השבוע קיבלנו תזכורת כואבת, בדמות הפיגוע בשרון לאורך התפר, בין טייבה לכוכב יאיר. מפגע ערבי בעל אזרחות ישראלית, תושב טייבה, חמוש בנשק מאולתר מסוג קרלו, יצא למסע הרג עד שנעצר בידי כוחות משטרה וחברי כיתות כוננות. איום זה אינו איום חדש. כבר בתחילת האינתיפאדה השנייה, בדצמבר 2000, התרחשו תופעות של אלימות קשה בערים הערביות, כולל חסימות כבישים ראשיים והתקפות על תושבים יהודים. אולם בשנים האחרונות הדברים התחדדו והתרחבו. במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021 חזינו בהפרות סדר קשות ומתואמות בערים מעורבות כמו לוד, עכו, יפו, רמלה ומקומות נוספים בגליל ובנגב. היישוב מצפה עדי בגליל היה תחת מצור של שעות ארוכות, כבישים ראשיים נחסמו, וטייסים בבסיס נבטים לא יכלו להגיע לבסיסם בגלל חסימה של מתפרעים בצומת שוקת. אירועים אלה חשפו עד כמה חמור האיום הפנימי.
לצד האלימות הלאומנית קיימת תופעה מדאיגה נוספת: הפשיעה החמורה במגזר הערבי, שזולגת בהדרגה לערים וליישובים יהודיים. תעשיית הברחות וגניבות הנשק פועלת בהיקפים עצומים. ארגוני פשיעה מחזיקים באמצעי לחימה מתקדמים, חלקם הוברחו וחלקם נגנבו מבסיסי צה"ל במהלך המלחמה. הנשק הזה לא נשאר רק בתוך המגזר – הוא זולג החוצה, ויוצר תשתית לטרור פנימי.
"האיום הזה הופך לקריטי במיוחד לאור השינויים באופי הלחימה. בעבר ההגנה ביישובי הספר התבססה על כוחות הגנה מרחבית, אולם כיום האיום זולג לכל המדינה."
האיום הזה הופך לקריטי במיוחד לאור השינויים באופי הלחימה. בעבר ההגנה ביישובי הספר התבססה על כוחות הגנה מרחבית. אולם כיום האיום זולג לכל המדינה, ויש לבחון מודלים של הגנה חדשים. ב-7 באוקטובר 2023 ראינו כיצד חדירת מחבלים ליישובים עלולה להוביל לטבח המוני אם אין מענה ראשוני מהיר ומקומי. כיתות כוננות שהיו מאורגנות ומצוידות הצילו חיים רבים, אך במקומות רבים הפערים היו קריטיים.
הדרך מטרום המדינה להגנה המרחבית
ראשית הדרך של ההגנה על "הבית" חוזרת לימי טרום-המדינה. בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, כשהיישוב היהודי בארץ ישראל היה קטן ופגיע, התגבשה התפיסה כי אין להסתמך רק על כוחות חיצוניים או על השלטון הבריטי, אלא על כוחות מקומיים חמושים שיגנו על היישובים מפני פרעות ואלימות.
ארגון "השומר" הוקם בשנת 1909 והיה הארגון הראשון שהתמחה בהגנה על יישובים יהודיים. חבריו, שומרים חמושים, רכבו על סוסים בין המושבות, הגנו על שדות, פרדסים וכפרים מפני שודדים ופורעים. "השומר" היה הבסיס הרעיוני והמעשי להגנה עצמית יהודית בארץ. בשנת 1920, בעקבות מאורעות תל-חי והפרעות בירושלים, הוקם ארגון "ההגנה", שהיה גוף מאורגן יותר והפך לכוח ההגנה העיקרי של היישוב. ההגנה פעלה במחתרת, אימנה אלפי צעירים, הקימה מחסני נשק סודיים ופעלה להגן על היישוב היהודי.
