ההתפתחויות האחרונות בזירה הפלסטינית מציגות תמונה מורכבת בהרבה מהנרטיב הפשוט של עימות בין ישראל לבין חמאס. מצד אחד, סקרי דעת קהל מצביעים על שחיקה משמעותית בתפיסת "הניצחון" של חמאס ועל עלייה בנכונות לפנות למשא ומתן ולפתרונות מדיניים. מצד שני, הרשות הפלסטינית ממשיכה להתמודד עם ביקורת חריפה מבית ומחוץ, ואף נחשפת כמי שמתקשה לבצע את השינויים שארצות הברית דורשת ממנה.
בסקר PCPSR מאוגוסט 2026, למשל, 83% מהפלסטינים אמרו שקיימת שחיתות במוסדות הרשות, 65% הגדירו את הרשות כ"נטל" ולא כהישג, ו-76% דיווחו שהם חשים חוסר ביטחון אישי ומשפחתי.
בנוסף, בדוחות מחלקת המדינה האמריקאית תועדו לאורך השנים גם המשך תשלומים לאסירים ולמשפחות של מחבלים, לצד ביקורת על תכנים בעייתיים במערכת החינוך הפלסטינית.
במקביל, בישראל הולך וגובר החשש מתרחיש קיצוני נוסף: האפשרות שבמצב של משבר חריף, חלק מאנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יפנו את נשקם נגד ישראל.
אחת ההתפתחויות החריגות ביותר היא דבריו של מונדהיר אל-חייק, דובר פת"ח ברצועת עזה, בריאיון לתחנת הרדיו הפלסטינית עלאם. לדבריו, הרשות הפלסטינית לא הפסיקה את תשלומי המשכורות לאסירים, לפצועים ולמשפחות ההרוגים, למרות הדרישה האמריקנית לשנות את המנגנון.
החריגות בדבריו נעוצה בכך שהם עומדים לכאורה בסתירה לטענות הרשות כי הפסיקה את מנגנון התשלומים לאסירים ולמשפחותיהם. בעוד שהרשות ביקשה להציג את השינוי כחלק מהרפורמות שהיא מבצעת, דבריו של אל־חייק מצביעים לכאורה על המשך העברת הכספים.
המשמעות אינה רק עצם המשך התשלומים. משמעותית יותר היא הדרך שבה תיאר אל-חייק את המאמץ למצוא מסלולים חלופיים להעברת הכספים.
לדבריו, במקרים מסוימים נעשה שימוש בייפויי כוח, המאפשרים לאדם ביהודה ושומרון לקבל תשלום בשם אדם הנמצא בעזה ולהעביר אותו אליו. בכך נוצר מנגנון שמטרתו, לפחות לפי התיאור שנמסר בריאיון, לשמר את זרימת הכספים גם כאשר המסלול הרשמי מוגבל.
במקביל, סקרי דעת הקהל האחרונים מצביעים על שינוי חשוב בתודעה הפלסטינית.
האמונה כי חמאס מוביל את הפלסטינים לניצחון נשחקה באופן משמעותי. לפי הנתונים שהוצגו סקר על ידי PCPSR, התמיכה או האמונה בניצחון חמאס ירדה מרמות גבוהות בראשית המלחמה לכ־20% בלבד.
במקביל, גוברת הנכונות לבחון משא ומתן ופתרון מדיני, כאשר 44% מהציבור הפלסטיני תומכים במשא ומתן.
הציבור הפלסטיני מזהה את המחיר הכבד של המאבק המזוין, אך אינו בהכרח מוכן לוותר על עקרונות ההתנגדות. רבים מתנגדים לפירוק חמאס מנשקו, גם כאשר הם מכירים בכישלון האסטרטגי של המאבק.
הרשות עצמה סובלת ממשבר לגיטימציה עמוק. חלק גדול מהציבור רואה בה נטל, ורוב גדול מאמין שקיימת שחיתות במוסדותיה.
במצב כזה, הבחירות לרשות המחוקקתשעליהן הכריזה הרשות לנובמבר 2026 עשויות להיות ניסיון להציג חזות של התחדשות פוליטית. אבל גם כאן קיימים מכשולים משמעותיים: שאלת השתתפות חמאס, ההצבעה במזרח ירושלים, הפיצול בתוך פת"ח והחשש מתוצאות שאינן בשליטת ההנהגה הנוכחית.
