יחסי הגומלין בין ישראל ליהדות התפוצות אינם עניין טקסי, פילנתרופי או נוסטלגי בלבד. הם אחד ממרכיבי הביטחון הלאומי שלנו. בתנועת הביטחוניסטים אנו עוסקים בכך לא מעט, ורואים בעניין חשיבות לא רק להמשכיות התנועה, אלא חלק מברית אסטרטגית בין שותפים.
מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודית היחידה בעולם, המתמודדת עם איומים צבאיים, מדיניים ותודעתיים במרחב עוין, אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס לקהילות היהודיות בעולם כאל קהל לתרומות או למחיאות כפיים בלבד. זוהי שותפות בעלת חשיבות אסטרטגית, ובשלוש השנים האחרונות התבררו מחדש גם עוצמתה וגם שבריריותה.
המפה הדמוגרפית מסבירה מדוע: אוכלוסיית הליבה היהודית בעולם מונה 15.8 מיליון נפש בקירוב. בהתפלגות אזורית 45% חיים בישראל, כ־43% בצפון אמריקה, כ־8.3% באירופה.
המשמעות האסטרטגית ברורה: צפון אמריקה היא מוקד מרכזי של החיים היהודיים מחוץ לישראל, ולכן עליה לקבל משקל מכריע במדיניות הקשר עם התפוצות. אולם משקל דמוגרפי אינו השיקול היחיד. יש להתחשב גם ברמת האיום, במאפייני הקהילה, במערכת הפוליטית המקומית ובאפשרויות העלייה. מדיניות רצינית אינה מפזרת משאבים באופן שווה – היא מתאימה אותם לצרכים ולאינטרסים הלאומיים.
המאבק בדה־לגיטימציה וההתמודדות עם אנטישמיות בימים אלה יוצרים מתח מובנה. ישראל נדרשת להגן על אזרחיה, ואילו יהודים במדינות אחרות הופכים לכתובת בחו"ל לכאורה אודות פעולותיה, ונדרשים להתנער מהן או לשלם עליהן מחיר חברתי. בזירה הבינלאומית אנחנו מכירים את תחושת הרוב האוטומטי נגדנו. אבל דווקא משום כך אסור לנו לאמץ בעצמנו חשיבה אוטומטית: לא כל ביקורת היא אנטישמיות, ולא כל הסתייגות יהודית היא נטישה.
הקהילות היהודיות יכולות להיות שותפות בבניית קשרים, בהעמקת ההיכרות עם ישראל ובמאבק בשנאת יהודים. עם זאת, הן לא מהוות שלוחות של ממשלת ישראל, ולחלוטין לא מהוות מקשה אחת. כוחו של הקשר תלוי באמון, בחופש לשוחח וביכולת לשאת מחלוקת. שותף שמותר לו רק להסכים אינו שותף – הוא תפאורה.
בישראל קיימת לעיתים תגובה הפוכה: זלזול, כעס ושאלה מתריסה – "כיצד הם מעזים לחנך אותנו כשהם אינם נושאים בסיכון כאן?" אפשר להבין את הרגש, אך אסור להפוך אותו למדיניות. ההכרעות הריבוניות מתקבלות בישראל, האחריות לעתיד העם היהודי מחייבת הקשבה רחבה יותר.
במבט על אירופה, הדחיפות ברמת הקשר היא רחוקה מתיאורטית: בבריטניה תועדו 3,700 אירועים אנטישמיים ב־2025, לעומת 1,662 ב־2022. בצרפת נרשמו 1,320 אירועים ב־2025, ולמרות ירידה במספרם הכולל לעומת השנה הקודמת, הדוח העולמי מצביע על עלייה בתקיפות הפיזיות. גם בהולנד תועדו איומים חמורים נגד מוסדות יהודיים. יש כאן אזהרה המחייבת פעולה – העלייה מאירופה יכולה להיות מנוף חשוב מאוד לישראל ויש לעסוק בה לעומק.
המציאות הזאת מחזקת את הצורך לפתוח מסלולי עלייה נגישים, במיוחד מצרפת, מבריטניה ומהולנד. זו הזדמנות לאומית, אך בראש ובראשונה אחריות אנושית. אסור שהמדיניות תסתפק במסר ״בואו הביתה״. עליה להציע הכרה במקצועות, תעסוקה, דיור, לימודי עברית ומענה לילדים. עלייה מוצלחת נמדדת לא ביום הנחיתה, אלא ביכולת לבנות בישראל חיים יציבים ומכובדים.
ובמקביל, מי שבוחר להישאר בתפוצות אינו יהודי פחות ואינו שותף פחות. עידוד עלייה וחיזוק הקהילות אינם יעדים סותרים. ישראל צריכה לסייע בהגנה על החיים היהודיים בחו״ל, ובה בעת להבטיח שהדלת לישראל פתוחה באמת. מדיניות המבוססת רק על הפחד מפני אירופה מפספסת את הצורך להפוך את ישראל לאפשרות מושכת ומשכנעת.
מכאן גם התשובה לקריאות לבטל את המוסדות הציוניים העולמיים. ביקורת על תקציבים, מינויים וכפילויות היא לגיטימית ואף הכרחית. אבל המעבר מביקורת למסקנה שאין עוד צורך בתשתיות הקשר הוא קיצור דרך מסוכן. יש לדרוש שקיפות, יעילות וייצוגיות, לא להחריב מנגנונים לפני שנבנתה חלופה טובה יותר.
הנושא חייב להפוך לעבודת מטה קבועה: במטה לביטחון לאומי, במשרדי החוץ, התפוצות והעלייה והקליטה, ובשיתוף גורמי הביטחון, הקהילות ומכוני המחקר. נדרשים מיפוי סיכונים, יעדים אזוריים, תוכניות חירום ומדדי הצלחה.
יהדות התפוצות אינה נספח למדיניות החוץ. היא חלק מהעומק האסטרטגי שלנו, והזנחת הברית עמה תהיה כשל לאומי שניתן וצריך למנוע.