במאורעות תרפ"ט (1929) ובמרד הערבי הגדול (1936–1939) הוכיחה ההגנה את חשיבותה. יישובים כמו גוש עציון, חולדה, תל-חי ואחרים הפכו למעוזי הגנה. התפיסה הייתה שכל יישוב צריך להיות מתחם הגנתי מבוצר, מאורגן ומסוגל להחזיק מעמד עד שיגיע תגבור. במהלך תקופה זו הוקם גם חיל המשמר (חי"ם), שהתבסס על כוחות הגנה מקומיים.
במלחמת העצמאות (1947–1949) הגיעה תפיסה זו לשיאה. אלפי תושבים, אנשי חי"ם, לחמו לצד כוחות השדה (חי"ש) והפלמ"ח. יישובים כמו יד מרדכי, נגבה, דגניה, קיבוץ דן ומשמר הירדן החזיקו מעמד מול כוחות עדיפים בהרבה. הם סיפקו עומק, עיכבו את האויב ונתנו לצה"ל הזדמנות להתארגן. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, למד מניסיון זה וגיבש מתוך כך תורת הגנה.
עם קום המדינה, ב-1948, עמדה ישראל בפני אתגר כפול: הגנה על גבולות ארוכים ושבירים, לצד הצורך לשחרר כוחות סדירים לאימונים ולמתקפות עתידיות. התשובה הייתה הקמת שני גופים מרכזיים.
הראשון היה משמר הגבול (מג"ב), שהחל את דרכו כ"חיל הספר" בשנים 1949–1950, והוקם רשמית ב-1953 כחיל משטרתי-צבאי. מג"ב הופקד על שמירת הגבולות, סיכול הסתננויות וטיפול באיומים שוטפים לאורך הקווים. המערך השני היה מערך ההגנה המרחבית (הגמ"ר), שהוקם כדי להגן על היישובים, הכפרים והעורף. התפיסה, שגובשה על ידי יגאל אלון בהשראת מלחמת העצמאות, ראתה ביישובים "עומק אסטרטגי" חלופי לעומק הגיאוגרפי החסר.
ההגנה המרחבית התבססה על מספר עקרונות יסוד: הכוח מתבסס על תושבי היישובים, שלהם ניתן אימון ואמצעי לחימה מתאימים. היישובים מוגנו באמצעות ביצורים, והכוחות אורגנו בגושים ובמחוזות הכפופים לפיקוד המרחבי של צה"ל. מטרת הכוחות הייתה להחזיק מעמד עד להגעת כוחות תגבור.
עם השנים חלה החלשה הדרגתית של כוחות ההגמ"ר. אחרי מלחמת ששת הימים והרחבת גבולות המדינה, שסיפקה לכאורה עומק גאוגרפי, הדגש עבר מההגנה המרחבית למיקוד בכוחות השריון ובחיל האוויר. תקציבים, אימונים וביצורי היישובים קוצצו. מלחמת יום כיפור חידדה שוב את הצורך: פינוי יישובי רמת הגולן הראה שמה שנותר מההגנה המרחבית ביישובים לא היה רלוונטי מול שיטפון הכוחות הסוריים. בשנות ה-80 וה-90 נעשו ניסיונות שיקום, אך אלה היו חלקיים. עם עליית איומי הטרור והרקטות, ההגנה המרחבית נדחקה שוב לטובת טכנולוגיה והגנה אקטיבית. שיא ההזנחה היה בשנים שקדמו למתקפת 7 באוקטובר, כאשר ב-2019, בעקבות מקרי גניבות כלי נשק רבים מבתים ומיישובים, הוחלט בצה"ל לקחת את כלי הנשק מכיתות הכוננות.
משומר החומות לשבעה באוקטובר
התגברותו של האיום על העורף הישראלי לא הייתה תהליך פתאומי אלא התפתחות הדרגתית שהלכה והתחדדה בשנים האחרונות. אירועי מבצע "שומר החומות" במאי 2021 היוו נקודת מפנה. במהלך המבצע פרצו בתוך שטח מדינת ישראל הפרות סדר קשות ומתואמות בהיקפים נרחבים.
