פייק ניוז ושנאת חינם כבר אינם תופעות שוליות של עידן הרשתות החברתיות. הם הפכו למחלה ציבורית קשה, כזו שמכרסמת באמון הבסיסי בין אנשים, בקהילות ובמוסדות. התוצאה המדאיגה ביותר איננה רק מידע שגוי, אלא מציאות שבה קבוצות בחברה מפתחות אנטי עמוק זו כלפי זו. במצב כזה, כמעט לא משנה מה תוכן הידיעה, מי פרסם אותה או אם היא נכונה. די בכך שהיא פוגעת ב"מחנה השני" כדי שתתקבל בתשואות.
נדמה שחלקים מאיתנו כבר אינם מחפשים אמת, אלא תחמושת. לא מבקשים להבין, אלא להוכיח. לא שואלים אם הדברים התרחשו, אלא אם אפשר להשתמש בהם כדי לנגח מישהו שכבר סומן כאויב. וכאשר זו נקודת המוצא, כל שמועה הופכת לעובדה, כל ציטוט חלקי הופך לכתב אישום, וכל טענה בלתי מבוססת זוכה להפצה, כל עוד היא מתיישבת עם הרגש שכבר קיים בלב.
בשבועות האחרונים נתקלתי ישירות בכמה אירועים שהמחישו לי עד כמה התופעה הזו עמוקה ומסוכנת. לשמחתי, בכל אחד מהם הכרתי מקרוב את העובדות ואת האנשים המעורבים. לכן יכולתי לזהות שמדובר בהמצאות, בעיוותים או בפרשנות שקרית לחלוטין. אבל רבים אחרים לא ידעו. הם ראו כותרת, קראו פוסט, צפו בסרטון ערוך או נתקלו בציטוט ללא הקשר, ומיד נפלו שבי.
באירוע הראשון יוחסו דברים מגוחכים, שלא לומר בזויים, לחבר אישי שהחליט לנסות את דרכו בזירה הפוליטית. עצם החלטתו להיכנס למרחב הציבורי הפכה אותו, בעיני חלק מהאנשים, למטרה לגיטימית. לא נדרשה בדיקה, לא היכרות, ולא ראיה בסיסית. הגרזנים יצאו מן המחסן והחלו לעוף לכל עבר.
באירוע השני פורסמה השמצה קשה נגד קצין בכיר בצה"ל, אדם שהוא, בעיניי, מן המשובחים שיש לעם ישראל. אדם שנתן את מיטב שנותיו למען ביטחון המדינה, נשא באחריות כבדה ופעל מתוך תחושת שליחות. אלא שברשתות החברתיות לא המתינו לבירור, לא ביקשו תגובה ולא עצרו לשאול שאלות. בתוך זמן קצר הוא נשפט, הורשע והוכתר כבוגד.
זו מילה איומה. "בוגד" איננה ביקורת, איננה עמדה פוליטית ואיננה חילוקי דעות על מדיניות, על צבא או על הנהגה. זו מילה שמוחקת בן אדם, מכתימה משפחה ומפזרת רעל במרחב הציבורי. כשמשתמשים בה בקלות דעת, בלי הוכחות ובלי אחריות, פוגעים לא רק באותו אדם, אלא גם ביכולת של החברה כולה לנהל מחלוקת באופן נורמלי.
האירוע השלישי היה קטן יותר לכאורה, אך דווקא משום כך הוא נחרט בי. ישבתי בבית קפה עם חברים ושוחחנו על סוגיה לאומית. בשולחן הסמוך היו אנשים שבחרו בכוונה להרעיש ולהפריע כדי שלא נוכל לנהל את השיחה. לא ויכוח, לא תגובה, לא ניסיון לשכנע, אלא ניסיון להשתיק.
גם זה חלק מאותה מחלה. כאשר איננו מסוגלים עוד לשמוע דעה אחרת, כאשר עצם השיחה של מי שחושב אחרת מעצבנת אותנו, כאשר אנו רואים באדם שמולנו לא אזרח, לא שכן ולא בן שיח, אלא איום שצריך לבטל, איבדנו משהו בסיסי בדרך.
שמעו חברים, זה פשוט לא רציני. אנחנו חייבים להתרחק מן הרגש ההרסני הזה ולחזור לחשוב בצלילות ובשכל ישר. לפני שמשתפים ידיעה, כדאי לשאול: האם זה בכלל ייתכן? מה המקור? מי מרוויח מהפרסום? האם יש הוכחות? האם קראתי את הדברים במלואם, או רק כותרת שנועדה להרתיח אותי?
ובעיקר, אל תצאו בתופים, במחולות ובתרועות בגלל ידיעה שמדליקה את הדם. לעיתים קרובות מדי, מאחורי אותו "סקופ" מסתתרים אינטרסים זולים, מנגנוני הסתה או אנשים שיודעים היטב שהכעס שלנו הוא המטבע שמניע את הרשת.
אבל האחריות איננה רק של פוליטיקאים, עיתונאים, בעלי תפקידים או מנהלי פלטפורמות. האחריות היא של כל אחד מאיתנו. כל שיתוף, כל תגובה, כל קללה וכל כותרת שאנו בוחרים להאמין לה הם בחירה אישית.
וכדאי שנעצור לרגע ונביט פנימה: כשכל הפסטיבלים האלה יחלפו, מה יישאר לנו? מה יהיה גורלו של עם ישראל אם לא נוכל לשבת יחד, לדבר, להתווכח, ועדיין לזכור שאנחנו באותו בית?
