קו ישיר נמתח בין טהרן ללוד ובין עזה לירושלים. מבצע “שומר החומות”, לצד האירועים בערים המעורבות, שיכונו לימים “פרעות מאי 2021”, צבעו את הקו הזה בצבע אדום בוהק המעיד על סכנה ברורה ומיידית. הסכנה הזו אורבת לנו מעבר לפינה: מתקפה משולבת על ישראל, מבפנים ומבחוץ.
לאויבותיה של ישראל יש אסטרטגיה ברורה שמובילה לנקודת הכרעה זו. ומה עם ישראל?
אסטרטגיית ביטחון לאומית פלסטינית: יש כזה דבר
האם יש לפלסטינים אסטרטגיה לאומית ביטחונית? מובן שהרשות הפלסטינית או החמאס לא יפרסמו מסמך רשמי כזה, אך התחקות אחר פעולותיהם תוכל לתת תשובה טובה לשאלה.
לפני שנבחן את הדבר, חשוב להבין תחילה תפיסת יסוד שגויה של מדינת ישראל: בעוד בדיונים ובהערכות מצב נוטים לחלק את הערבים לערביי חמאס בעזה, ערביי ישראל, ערביי הרשות הפלסטינית וערביי הערים המעורבות, הרי שדה-פקטו מדובר על מערכה פלסטינית ערבית אחת על כל ארץ ישראל.
בחינת המעשים של הרשות הפלסטינית, ערביי ישראל וגורמים אזוריים נוספים מגלה אסטרטגיה כוללת למאבק על ארץ ישראל. זוהי מערכה מתואמת ומסונכרנת בין כל הגורמים, עם אותן שיטות פעולה. במילים אחרות, אנחנו עומדים מול ישות אחת עם אסטרטגיה אחת.
לאסטרטגיה זו שני ראשים: אסטרטגיה לאומית ואסטרטגיה ביטחונית.
שני ראשיה של האסטרטגיה הפלסטינית: הלאומי והביטחוני
הרכיב הראשון והעמוק ביותר באסטרטגיה הפלסטינית הוא הלאומי.
הוא בא לידי ביטוי בשני רבדים:
- חיזוק הזיקה הלאומית לקרקע: לא משנה היכן מתגוררים הערבים באזורינו, האסטרטגיה הפלסטינית מעודדת את חיזוק הזיקה שלהם ל”אל אקצא”, זיקה שמשמעה טיפוח תחושת בעלות על ירושלים כולה, ובהמשך – על כל חלקי ארץ ישראל. את התוצאות של אסטרטגיה זו אפשר לראות בסרטון שפורסם לאחרונה ב”כאן חדשות” ובו צעירים ערבים נשאלים על הסיכוי לשלום, ומשיבים בשלילה ובאופן המשקף אמונת יסוד בסיסית: “זה כבוד המולדת”, “זה הבית שלנו מדורי דורות”, או “רוצים לקחת לנו את אל אקצא”.
- דה-לגיטימציה לישראל: אם שמתם לב, יחד עם היעלמות הדיון ב”שתי מדינות לשני עמים”, שמקפל בתוכו הכרה בזכות קיום למדינת ישראל, נגלתה התפיסה החדשה-ישנה שלפיה אין למדינת ישראל שום לגיטימציה להתקיים. ההד הבולט ביותר לכך הוא ההסתה הבוטה והברורה נגד ישראל במערכת החינוך הערבית, בתקשורת המסורתית הערבית והעולמית וברשתות החברתיות.
חיבור שני רבדים אלה – הזיקה של הערבים לארץ והדה-לגיטימציה לישראל – מביא את הציבור הערבי לתודעה לאומית חזקה במיוחד, שהדים לה ראינו במהומות מאי, שבהן ערביי ישראל “יישרו קו” עם המתקפות מעזה, ויצאו “להגנת אל אקצא” דווקא ברחובות לוד ועכו.