האירועים חשפו פגיעות עמוקה בתוך המרחב הפנימי של המדינה. מתפרעים חסמו צירי תחבורה ראשיים, תקפו תושבים יהודים, הציתו רכבים ופגעו ברכוש ציבורי. היישוב מצפה עדי בגליל הושם תחת מצור למשך שעות ארוכות, בעוד שבצומת שוקת נחסם כביש גישה לבסיס נבטים, מה שהקשה על טייסי קרב להגיע לבסיסם. אירועים אלה לא היו הפרות סדר מקומיות בלבד; הם שיקפו תיאום מסוים בין גורמים שונים, שילוב בין מחאה פוליטית לאלימות לאומנית, וחולשה משמעותית בהיערכות כוחות הביטחון.
עם פרוץ מלחמת התקומה ב-7 באוקטובר 2023, התחדד השינוי באופי האיום על העורף. כך, לדוגמה, יישובי הצפון היו כפסע מפלישת כוחות רדואן של חיזבאללה, כשהם ללא יכולת הגנה עצמית מספקת.
בעוד שמערכות ההגנה האווירית, ובראשן כיפת ברזל, הצליחו לטפל במידה רבה באיום התלול-מסלול, הלך והתחזק איום הפשיטה לתוך יישובים ביהודה ושומרון ובשאר יישובי המדינה.
האיום לא התמצה בגבולות רצועת עזה. ביהודה ושומרון, ביישובי התפר ובערים המעורבות, הוא המשיך להתעצם גם אחרי 7 באוקטובר. פיגועי ירי, מטענים ופעולות חבלה הפכו תכופים יותר, כאשר ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ניסו להפוך את זירת הפנים לחזית נוספת. בשנים 2024–2026 סוכלו מספר חוליות שתכננו פשיטות על יישובים, כולל כאלה שמנו 8–20 מחבלים. תרחישי הייחוס של פיקוד מרכז כוללים פשיטות מתואמות, חדירות מגבול ירדן וחסימות צירים – איומים שבעבר נחשבו משניים אך כיום נתפסים כמוחשיים.
במקביל, התעצמה תופעת הפשיעה החמורה במגזר הערבי והזליגה שלה לערים וליישובים יהודיים. שנת 2025 נרשמה כשנה הקטלנית ביותר בחברה הערבית, עם 252 מקרי רצח – עלייה של כ-10% לעומת 2024. רובם המכריע, כ-90%, בוצעו באמצעות נשק חם, כאשר ארגוני פשיעה מחזיקים באמצעי לחימה מתקדמים, כולל רובים אוטומטיים, רחפנים וטילי נ"ט שנגנבו מצה"ל או הוברחו. הנשק הזה אינו נשאר בתוך המגזר בלבד; הוא זולג ליישובים יהודיים, לערים מעורבות ולמרחב הציבורי, ויוצר תשתית פוטנציאלית לטרור פנימי.
"העורף אינו עוד 'עורף' בלבד, אלא חזית מרכזית במערכה על הבית."
בסופו של דבר, התגברות האיום משקפת שילוב בין גורמים חיצוניים, ובכללם הסתה, תמיכה איראנית ותיאום בין ארגוני טרור לבין גורמי פשיעה חמורה. אירועי האלימות ברחבי ישראל במהלך מבצע "שומר החומות" היו אזהרה ראשונה, ואילו ב-7 באוקטובר האיום התממש במלוא עוצמתו ביישובי העוטף. העורף אינו עוד "עורף" בלבד, אלא חזית מרכזית במערכה על הבית. רק תפיסה כוללת, המשלבת הגנה מרחבית חזקה, כוחות מקומיים מאורגנים ומאבק נחוש בפשיעה, תוכל להתמודד עם האיום המשתנה הזה.
השינוי באופי האיום מחייב היערכות מחדש. בעבר התמקדה מערכת הביטחון בעיקר באיומים חיצוניים, אך כיום ברור כי איום הפשיטה, הן מגבולות כמו ירדן ומצרים והן מתוך המרחב הפנימי, מהווה תרחיש איום סביר שנדרש לתת לו מענה. הפשיטה על יישוב אינה דורשת טכנולוגיה מתקדמת, אלא נחישות, היכרות עם השטח ויכולת לנצל פערים בהגנה. כיתות כוננות שהיו מאורגנות ומצוידות ב-7 באוקטובר הצליחו להציל חיים רבים, אך במקומות רבים אחרים הפערים היו קריטיים והובילו לאבדות כבדות.
