחנת המשטרה בשדרות. בני הזוג שנספו מחובקים כשמחבלי חמאס שרפו אותם בחיים ברכבם. סמ”ר ענר שפירא שהדף שבעה רימונים במיגונית ברעים והגן בחירוף נפש על צעירים אחרים, עד שהרימון השמיני הוביל לנפילתו. עדי ברוך שנהרגה מרסיסי רקטה, ובן זוגה נבו הציע לה נישואים על הקבר, מבלי ששמע תשובה. התמונה הכיתתית של חברי הילדות מתיכון הימלפרב בירושלים, בהם לוחמים שנפלו וחטוף שמוחזק בשבי.
זו עוצמת החוויה הישראלית שקשה לתווך. היא כתבה בדם את הניסיון הלאומי של העם, וחייבה אותו לצאת מאזור הנוחות, להתגייס, ולהיות מעורב. ניסיון זה הוביל לכיתות כוננות ביישובים קהילתיים, לגלאי מתכות בכניסה לקניונים ולגיוס חובה בגיל 18. הוא גם עומד מאחורי ההימנעות של ישראלים מלדבר עברית במטרו בפריז ומלהסתובב עם כיפה באזורים מסוימים בלונדון, לסרוק בערנות את הממתינים לצידם בתחנת האוטובוס ולהידרך מכל שאון של אופנוע, מחשש שמדובר באזעקה. אין עמים בעולם שנאלצים לחיות עם התמודדות כזאת – ואף עם אחר לא מתמודד באצילות ובתיעול חיובי שכזה.
ללא חוויית המלחמה הזאת, העולם לומד על המלחמה דרך המסכים וגלי האודיו. מבלי לנשום את פיח העשן העולה מהבתים בבארי ובניר עוז, מבלי להחזיק את דלת הממ”ד שמונה שעות בעוד מחבלים יורים עליה, מבלי להדליק טלוויזיה בשלוש בבוקר ולגלות שיש עדיין דיווחים מתגלגלים על עליית מניין הנרצחים מ-650 ל-700, ואז ל-1,200 – החוויה נצפית מרחוק ודרך מתווכים בתקשורת וברשתות בפורמט סרט שמדרגים אותו מ-1 עד 5 כוכבים. דרכם, מפתה לחשוב ש-1,600 אבדות בישראל מתגמדות לעומת 40 אלף בעזה, שישראל מרעיבה עזתים בכוונה תחילה ושה-7 באוקטובר הוא המשך טבעי של “חילופי מהלומות” אזוריים שדורשים סוף כל סוף פשרה ישראלית כדי להסתיים.
העולם לא מכיר את הגבורה
באופן דומה, העולם גם לא מספיק מכיר את חוויית הגבורה. קצין מג”ב שהסתער על בית בקיבוץ עם שני כדורים בלבד במחסנית. עוז דוידיאן שחילץ 120 צעירים בטנדר שלו תחת אש ממסיבת הנובה. לוחם אגוז רס”ל יונתן סביצקי הי”ד שחילץ תחת אש עשרות חיילות וחיילים במוצב כיסופים. אחיו של אליקים ליבמן הי”ד שריססו גרפיטי בעזה בכל מקום שהגיעו אליו – והבטיחו לאחיהם שהיה מוגדר חטוף שהם בדרך. סרן איתן אוסטר הי”ד, טרם נפילתו בלבנון, שאימץ את הלחימה כ”זכות היסטורית” ונשבע לא להעביר את האיום לדור של האחיינים שלו. סגן מפקד פלגה ביהל”ם סרן רותם לוי הי”ד שחייל שלו לא הצליח להדליק סטיקלייט בשטח, והוא ענה לו, “תסתכל לאחור. אתה רואה את קיבוץ ניר עוז? זה האור שלנו. בשביל זה אנחנו נלחמים”. מפקד הגדוד שהרעים לקול צהלת הלוחמים שתחת פיקודו – “אתם דור של מכבים. היידה לניצחון”.
