אחד הדיונים המרכזיים שמתנהלים בחברה הישראלית ובעולם סביב מלחמת “חרבות ברזל” נוגע בשאלת הכניסה לעיר רפיח. מדינת ישראל התמהמהה זמן רב לגבי כניסה לעיר, אבל כפי שטוענים מומחים רבים לענייני צבא וביטחון – אין היתכנות לסיום המלחמה ולניצחון ישראל בלי כניסה לעיר הזו, שהיא קן הצרעות של עזה.
בשביל להבין את חשיבותה של העיר לארגון חמאס, וכפועל יוצא גם לביטחון ישראל, צריך להכיר את האירועים המרכזיים שהתחוללו ברפיח ובסביבתה מאז ראשית המאה הקודמת.
1947-1906: בין שתי אימפריות
ההיסטוריה המודרנית של העיר רפיח מתחילה מעט לפני המנדט הבריטי. בשנת 1906 הבריטים זיהו שהאימפריה העות’מאנית הולכת ומתפוררת, והחליטו להרחיב את מרחב השליטה שלהם ממצרים לסיני. הם שלחו שתי ספינות – אחת לאזור אל-עריש ואחת לאזור טאבה – והודיעו לעות’מאנים שסיני שלהם. בעקבות פעולה זו החל משא ומתן בין שני הצדדים, שבמסגרתו החליטו הבריטים והעות’מאנים על קו גבול חדש שעובר מהים התיכון ועד אילת. הקו הזה, שנוצר יש מאין, חצה את העיר רפיח לשניים – כשצידה האחד בשליטת הבריטים וצידה השני בשליטת העות’מאנים.
החלוקה המלאכותית הזאת הפרידה משפחות שלמות, ממש כפי שקרה בחלוקת העיר ברלין, והתנועה בין שני האזורים הייתה מוגבלת. ב-1917 הבריטים כבשו גם את ארץ ישראל וקיבלו לידיהם את כל רצועת עזה, והגבול שחילק את העיר הפך – זמנית בלבד – ללא רלוונטי.
שלושים שנים מאוחר יותר, בכ”ט בנובמבר 1947, התקבלה באו”ם ההחלטה על תוכנית החלוקה. בתוכנית נקבע שהעיר רפיח תיכלל בשטח המדינה הערבית, אך כיוון שמדינה כזאת לא הוקמה בסופו של דבר, העיר הועברה לידיים מצריות. ראוי לציין שהמצרים אומנם שלטו בעיר, אך מעולם לא סיפחו אותה ואת יתר שטחי הרצועה, ולא ראו בעזה חלק ממדינתם.
1978-1948: מלחמת העצמאות – מלחמת ששת הימים – תוכנית “חמש האצבעות”
במהלך מלחמת העצמאות התרחשו באזור רפיח מספר קרבות, אך ישראל בחרה שלא לכבוש את העיר, בין היתר כדי לבסס הסכם הפסקת אש עם מצרים. במהלך מלחמת סיני ב-1956 התחוללו ברצועת עזה ובעיר רפיח קרבות עזים, שבסיומם כבשה ישראל חלקים נרחבים ברצועה. כיבוש זה זכה להדים רבים, אך היה קצר מאוד. בתוך ארבעה חודשים בלבד, בעקבות לחץ מצד ארה”ב ורוסיה, נסוגה ישראל מהרצועה והחזירה את השליטה בה למצרים.
רק במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל את העיר רפיח והמשיכה לשלוט בה גם בסיום המלחמה. במהלך תקופת שלטונה, מדינת ישראל פעלה לפיתוח העיר, מתוך מחשבה שמהלך זה יביא לרגיעה ביטחונית ולשינוי דעת הקהל העולמית. בין השאר, ישראל שיקמה את מחנה הפליטים בעיר, והקימה שכונות מגורים חדשות.
בשנת 1971 הציג אריאל שרון, כאלוף פיקוד הדרום, את תוכנית “חמש האצבעות”. מטרת התוכנית הייתה למנוע התעצמות טרור בעזה באמצעות הקמת חמישה גושי התיישבות יהודיים שיביאו לביסוס שלטון ישראלי ברצועה. במהלך שנות השבעים אכן הקימה מדינת ישראל כמה וכמה יישובים בחבל עזה, אך יישובים אלה, כידוע לכולנו, לא האריכו ימים.
1994-1979: הסכם השלום עם מצרים, הסכם אוסלו והולדתו של ציר פילדלפי
בשנת 1979, עם החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים, שוב חל שינוי במעמדה של רפיח. לפי ההסכם, המדינות שבו לקו הגבול שקבעו הבריטים והעות’מאנים אי-אז בשנת 1906. מדינת ישראל השיבה למצרים את השליטה על חצי האי סיני, ובמהלך זה העיר רפיח נחצתה שוב לשניים – רפיח העזתית ורפיח המצרית. בהתחלה שני חלקי העיר הופרדו זה מזה בגדר פשוטה, אך הפרדה זו לא הייתה מספקת והובילה למעשי אלימות והברחות. לאור המצב החליטה מדינת ישראל להרחיב את רצועת הגבול וליצור חיץ ממשי בין עזה למצרים – וכך נוצר ב-1982 ציר פילדלפי.