הרובד השני באסטרטגיה הוא הצבאי-ביטחוני.
אי אפשר להפריד בין מאמצי החימוש הבליסטי של חיזבאללה בלבנון ושל חמאס בעזה לבין צבירת כלי הנשק ביהודה ושומרון. ניתוח העימותים החוזרים והנשנים מול החמאס והחיזבאללה, בחינת מדיניות ה-“Pay for Slay” המעודדת ומתמרצת פיגועים, אירועי זריקות האבנים ביהודה ושומרון המאורגנים היטב, והחיבור לגורמי חוץ כמו איראן וגורמי פנים כמו ערביי ישראל – כל אלה מלמדים שהצד הפלסטיני נערך וממשיך להיערך לעימות כולל בצורה מובנית ומסודרת.
חיבור הנקודות בין מה שמתרחש בנגב, בערים המעורבות ובגבולות ישראל מדרום ומצפון מציג תמונה ברורה של אסטרטגיה אחת: לאומית וביטחונית.
אסטרטגיית ביטחון לאומית ישראלית: נדרש עדכון דחוף
ומה לגבי ישראל, האם לנו יש אסטרטגית ביטחון לאומית רלוונטית ומעודכנת? בואו נבחן את שני הצדדים האלה: הלאומי והביטחוני, במדיניות ישראל.
- אין “לאומי” באסטרטגיית הביטחון הלאומי
לצערי, אין לישראל תפיסת ביטחון לאומי. באופן אירוני, כאשר מדברים על “ביטחון לאומי” בישראל, מוציאים מהלקסיקון את המילה “לאומי”, והתפיסה הביטחונית מתגבשת ומנוסחת בהסתכלות צבאית-ביטחונית בלבד. זוהי קומה בסיסית וחשובה בתפיסת ביטחון ובלעדיה קשה לבנות תפיסת ביטחון מעמיקה המקובלת על החברה הישראלית. ללא אתוס לאומי, המחלחל לציבור הרחב, שום צבא לא יכול לנצח. מטוס, צוללת או אוגדת טנקים לא יכולים לחפות על היעדר צדקת דרך, על היעדר חזון לאומי ועל היעדר שאיפות לאומיות.
הסיבה שישראל נמנעת מכך היא מדיניות של הטמנת ראש בחול. בניית חזון ואתוס לאומיים לא יכולים להתרחש כאשר מתעלמים מהמציאות ומרדדים את הדיון לרמת הסיסמאות. בניית חזון ואתוס כאלה מחייבים את ישראל “לעלות על המגרש” בכל חזית שנפתחת מולה: בסוגיית השתלטות הבדואים על אדמות מדינה בנגב, טרור זריקת אבנים ביהודה ושומרון והתפרעויות בערים המעורבות.
כאשר מתייחסים לסוגיות של התיישבות ומשילות כסוגיה פוליטית שכדאי להשקיט ולטאטא מתחת לשטיח, ולא כסוגיה של ביטחון לאומי, שיש לטפל בה בכל הרצינות, אנחנו מאבדים את הבסיס לאסטרטגיית הביטחון הלאומי שלנו.
- האסטרטגיה הביטחונית-טכנית אינה רלוונטית
בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו יש שלושה עוגנים אשר בנויים זה על זה: הרתעה, התרעה והכרעה.
העוגן הראשון הוא הרתעה. לפי התפיסה הביטחונית הרווחת, כאשר יש תקופה שבה אין ירי טילים על ישראל, אלה פירותיה של ההרתעה. זו תפיסה שגויה. אנחנו לא מרתיעים אף אחד. ההחלטה אם יורים עלינו או לא מתקבלת בהתאם לשיקול דעת אינטרסנטי מתי לפעול מולנו, תוך המשך התחמשות, ולא בגלל הרתעה.