במקביל למאבק הפוליטי בתוך המערכת הפלסטינית, מתפתח בישראל שיח ביטחוני מטריד סביב האפשרות שמנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ישנו כיוון. בשלב זה אין אינדיקציה לכך שהרשות נערכת באופן יזום לעימות כולל עם ישראל, אך עצם האפשרות שתרחיש כזה יתפתח בעת משבר מחייבת את ישראל לבחון מחדש את הנחת העבודה שלפיה מנגנוני הרשות ימשיכו לשמש גורם מייצב ביהודה ושומרון.
הרשות הפלסטינית אינה גוף אזרחי בלבד, אלא מערכת המשלבת מנגנוני הסתה ומתמרצת לטרור לצד כוחות ביטחון חמושים. במתכונתה הנוכחית הרשות הפסלטינית הינה "רשות טרור" לכל דבר ועניין – מערכת שעלולה, בתנאים של משבר, להפוך את יכולותיה הביטחוניות מגורם מייצב לגורם איום משמעותי על ישראל.
מכאן נובעת אחת הדילמות האסטרטגיות המורכבות ביותר הניצבות כיום בפני ישראל: האם להפעיל לחץ על הרשות כדי לכפות עליה שינוי, גם במחיר של החלשתה, או דווקא לסייע לה לשרוד ולהתחזק כדי למנוע את הוואקום שעלול להיווצר בעקבות קריסתה?
קריסתה של הרשותעלולה ליצור ואקום ביטחוני ופוליטי, שבתוכו חמאס וארגונים חמושים נוספים יוכלו להרחיב את פעילותם. במצב כזה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מתמודדת לא מול מערכת אחת שניתן להפעיל עליה לחץ, אלא מול ריבוי מוקדי כוח, מיליציות ותשתיות טרור המתחרות זו בזו על השליטה בשטח.
תרחיש כזה עלול להיות חמור במיוחד אם חלק מאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות, המחזיקים בניסיון מבצעי, בהכשרה ובנגישות לאמצעי לחימה, יחליטו לפרוש מהמנגנון, להצטרף לארגונים חמושים או לפעול באופן עצמאי. בכך עלולה להיווצר "זליגה" של יכולות ביטחוניות ממערכת ממוסדת אל תוך ארגוני טרור.
אולם גם האפשרות ההפוכה אינה פשוטה. שימור הרשות במתכונתה הנוכחית אינו פתרון אסטרטגי בפני עצמו. גוף שלטוני הסובל ממשבר לגיטימציה עמוק, משחיתות, מחוסר אמון ציבורי וממנגנונים פוליטיים שאינם עומדים במלואם בדרישות האמריקניות והישראליות, לצד קציני ביטחון המעורבים בטרור עלול להמשיך ולייצר את התנאים שמזינים את חוסר היציבות ואת הטרור.
לישראל יש לפיכך אינטרס מובהק לא בהישרדותה של הרשות כפי שהיא, אלא בשינוי אופייה ותפקודה.
יש לעצב אותה מחדש כמנגנון שמטרתו ניהול החיים האזרחיים: בריאות, חינוך, תשתיות, כלכלה, שירותים מוניציפליים, רווחה, וניהול סדר ציבורי.
במסגרת כזו, יש מקום לדרוש רפורמה עמוקה במנגנוני הביטחון, פיקוח הדוק על נשק, הפסקת מנגנוני תמרוץ לטרור, ושינוי מערכת החינוך.
המטרה, אם כן, אינה לשמר את הרשות במתכונתה הנוכחית, אלא להפוך אותה בשלב הראשון למנגנון יעיל לניהול החיים האזרחיים ולמניעת ואקום. בהמשך, ניתן יהיה לבחון מעבר למודל מבוזר יותר של קנטוניזציה או אמירויות מקומיות, שבו האחריות לניהול חיי היום־יום תתחלק בין מוקדים מקומיים, במקום להיות מרוכזת בידי רשות פלסטינית לאומית אחת.
כך ניתן מצד אחד למנוע את קריסת הרשות ואת הוואקום שעלול לאפשר לחמאס ולארגונים חמושים אחרים להתרחב, ומצד שני להימנע משימור המערכת הנוכחית ללא שינוי מהותי.
במילים אחרות, תפקידה של הרשות צריך להצטמצם לניהול החיים האזרחיים ולשמירה על רציפות השירותים, בעוד שהכיוון ארוך הטווח צריך להיות בחינה של מודל מבוזר של קנטונים ואמירויות מקומיות.
