מדיניות ההכלה מתייחסת לאיפוק התגובתי שבו נוהגת מדינת ישראל מול ביטויי אלימות והסלמה ביטחונית. המדיניות הזו רווחת מאוד בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז אמצע שנות התשעים, ויש לה סיבות רבות ושונות.
חלק מן הסיבות הן דיפלומטיות ופוליטיות, כמו החשש לעורר ביקורת עולמית נגד ישראל, או חשש ממחאות אזרחיות שיופנו נגד קובעי המדיניות בממשלה. סיבות אחרות קשורות לתהליכים חברתיים ותרבותיים, כמו חוסר הסבילות שהתפתחה בחברה מול מוות של חיילים. בהתאם לתהליכים אלו, העולם המערבי כולו, ואיתו גם ישראל, עבר לעידן של "מלחמה פוסט-הרואית" – כלומר מלחמה שמטרתה העיקרית היא לא לגלות גבורה אלא להימנע מאבדות.
במקביל לסיבות אלו התרחשו בזירה המקומית מספר תהליכים חשובים שהביאו גם הם לחיזוקה של מדיניות ההכלה. הראשון הוא החתימה על הסכמי השלום עם מצרים וירדן וכן החתימה על הסכמי אוסלו, שהביאו לתחושה שהאיומים המרכזיים על מדינת ישראל הוסרו. האיומים החדשים, שהגיעו בעיקר מצידם של ארגוני הטרור, נתפסים כמוגבלים ולא נלקחו מספיק ברצינות.
התהליך השני קשור בהתקדמות הטכנולוגית של צה"ל ובפיתוחן של מערכות הגנה מתקדמות כמו "כיפת ברזל" ו"קלע דוד". מערכות אלו הפיגו במידה רבה את החששות מפני טילים, ויצרו תחושה שמדינת ישראל יכולה להתמודד עם האיום הזה גם בלי לנקוט פעילות יזומה.
במקביל לכך התרחש תהליך נוסף שהוא צמצום הסד"כ (סדר הכוחות) בצה"ל, בין השאר מתוך התפיסה של "צבא קטן וחכם". צמצום הכוח הצבאי גרם לכך שבשנים האחרונות זרוע היבשה לא ערוכה די הצורך לתקיפה רחבה הדרושה להשגת הכרעה, וכך התלות במדיניות ההכלה רק התחזקה עוד יותר.
למדיניות ההכלה יש היגיון מסוים, ובמקרים רבים היא יכולה לשמש החלופה העדיפה ולשרת אינטרסים אסטרטגיים ופוליטיים שונים. עם זאת, יש בה בעייתיות רבה שמאיימת על הביטחון הלאומי.
מדיניות הכלה ממושכת מאפשרת לאויב להתעצם ללא הפרעה, פוגעת ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל, וגורמת לשאננות בקרב גורמים מדיניים וצבאיים. כמו כן, מדיניות כזו מנרמלת את השימוש של האויב בכוח נגד מדינת ישראל, וזו אחת הסיבות לכך שהקהילה הבינלאומית, ואפילו גורמים שונים בישראל, החלו להתייחס באדישות לירי הטילים המסיבי על אוכלוסייה אזרחית בישראל. כפועל יוצא, המדיניות הזו גם יצרה תסכול רב בקרב הציבור האזרחי, ובמיוחד בקרב האזרחים שחיו במשך שנים בטווח הטילים.
הבעייתיות של מדיניות ההכלה התגלתה במלוא עוצמתה במתקפת הפתע בשבעה באוקטובר 2023. באותה מתקפה התבררו ההשלכות של מדיניות זו, אשר אפשרה לחמאס להתעצם ולהתחזק על גבולותינו, החלישה את מעמדה של ישראל בעיני מדינות האזור, הביאה להקטנת צבא היבשה בצה"ל, העצימה את התלות באמצעים טכנולוגיים, והפכה את ירי הטילים אל עבר אוכלוסייה אזרחית לשגרה מתקבלת על הדעת.