הישראלים חווים את העוצמה הזאת במילואים, בשיחות עם חברים, בארוחות משפחתיות וברשתות החברתיות. צוות מסיירת גבעתי שלקח לטיול בנפאל את חברם הקשר שאיבד את רגלו, סחבו אותו במעלה ההר. נסיעה לילית על ציר 232 מגלה בצידי הכביש מתנדבים שמארגנים על האש לחיילים, והורים שמקפיצים אוכל ובגדים לילדיהם בבסיס. מילואימניק עצמאי שהעסק שלו עמד לפני קריסה, והציבור שמע על כך והסתער עליו בהזמנות. צוות שאיבד את מפקדו ולוקח את הבן היתום שלו לגן ב-1 בספטמבר. בעלת מסעדה דרוזית כשרה בגליל שאירחה בחינם גדוד שלם של חיילים רעבים. לוחם שאיבד את חברו, לא יכל לצאת מהשטח ללוויה, נשך שפתיים, ואז פסק – “נתאבל אחר כך, עכשיו מנצחים”. קריאת מגילה בפורים בבית החולים שיפא, והנפת דגל ישראל ברפיח. זו ישראל של 2024, “שנת המלחמה”.
הקרב על התודעה
אפשר להבין עוד יותר את המרחק הרגשי של העולם בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע קם בבוקר ליום שבמדינות מסוימות היה נחשב להרצה מהירה של 100 שנה ב-24 שעות: ירי בלתי פוסק לצפון, טילים איראניים למרכז, חיסול חסן נסראללה, הסתערות על ח’אן יונס, מבצע בטולכרם, עשרות ניסיונות דריסה, ירי וזריקות אבנים ביו”ש, פיגוע בתל אביב, גינוי מהאו”ם, מריבות בכנסת, אפשרות לעסקת חטופים. זהו צבר אירועים כה אינטנסיבי במציאות מתגלגלת בקצב כה מהיר, שגם לישראלים לעיתים קשה להתרחק לגובה 30 אלף רגל ולהעריך את קנה המידה ההיסטורי שלהם.
הציבור הישראלי צריך לתווך את רכבת ההרים הזאת לעולם, כדי שיאזן את המסקנה האוטומטית שלו בידיעת החוויה בשטח עבורנו בארץ. האימא הישראלית שפונתה עם משפחתה לאכסניית נוער, שבנה נלחם בסיירת גבעתי בעזה, בעלה במילואים, הילדה שלה עברה כבר ארבעה בתי ספר, ומחסירה פעימה עם כל מעבר של רכב ליד החלון או כל דפיקה בדלת, מחשש לבשורה הנוראה מכול. הזוג שמתחתן ומבטיח למוזמנים שיש ממ”ד ליד רחבת הריקודים, והסופ”ש באילת שמתבטל בגלל תקיפות של החות’ים. הלוחם שיצא מעזה ללידת בנו השני ואז חזר מייד להילחם, ונהג המונית הקפיץ אותו מגבול הרצועה לבאר שבע בחינם. הילד שהחביא לאביו את הנעליים כדי שלא יֵצא למילואים, והאב הבין באותו רגע לשם מה הוא נלחם, ופרץ בבכי.
בשנה הזו התחדדה עוד יותר הידיעה שהמערכה הגדולה כוללת לא רק את שדה הקרב, אלא גם את הקרב על התודעה. כפי שנוכחנו לראות בסיור שהעברנו לקבוצת מבקרים מחו”ל באתר של מסיבת נובה ובקיבוץ כפר עזה, העולם לא יבין את עומק הקרחון דרך הסברים מהוקצעים – אלא דרך חוויה. האתגר הגדול ביותר שעמד בפנינו השנה הוא לנסות ולהסתכל על החוויה הפנימית שלנו גם במבט חיצוני, כדי לתווך את עומק הקרחון. הוא מורגש אצל מי שחווה אותו מתחת למים, אך הרבה פחות אצל צופה מרחוק. כפי שישראלים נסעו בכבישים באמצע אוקטובר וראו איך שלטי תעמולה פוליטיים מתחלפים בשלטי כחול-לבן שקטים עם הכיתוב “יחד ננצח”, כך העולם צריך לראות את המאמץ ההסברתי הישראלי מתחלף לתמהיל עשיר של ניתוח מקצועי עם חוויה אישית – דרך מפגשים בחו”ל, הזמנות לארץ ותיווך הסיפורים במדיה. אחרת, החריטה בבשר של החברה הישראלית תמשיך להיות עבור רבים בעולם לא יותר משריטה על קרח – או על קצה הקרחון.
