את מאורעות ה-7.10 אפשר לתאר כאנדרלמוסיה אחת גדולה. מאות פרצות בגדר, עשרות זירות לחימה, אלפי היתקלויות, והכול תוך ערבוב בין אזרחים, לוחמים ומחבלים שחלקם לבושים כחיילים. למרבה המזל, תושיית הלוחמים והרוח הישראלית של האזרחים הצליחו לייצר סדר בבלגן ולמנוע אסון גדול יותר, אך חובתנו היא להבין בדיוק מה קרה ואיפה. וזה בדיוק מה שעושה סנ”צ ד”ר טל משגב.
“איסוף ותיעוד היסטוריה הם שגרת הלחימה שלנו”
סנ”צ ד”ר משגב הוא ראש יחידת ההיסטוריה והמחקר של משמר הגבול, מפקד המוזיאון ובית המורשת החילי, חוקר ביחידת ההיסטוריה והמחקר של צה”ל, ומומחה בתחום ההיסטוריה הצבאית בעת החדשה. מייד עם תחילת הלחימה, לצד לוחמי מג”ב שיצאו לשטח, הפעיל משגב גם את יחידת ההיסטוריה והמחקר של החיל.
“בשבעה באוקטובר, בשבע בבוקר, כבר הקפצתי את כל היחידה”, מספר לנו ד”ר משגב, “הן את חמ”ל ההיסטוריה והן את יחידת המילואים. זאת יחידה מקצועית של אנשים עתירי ניסיון, רובם בעלי תארים מתקדמים, והם התחילו מייד באיסוף המידע ההיסטורי. אנחנו מקשיבים להקלטות קשר, יושבים בדיונים, בישיבות ובהערכות המצב בכל מוקדי קבלת ההחלטות, מקשיבים לכמה מוקדי לחימה במקביל ומתעדים את כל מה שמתרחש בזמן אמת, לרבות התרשמות שלנו מהליך קבלת ההחלטות. זאת בעצם שגרת הלחימה שלנו. אנחנו מתעדים את ההיסטוריה בהתרחשותה כל הזמן”.
אתם מראיינים לוחמים שנמצאים כרגע בשדה הקרב?
“בוודאי. אנחנו מגיעים לכל מקום, גם עמוק בשטח. חלק מהראיונות מתנהלים כשמעלינו ירי תותחים. אנחנו מגיעים פיזית לכל היחידות בכל מקום שבו הן נמצאות, עוברים בין הלוחמים אחד-אחד, מראיינים ומתעדים, כדי ליצור תמונה חילית של מה שהתרחש. אם אחכה שהלוחמים יבואו אליי ויספרו את הסיפור, זה ייקח חודשים ארוכים, וחשוב בעיניי לשמוע את הדברים מיד ראשונה, קרוב ככל האפשר לאירועים. כל אחד אחר שיספר את הסיפור, זה יהיה מיד שנייה, שלישית ויותר. אז אנחנו מגיעים לכל הבסיסים, גם למקומות הסגורים, עם צוות תיעודי, כולל מצלמות ואמצעי הקלטה“.
ומה לגבי אלה שנפצעו ואינם כרגע בשדה הקרב?
“אנחנו מגיעים גם לפצועים, בבתי החולים ובבתים. שיתוף הפעולה של הלוחמים מאוד משמעותי ומרגש. הם מכירים את היחידה לא מעט שנים כי אנחנו מלווים אותם גם בשגרה, אנחנו לא נוחתים עליהם בהפתעה, והם מחכים לספר לנו את הסיפור שלהם. הרבה מהלוחמים – אנחנו הראשונים שהם מדברים איתם על מה שקרה. לא מעט מהם מתרגשים מאוד, ואנחנו רואים גם דמעות של כאב שמתפרץ דווקא מולנו. אנחנו מחבקים אותם ולפעמים בוכים יחד איתם”.
איך אתם מתמודדים עם קרבות שיש להם ריבוי גרסאות?
“לא בונים תמונת קרב ביום אחד, וככל שחולף הזמן אנחנו משלימים את הפאזל הגדול. למשל, תיעדנו עכשיו קרב בצומת מסוים וראיינו לוחמים שכל אחד מהם הגיע מצד אחר של הכביש, וראה את תמונת הקרב של עצמו מבלי שהבין שהיו כוחות נוספים של מג”ב כמה שעות או כמה דקות לפניהם. ב-7 באוקטובר היה ערפל קרב כבד. לכן אני משתדל להגיע לרוב הראיונות בעצמי, ואנחנו משקיעים בזה עבודה עצומה, בשעות-לא-שעות, כדי להגיע לסיפור כשהוא ‘חם וטרי’. אני מניח שבשנה הקרובה נקבל תמונה יותר מלאה של פעולות כוחות צה”ל והאזרחים, ויכול להיות שיהיו דברים שלעולם לא נדע, כמו סיפוריהם של מאות ההרוגים שמצאנו בשטח”.
המוטיבציה שלך היא יותר תיעודית או יותר ערכית?
“אי אפשר להפריד בין השניים. התיעוד הוא מחקרי, אבל אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בנקודה היסטורית, אחת הגדולות שידעה מדינת ישראל, ועל הכתפיים שלנו האחריות להביא את הסיפור לדורות הבאים, לעשרות השנים הבאות. אני ילד של חורף שנת 73′, גדלתי לצד הסיפורים של מלחמת יום כיפור, ואנחנו, שגדלנו בצל סיפורי המלחמה, חייבים לספר את מה שקרה עכשיו – למען מאות הנרצחים שנרצחו בצורות איומות, למען המשפחות השכולות שיישאו את הכאב הזה עוד עשרות שנים, למען הלוחמים, הפצועים והחטופים, למען העולם הנאור שיבין עם איזה חיות אדם אנחנו מתמודדים, ולמען המדינה, שצריכה להביט קדימה ולהתגבר על המחלוקות ולהשיב מלחמה שערה”.