העוגן השני הוא התרעה. לא הייתה שום התרעה על הירי שביצע חמאס על ירושלים בחודש מאי 2021. אף אחד מכוחות הביטחון והמודיעין שלנו לא ידע לזהות ולתת התרעה שעומדים לירות על עיר הבירה שלנו. מדוע זה קרה? כי העולם השתנה. בעבר נלחמו מולנו צבאות בסוג לוחמה “קלאסי” הדורש תהליך ארוך ומסורבל הכולל שינוע כוחות ועירוב גורמים רבים. כיום, סוג הלוחמה השתנה: בלחיצת כפתור אחת נשלחים עשרות אלפי טילים על תל אביב. ההתרעה הופכת לעוגן הרבה פחות רלוונטי.
העוגן השלישי והאחרון הוא הכרעה. ההבנה שאין לנו הרתעה, ובסוג הלוחמה הנוכחי גם אין התרעה – הופכים את מושג ההכרעה ללא רלוונטי.
המסקנה היא עגומה וחד משמעית: לישראל אין אסטרטגיית ביטחון לאומית רלוונטית, וקיים צורך מיידי ודחוף לעדכן אותה.
הסכנה בהיעדר אסטרטגיה: תיאוריית שני הווקטורים
העובדה שלאויבינו יש אסטרטגיית ביטחון לאומי ברורה, ולנו אסטרטגיה רעועה שמצריכה בדק בית, היא מסוכנת ויש לטפל בעניין באופן מיידי. הסיבה: שני וקטורים שעומדים להיפגש ולהביא לנקודת הכרעה שתציב את ישראל בעמדת נחיתות. שני הווקטורים שעומדים להיפגש בחודשים או בשנים הקרובות הם המערכה הערבית-פלסטינית על כל ארץ ישראל והמערכה האיראנית.
נתחיל במערכה הפנימית: בעשור האחרון בנתה מדינת ישראל אסטרטגיה של “הכלה”. זוהי אסטרטגיה שקונה זמן ומונעת חיכוך, במטרה לאפשר לכלכלה ולתיירות לפרוח, אך מציבה מחיר כבר מאוד מצד שני, שטעימה ממנו ראינו באירועי מאי 2021. מה שהתרחש בערים המעורבות קשור לאסטרטגיה של הימנעות אשר לא מטפלת בשורש הבעיה. חייבים להכיר בקיומה של הבעיה ולא לפחד להתחכך כדי לפתור אותה.
הווקטור השני הוא הסוגיה האיראנית. איראן בונה סוללה של 300 אלף טילים, במטרה התקפית ברורה. כשהאיראנים ירגישו שיש להם מספיק תחמושת כדי לשתק את בסיסי חיל האוויר, או כשירגישו שההזדמנות שלה חיכו הגיעה – הם יפעילו את סוללות הטילים הללו.
במערכה הבאה ישוגרו מאות אלפי רקטות אל מתקנים אסטרטגיים בישראל מצד אחד, ומצד שני תהיה פה התקוממות לאורך כל הגזרה הערבית בתוך ישראל. האם ממשלת ישראל, כוחות הביטחון והמשטרה מתכוננים לנקודת ההכרעה הזו באופן הנכון המקיף וברמת הדחיפות הנדרשת? אני חושב שלא, ושאם נחכה, נפגוש את אותם שני וקטורים כאשר שניהם בשיא כוחם.
מה אפשר וצריך לעשות עכשיו כדי לתקן את המצב
אנחנו חייבים לגבש תפיסת ביטחון לאומי שונה וחדשה. אנחנו חייבים לחזק את האתוס והחזון הלאומיים ואת האמונה בצדקת הדרך במערכות החינוך, בכלי התקשורת ואצל קובעי המדיניות. אנחנו חייבים להציף לשיח הציבורי את הצורך להכיר בבעיות ולהתמודד איתן במקום לטמון את הראש בחול ו”להכיל”.
אני מבטיח לכם: כשזה יקרה, ואנחנו ב”ביטחוניסטים” דואגים שזה יקרה, הכול יתחיל להשתנות.