מדינת ישראל שלטה בחצייה של העיר רפיח ובציר פילדלפי עד לשנת 1994, השנה שבה נחתם הסכם קהיר כחלק מתהליך אוסלו. בהתאם להסכם, ישראל נסוגה מערי עזה ובהן רפיח, ונשארה עם ריבונות על הציר בלבד – וכאן התחיל העסק לצאת מכלל שליטה.
2005-1994: טרור על ציר פילדלפי ותוכנית ההתנתקות
מהרגע שבו ישראל ויתרה על השליטה בערי הרצועה, בהתאם להסכמי אוסלו, החלו חפירות נרחבות של מנהרות על הגבול בין עזה ולמצרים, שבהן התפתחה תעשייה ענפה של הברחות.
נוסף על כך התחוללו מספר קרבות קשים על ציר פילדלפי. במאי 2004 התרחשו שני אסונות הנגמ”שים שבהם פוצצו מחבלי חמאס והג’יהאד האסלאמי שני נגמ”שים ישראלים שנעו על הציר. באסונות האלה נהרגו 13 לוחמי צה”ל, וכולנו זוכרים את התמונות המזעזעות שבהן נראים חיילים כורעים ברך ומחפשים את החלקים שנותרו מחבריהם. בעקבות אסונות קשים אלה יצא צה”ל למבצע “קשת בענן” שבו חוסלו 40 מחבלים. כמה חודשים מאוחר יותר פוצץ חמאס את המוצב הצה”לי JVT באמצעות מנהרת תופת. הפיצוץ החריב את המוצב והביא למותם של חמישה חיילים.
רצף האירועים הקשים הוכיח מעל לכל ספק שישראל הגיעה למצב של אובדן שליטה על רצועת עזה. אולם, במקום להפוך את הקערה ולהשתלט מחדש על הרצועה, מדינת ישראל בחרה להיכנע לטרור והוציאה לדרך את תוכנית ההתנתקות.
2023-2006: חטיפת שליט – “עופרת יצוקה” – “צוק איתן” – השבעה באוקטובר
תוכנית ההתנתקות, שמומשה בקיץ 2005, הייתה עטופה במעטה של חזון מדיני, אך בפועל המיטה חורבן על האזור כולו. כל מגמות הטרור שהגיעו לשיאן כבר ב-2004,הועצמו אקספוננציאלית, ואפשרו לחמאס להתחזק ולהפוך לצבא טרור של ממש. שנה לאחר ההתנתקות חמאס חטף את החייל גלעד שליט מאזור כרם שלום. כעבור שנה נוספת השתלט הארגון על הרצועה גם מבחינה מדינית וביסס שם ממשלה.
בשני העשורים שחלפו מאז תוכנית ההתנתקות, המציאות בכל מרחב עזה השתנתה לחלוטין. חמאס הוסיף להתחזק, תעשיית ההברחות התרחבה ביתר שאת, המנהרות הלכו והעמיקו, ותושבי העוטף ומערב הנגב מצאו את עצמם מנהלים שגרת חיים תחת מטחי רקטות ופצמ”רים בלתי פוסקים. במטרה להשקיט את האזור ביצע צה”ל מבצעים שונים בעזה – המרכזיים שבהם הם “עופרת יצוקה” ו”צוק איתן” – אך כפי שהוכח לכולנו במתקפת הפתע האיומה בשבעה באוקטובר, מבצעים אלה לא הביאו לסיכול הטרור שיוצא מהרצועה ומהעיר רפיח בפרט.
2024: חשיבותה של רפיח במלחמת “חרבות ברזל”
התמרון הקרקעי ברצועת עזה החל כבר בחודש אוקטובר 2023, אך הכניסה לרפיח החלה רק בימים האחרונים. אפשר למצוא סיבות מדיניות, פוליטיות וגם צבאיות שונות להתמהמהות הזאת, אך ברור לכל מבין עניין שאי אפשר להימנע מפעולה קרקעית נרחבת בעיר.
רפיח היא המעוז האחרון של חמאס. יש שם חטיבה שלמה של הארגון שכוללת ארבעה גדודים, וככל הנראה גם בכירי הארגון והחטופים שלנו נמצאים שם. בהיותה יעד אסטרטגי כה חשוב, העיר מבוצרת היטב ומרושתת במנהרות, וכדי לפעול בה יש צורך במתקפה סדורה שמשלבת כוחות רגליים, כוחות ארטילריה וכוחות אוויריים.
מדובר באתגר לא פשוט אך הכרחי ביותר, וזאת משום שכל מטרות המלחמה יושבות ברפיח: אי אפשר להפיל את חמאס כגוף שלטוני בלי להגיע להנהגה שלו שמתבצרת בעיר; אי אפשר למוטט את חמאס כגוף צבאי בלי להשמיד את החטיבה האחרונה שלו שנמצאת שם גם היא; אי אפשר להחזיר את החטופים בלי להפעיל לחץ משמעותי על חמאס או לחלופין להגיע אליהם צבאית; ואי אפשר לסגור את ציר פילדלפי ולהחריב את המנהרות בלי להיות במקום. המשוואה, אם כן, פשוטה: בלי פעילות מקיפה ברפיח לא נוכל להכריע את חמאס.