המענה להגנה על הבית
אחת הבעיות המבניות העמוקות ביותר בהיערכותה של מדינת ישראל להתמודדות עם איומים על העורף היא חלוקת הסמכויות המעורפלת והחופפת בין גופי הביטחון השונים. במציאות הישראלית, שבה איומים ביטחוניים פנימיים ואזוריים משתלבים לעיתים קרובות, קיימת חפיפה משמעותית בין תחומי האחריות של צה"ל, באמצעות הפיקודים המרחביים או פיקוד העורף (פקע"ר), לבין משטרת ישראל ומשמר הגבול (מג"ב). חפיפה זו יוצרת לא רק בלבול מבצעי, אלא גם פערים במוכנות, בתיאום ובתגובה הראשונית.
פיקוד העורף, שהוקם ב-1992 בעקבות מלחמת המפרץ, אחראי רשמית על הגנת העורף האזרחי, על ניהול חירום אזרחי ועל תיאום בין רשויות מקומיות לצה"ל. הפיקוד המרחבי אחראי על הגנת היישובים בגבול, בכלל זה הפעלת כיתות כוננות, התקנת אמצעי הגנה וגיבוש תפיסת ההגנה היישובית במרחב האחריות הפיקודי. משטרת ישראל ומג"ב אמונים על שמירת הסדר הציבורי, טיפול בהפרות סדר, מאבק בפשיעה וסיכול טרור פנימי. מג"ב, כחיל משטרתי-צבאי, משמש לעיתים כגשר בין שני העולמות – בין ביטחון פנים לבין משימות צבאיות במרחבים בעייתיים.
מתחייבת הבחנה בין התיישבות כפרית בספר לבין ערים גדולות ויישובים במרכז הארץ. הקבוצה הראשונה היא מערך היישובים על הגבול. הקבוצה השנייה היא היישובים בקו השני לגבול, דוגמת אשקלון בדרום וקריית שמונה בצפון. לצד אלה נמצאים יישובי קו התפר לאורך יהודה ושומרון והיישובים ברחבי יהודה ושומרון. יישובים אלה עלולים למצוא את עצמם במציאות של "היפוך קנים" מצד כוחות הרשות הפלסטינית. תמונת האיום מחייבת הקמת מערך הגנה מרחבית בכל היישובים, הכולל כיתות כוננות מאומנות ומצוידות. כיתות הכוננות חייבות להיערך להגנה על היישובים והשכונות באופן עצמאי למשך מספר שעות, כשהן מבודדות עד להגעת כוחות תגבור.
בעיות ההסדרה הבין-ארגונית נחשפו במלוא עוזן במהלך "שומר החומות". המשטרה הייתה עמוסה מדי ולא הצליחה לפרוס כוחות מספיקים בערים המעורבות, בעוד שפקע"ר לא הופעל כהלכה כגוף משלים, ואילו צה"ל היה עסוק בלחימה ברצועת עזה. התוצאה הייתה מצב שבו אף גוף לא לקח אחריות מלאה על ההגנה המרחבית הראשונית.
עקרונות התיאום ושיתוף הפעולה בין המרכיבים השונים — הפיקוד המרחבי, פקע"ר, משטרת ישראל ומג"ב — מחייבים להתחיל מיישובי הספר ומשם למעטפת המרחבית, בחלוקה לצבא ולמשטרה ובחיבור והסנכרון שביניהם לבין גופי ההצלה. גם למשמר הלאומי, שעל הקמתו הוחלט לפני כשלוש שנים, יש תפקיד חיוני. יש לבחון לעומק את האפשרות להטיל על המשמר הלאומי את האחריות הכוללת למערכי האבטחה היישוביים. כל זאת בהנחה שהמשמר הלאומי ייבנה ויופעל באופן המקנה לו את היכולות ואת הסמכויות לקבלת האחריות ולמימושה. הדברים נוגעים גם לגודלו של המשמר הלאומי. להבנתנו, נדרש להקים כוח מילואים של משמר לאומי לצד גרעין סדיר קטן, בהיקף כוחות של כ-20 חטיבות שיאורגנו בצורה מרחבית.
