בשנים האחרונות, רבים נוטים למסגר את המציאות הביטחונית שלנו דרך אירועי השבר של ה-7 באוקטובר 2023, או דרך התבססות הציר האיראני והשלוחות האזוריות שלו. ניתוחים אלו אינם שגויים, אך הם חלקיים. הם מתמקדים בטריגרים עכשוויים ומתעלמים מהתשתית ההיסטורית העמוקה יותר שבתוכה פועלת מדינת ישראל מאז הקמתה. אנו מצויים בלב אזור שבו חלקים משמעותיים מהציוויליזציה הסובבת טרם השלימו עם עצם קיומנו. אלו שהשלימו, עשו זאת במידה רבה לאחר שנכשלו פעם אחר פעם בניסיון להכריע אותנו בכוח.

קו השבר המתמשך

משמעות הדבר היא שהמציאות הביטחונית של ישראל אינה חריגה זמנית, אלא מצב יסוד מתמשך. בהקשר זה ניתן לשוב לתזה של סמואל הנטינגטון משנות ה-90, אשר דיבר על "התנגשות הציוויליזציות" כמאפיין מרכזי של הסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה. ישראל, במובנים רבים, ממוקמת על קו שבר פעיל במיוחד בתוך אותה התנגשות. קו שבר זה אינו מייצר רק מתיחות מתמדת, אלא גם התפרצויות מחזוריות של אלימות רחבת היקף, עד כדי מלחמות טוטאליות.

העשורים האחרונים, מאז שנות ה-90, אופיינו בישראל בניסיון מתמשך לפרוץ את המעגל הזה דרך הסכמים, פשרות ונסיגות. הייתה זו תקופה שניתן לכנותה "דור הדמדומים": דור שהאמין כי ניתן לעצב מחדש את המציאות האסטרטגית באמצעות מהלכים מדיניים נועזים. אלא שבפועל, חלק ניכר מההסדרים הללו לא עמדו במבחן המציאות. במקום יציבות, קיבלנו לא פעם התעצמות של איומים; במקום הפחתת חיכוך, נוצרו מוקדי חיכוך חדשים.

אין פירוש הדבר שעל ישראל לוותר על מדיניות או על חיפוש הזדמנויות להסדרה. מדינה ריבונית אחראית מחויבת לבחון חלופות ולפעול בזירה המדינית. אולם הלקח המרכזי הוא מגבלות ההימור. אין לנו עוד את הפריבילגיה לבסס את ביטחוננו על תקוות או על הנחות אופטימיות שאינן מעוגנות במציאות. המדיניות חייבת להישען על תפיסת עולם מפוכחת, המכירה בכך שהאיום אינו חריג, אלא קבוע.

הפיגוע בסלעית כמקרה מבחן

בתוך הקשר זה, הפיגוע בסלעית ממחיש עד כמה הגבולות בין "חזית" ל"עורף" היטשטשו. כאשר האיום עשוי לצמוח מתוך המרחב האזרחי עצמו, לא ניתן להסתמך על מודיעין מוקדם בלבד. המקרה שבו נרצח איש המילואים חיים קולומטי מדגיש כי לעיתים הפער בין התרעה לפעולה הוא אפסי, ולעיתים אינו קיים כלל. מנגד, תגובתו של רבש"ץ היישוב ממחישה את העיקרון ההפוך: מוכנות, דריכות ותפקוד נכון בזמן אמת יכולים להציל חיים.

מכאן נובעת מסקנה רחבה יותר: ביטחון אינו רק עניינם של צה"ל, שב"כ או משטרה. הוא מתחיל ברמת האזרח. חברה שמבקשת לשרוד בסביבה כזו חייבת לטפח אתוס של הגנה עצמית, לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה. אתוס כזה כולל מודעות לסביבה, אחריות אישית, נכונות לפעול במצבי חירום והבנה בסיסית של האיומים.

אין הכוונה למיליטריזציה של החברה או לוויתור על ערכים דמוקרטיים. להפך, מדובר בהעמקת האחריות האזרחית כחלק מהחוסן הדמוקרטי. חברה מודעת ומוכנה היא חברה שמסוגלת לשמר את חירויותיה דווקא תחת איום מתמשך. ההבדל אינו בין "חברה אזרחית" ל"חברה ביטחונית", אלא בין חברה נאיבית לחברה מפוכחת.

מוכנות כתנאי לקיום

בסופו של דבר, האתגר הניצב בפני ישראל אינו רק לנצח במערכה הצבאית הנוכחית, אלא לעצב מחדש את התודעה הלאומית כך שתתאים למציאות. ניצחון אינו רק הכרעה בשדה הקרב, אלא גם הפנמה עמוקה של תנאי הסביבה והסקת מסקנות ארוכות טווח. אם יש לקח מרכזי מהאירוע בסלעית, הרי שהוא טמון בהבנה הפשוטה אך המחייבת: מוכנות אינה תגובה לאיום, היא תנאי לקיום.

במציאות של קו שבר מתמשך, אין רגע שבו ניתן להוריד את הראש ולהניח שהשגרה תגן עלינו. השגרה עצמה חייבת להיות שגרה של מוכנות. רק כך ניתן לבנות חוסן אמיתי, ביטחוני, חברתי ותרבותי, שיאפשר למדינת ישראל לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג בתוך סביבה מאתגרת זו.