“דור האייפונים” מחסל 450 מחבלים
משגב גאה מאוד בחיל ובלוחמיו על פעולות הגבורה יוצאות הדופן שהוא נחשף אליהן בעבודתו. “נראה שלמעלה מ-450 מחבלים חוסלו על ידי לוחמי מג”ב“, הוא מספר.
הגבורה של הלוחמים הפתיעה אותך?
“אני חושב שהדור הזה של הלוחמים, שכינו אותו ‘דור האייפונים’, הוכיח שברגע שהתור שלו הגיע, הוא עומד במשימה. יש לוחמים שהשליכו את נפשם מנגד כדי להציל חיים. חלקם הוקפצו מהבתים בפיג’מות, חלקם הם שוטרים שביום-יום הם שוטרי תנועה או בהוצאה לפועל, חלקם נסעו מהצפון הרחוק כדי להספיק להילחם”.
ומה לגבי לוחמות מג”ב?
“כל מה שאמרתי הוא על לוחמים ולוחמות כאחד. מג”ב הוא החיל הראשון שהכניס לוחמות, ואם למישהו היה ספק, הן הוכיחו את עצמן עכשיו מעבר לכל ספק. תמיד הן היו שוות בין שווים, וחלק בלתי נפרד מהכוח, ועכשיו הן הגיעו לקרבות ונלחמו בתעוזה אדירה, עשו את העבודה שלהן בגבורה יוצאת דופן”.
ובתוך הבלגן הזה, אתה מצליח להתחיל להבין מה קורה?
“בשעתיים או שלוש השעות הראשונות היה ערפל קרב. חיילים קיבלו הודעה בווטסאפ שצריך להציל חבר או מכר שנתקל במחבלים ואנשים יצאו מהבית בבגדי שבת ועם אקדח. כולם חשבו שמתמודדים עם זירות מכונסות, ורצו לתוך הזוועות מתוך דבקות במטרה, כשהם רואים את החברים שלהם נהרגים סביבם, חוטפים נ”ט לתוך רכבים. הם מחלצים פצועים וחוזרים אל התופת”.
בעצם לכל לוחם יש סיפור גבורה משלו, ומכולם אתה אמור לבנות תמונה?
“זה סיפור אחד שמורכב ממאות רבות של סיפורים. לא ראיתי דבר כזה בכל שנותיי כהיסטוריון, ואני מכיר את כל מלחמות ישראל – לא רק בגלל ההיקף של הפגיעה האזרחית אלא גם בגלל שבשעות הראשונות של הקרב אנשים נלחמו על הבית ממש, נלחמו האחד בשביל השני. אני מקווה שאצליח לבטא במילים ולמלא את האחריות הכבדה שאני נושא על כתפיי”.
חיפוש בין גופות לוחמים
כחלק מתפקידו מראיין ד”ר משגב לא רק את הלוחמים, אלא גם את אנשי הרווחה ומשאבי האנוש של מג”ב, שרצו לבתי החולים כדי לזהות את ההרוגים ולסייע לפצועים. “אחת המרואיינות שלי, קצינת מג”ב בשם אסנת דדון, מצאה את עצמה בבית חולים ברזילי בשעה הראשונה למלחמה, בתוך כאוס מוחלט, כשהתפקיד שלה הוא לקבל את הנפגעים של מג”ב ולדווח לאחור, לקצינת הנפגעים של החיל. היא סיפרה לי איך סייעה לפצועים לדבר עם המשפחות הדואגות שלהם, ואיך מצאה את הנפגעים, רבים-רבים, חלקם לא ניתנים לזיהוי, ובעבודת נפש שלא הכינו אותה אליה, חיפשה אחרי נעדרים בין גופות של לוחמים, והצליחה להביא ללא מעט זיהויים של לוחמים”.
עוד בעלי תפקידים שמזכיר ד”ר משגב הם הרבנים: “הרבנים שלנו עשו ימים כלילות יחד עם מז”פ משטרת ישראל במחנה שורה, לשם הגיעו מאות גופות של שוטרים, חיילים ואזרחים. אני לא הצלחתי להכיל את התיאורים. אבל גם אם לא אפרסם את הדברים האלה לעולם, חשוב לי לנסות ולתאר את העבודה יוצאת הדופן שהם עשו. אלה דברים שהדעת לא מכילה ולא תופסת”.
אתה חושב שבמג”ב יֵצאו מהמלחמה אחרת מאיך שהם נכנסו אליה?
“ברור. החיל הזה הולך להגדיל את כוחו ועוצמתו בצורה משמעותית. כבר עכשיו הוא נמצא בתהליך של גידול – מספר הפלוגות גדל וגם הימ”מ והחטיבה הטקטית גדלו – והוא ימשיך ויגדל עוד במסגרת הקמת המשמר הלאומי. כבר כיום זה החיל הכי מבוקש, שנמצא במקום הראשון מבין המתגייסים. על כל מקום פנוי יש 10–12 מועמדים, ובקרב הלוחמות – למעלה מ-20 מועמדות על כל מקום פנוי. אני בטוח שאחרי המלחמה המורשת שלו והגאווה היחידתית יגדלו ויתחזקו משמעותית”.