"מערך ההגנה המרחבית צריך להישאר כשכבה ראשונה מקומית, כפופה לפיקוד המרחבי."
מערך ההגנה המרחבית (הגמ"ר) צריך להישאר כשכבה ראשונה מקומית, כפופה לפיקוד המרחבי. במקביל לכך, כיתות הכוננות צריכות להיות תחת פיקוד משטרתי-מקומי בשגרה, ולעבור לפיקוד צבאי רק כאשר האירוע מסלים. כדי ליישם חלוקה זו הלכה למעשה, נדרשת רפורמה וחקיקה ברורה שמגדירה "סמכות ראשית" בכל סוג אירוע, הקמת מטה משותף קבוע לכל גופי הביטחון, אימונים משולבים ומערכות מידע וקשר אחודות.
בנוסף, כדי להתמודד ביעילות עם האיום הגובר על העורף הישראלי, נדרש לגבש תפיסה כוללת ומקיפה שתשלב בין כוחות מקומיים — הגמ"ר וכיתות כוננות — לבין כוחות לאומיים: צבא, פיקוד העורף, משטרה, מג"ב ומשמר לאומי. זאת לצד מודעות אזרחית ובניין כוח טכנולוגי.
בראש ובראשונה יש להסדיר את מערך כיתות הכוננות כשכבה ראשונה של ההגנה המרחבית. מאז תחילת מלחמת התקומה הוקמו מאות כיתות כוננות ביישובים ובשכונות, כאשר רבות מהן פועלות עד היום ללא מסגרת חוקית ברורה, ללא הכשרה מספיקה וללא סמכויות מוגדרות. יש לחוקק חוק ייעודי לכיתות הכוננות שיגדיר את מעמדן, את תנאי ההצטיידות שלהן, את אחסון הנשק הביתי באופן מאובטח ואת ביטוח החיים והאחריות המשפטית של חבריהן. יש להסדיר בהתאם גם את ההכשרות והאימונים.
כל יישוב וכל שכונה בערים חייבים להיות תחת מערך של כיתת כוננות, מצוידת וקשורה למוקד פיקוד אזורי משולב. כיתות אלה אינן תחליף לצה"ל או למשטרה, אלא השכבה הראשונה שתחזיק מעמד עד הגעת התגבור – בדיוק כפי שהיה בימי מלחמת העצמאות.
חיזוק מערך ההגנה המרחבית כולו הוא מרכיב קריטי נוסף. יש להחזיר ליישובים את מעמדם כמרחבי הגנה עם ביצורים מתאימים לאיום הייחוס, מערכות התרעה מקומיות, חיישנים, מצלמות ומעגלי אבטחה חכמים. אימונים תקופתיים חייבים להפוך לחובה, כאשר כל יישוב מקיים תרגילי חירום משולבים עם כוחות צה"ל, משטרה, מג"ב ופקע"ר. מערך ההגנה המרחבית הכפוף לצה"ל צריך להיות משולב ביישובי הספר תחת הפיקוד המרחבי. כך גם הקשר לכיתות הכוננות ולשאר כוחות צה"ל הפועלים במרחב.
במקביל, יש לחזק את המשמר הלאומי כגוף ייעודי לביטחון פנים ולחירום אזרחי. המערך צריך להיות בהיקף סד"כ מספק — כאמור, להבנתנו, כ-20 חטיבות בפריסה מרחבית. המערך צריך להתבסס על כוח אדם מילואים עם גרעין סדיר מצומצם. המשמר הלאומי נדרש לעבור הכשרה ייעודית. ייעודו יהיה טיפול בהפרות סדר לאומניות, סיכול פשיעה חמורה בעלת אופי ביטחוני, הגנה על צירים מרכזיים ועזרה בניהול חירום אזרחי.
לצד פעילות זו, יש להעמיק את המאבק בהברחות הנשק ואמצעי הלחימה ממצרים ומירדן, ואת המאבק בנשק הלא חוקי הנפוץ במיוחד במגזר הערבי ומהווה איום חמור. יש לתבוע ממערכת האכיפה לפעול לאיסוף הנשק ולענישת בעליו. מצב המאבק בפשיעה הערבית החמורה הוא פשוט בלתי נסבל.
סיכום: לפני ועדת החקירה
המערכה על הבית אינה מערכה נוספת לצד הזירות האזוריות; היא המערכה הקיומית ביותר הניצבת לפתחנו. בשעה שמדינת ישראל ממשיכה להתמודד עם איומים חיצוניים מורכבים, מתחדדים ומתעצמים האיומים על העורף הפנימי, הן ביישובי הספר מול תרחישי איום מגוונים והן כתוצאה מהפרות הסדר הלאומניות והפשיעה החמורה שזולגת מתוך המגזר הערבי ומאיימת על כלל המרחב האזרחי. איומים אלה אינם תיאורטיים. הם כבר התממשו ב"שומר החומות" ב-2021, בטבח של 7 באוקטובר 2023, ובאירועי אלימות ופשיעה מתמשכים ביהודה ושומרון, בגליל, בנגב ובערים המעורבות.
ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל פעם שהוזנחה ההגנה על "הבית" — על היישובים, על השכונות ועל התושבים עצמם — נחשפנו לפגיעה כואבת. לעומת זאת, כאשר אימצנו תפיסה של הגנה מרחבית חזקה, כפי שהייתה בימי טרום-המדינה, במלחמת העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה, הצלחנו להפוך את היישובים עצמם למרחבי הגנה אפקטיביים, המחזיקים מעמד ומאפשרים לצה"ל לפעול במשימותיו ההתקפיות. ההחלשה ההדרגתית של מערך ההגנה המרחבית, הזנחת כיתות הכוננות וחוסר ההסדרה הבין-ארגונית הם חלק מהכשל שנחשף ב-7 באוקטובר.
כעת, לאחר שהלקחים ברורים, הגיעה העת לפעול. הדבר מחייב הסדרה מלאה של מערך כיתות הכוננות כשכבה ראשונה של הגנה יחד עם כוחות ההגנה המרחבית, הקמתו של משמר לאומי מאומן ובסד"כ מתאים, מאבק נחוש בתעשיית הברחות הנשק והפשיעה, ושילוב חכם של טכנולוגיה עם מעורבות אזרחית. כל אלה חייבים להיות מגובים בחקיקה ברורה, בתקציב ייעודי, באימונים משולבים ובחלוקת סמכויות ברורה בין הגופים השונים.
"כדי שלא נריב שוב על הרכב ועדת החקירה הבאה, על זהות יו"ר הוועדה ומי נושא באחריות, יש לעשות את הצעדים הנדרשים כעת."
כדי שלא נריב שוב על הרכב ועדת החקירה הבאה, על זהות יו"ר הוועדה ומי נושא באחריות, יש לעשות את הצעדים הנדרשים כעת. הדור הנוכחי, שכבר שילם מחיר כבד, זכאי למדינה שיודעת להגן על עצמה פנימה. לא רק באמצעות כיפת ברזל ומטוסי קרב, אלא גם באמצעות תושבים חמושים, מאורגנים ומחויבים, יישובים מבוצרים, משמר לאומי חזק ומערכת ביטחון פנים יעילה.
ישראל, שקמה על רעיון של הגנה עצמית יהודית, חייבת לשוב לשורשיה – הגנה על הבית. הגנה שתבטיח שנחיה כאן בביטחון לשנים, כי הבית הוא החזית החשובה ביותר. ניצחון במערכה על הבית אינו רק עניין ביטחוני, אלא עניין קיומי. המערכה על הבית היא המערכה על עתידה של מדינת ישראל – הגיעה העת לצאת אליה.
