רכס עלי־טאהר אינו עוד נקודה על מפת דרום לבנון, ואינו רק המקום שעליו ניצבו בעבר המוצבים דלעת ובופור. זהו רכס מפתח: קו פרשת מים גאוגרפי, צבאי ותודעתי, שמסביר במידה רבה את המערכה על דרום לבנון מאז שנות רצועת הביטחון ועד ימינו.
מבחינה טופוגרפית, עלי־טאהר מחלק את דרום לבנון בין מזרח למערב. ממזרח נפרש מרחב מרג׳עיון, וואדי עיון והצירים המוליכים לעבר מורדות הר דב. ממערב משתפל השטח לעבר רמת נבטיה, הכפרים ההרריים והצירים היורדים אל מישור החוף. זהו רכס דומיננטי, המחבר בין מרחבים ומפקח עליהם בעת ובעונה אחת. מי שעומד עליו אינו רואה רק את העמק שמתחתיו; הוא מבין את ההיגיון של כל דרום לבנון.
ומעבר לכך: כל המעברים בליטני שבגזרה הזו מושפעים מהשליטה ברכס. ממנו נפתחת שליטה צפונה לעבר פתחת ג׳זין והמובלעת הנוצרית המוכרת מימי צד״ל; צפון־מזרחה נפרשת פתחת אקלים א־תופאח, והמרחב ההררי המוליך לצפון־מערב. דרומה, מזרחה ומערבה—כל תנועה, כל העברת כוח, כל תמרון לוגיסטי וכל ניסיון לבנות מערך לחימה משמעותי תלויים במידה רבה בשאלה אחת: מי שולט בעלי־טאהר.
זו הסיבה שהרכס היה חשוב כל כך בעבר, וזו הסיבה שהוא חשוב אפילו יותר היום. הוא אינו רק אתר צבאי היסטורי או סמל מהימים שבהם חיילי צה״ל ישבו בבופור ובדלעת. הוא ליבת הסיפור של מרחב נבטיה ושל חלק ניכר ממערך חיזבאללה בדרום לבנון.
מאז נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000, חיזבאללה הפך את המרחב הזה למבצר. לא מדובר רק בעמדות על הקרקע או במאגרי רקטות מפוזרים, אלא במרחב תת־קרקעי מבוצר, בנוי ומתוכנן, עם יכולות פיקוד ושליטה, אמצעי לחימה, תשתיות שהייה ומערכים שנועדו לאפשר את המשך הלחימה גם תחת אש כבדה.
בשנת 2000 חגג חיזבאללה את נסיגת צה״ל כ״בריחה״. בישראל, במקביל, השתרש במשך השנים אתוס אחר: אתוס של שחיקה, של חוסר תוחלת ושל מוצבים מבודדים שבהם חיילים שילמו מחיר כבד ללא אופק מדיני או צבאי ברור. הסרט “בופור”, על כוחו הקולנועי, תרם לדימוי הזה: חיילי צה״ל הוצגו בו כאנשים הלכודים במוצב חסר תכלית, ממתינים לאיום הבא ומתקשים להבין מדוע הם נמצאים שם.
אלא שבזמן שאנחנו אימצנו אתוס תבוסתני, אויבינו הפיקו לקחים מסוג אחר. חיזבאללה לא ראה בנסיגה סוף מערכה אלא התחלה: הוכחה לכך שסבלנות, התבצרות, התשה ותודעה יכולים להביא את ישראל לאחור. הוא התעצם. איראן השקיעה. המרחב כולו השתנה. הרכס, שהיה פעם מוצב קדמי ישראלי, הפך למרחב אחורי־קדמי של חיזבאללה: מרחב שמאפשר פיקוד, תנועה, שיגור ואיום מתמשך לעבר ישראל.
מה שהתרחש בחודשים האחרונים משנה את התמונה. תחילה חזרה השליטה על הבופור, ובהמשך ההשתלטות על חלקיו הצפוניים של הרכס, הטיהור של תשתיות חיזבאללה והחדירה אל המתחם התת־קרקעי. זהו אירוע היסטורי בכל קנה מידה. אין מדובר רק בכיבוש שטח או בפגיעה בעוד מחסן אמל״ח. מדובר בהחזרת השליטה למרחב מפתח, בפירוק תשתית של שנים ובהנחת מכה קשה על אחד מסמלי העוצמה של חיזבאללה בדרום לבנון.
המשמעות אינה רק טקטית. יישובי הצפון—ולא רק הם—מוגנים היום יותר כאשר אויב אינו מחזיק באופן חופשי ברכס שולט, בתשתיות תת־קרקעיות וביכולת לפקד וליזום מתווי תקיפה. אך חשוב מכך, מדובר במפלה תודעתית ומבצעית לחיזבאללה. ארגון שבנה במשך שני עשורים דימוי של מבצר בלתי חדיר נאלץ להתמודד עם חדירה אל ליבת המרחב המבוצר שלו.
הקערה התהפכה מאז 7 באוקטובר. איראן, שהייתה לפני שנים מעטות בשיא ביטחונה האזורי, נאבקת כיום על הישרדות מערך ההשפעה שלה. חיזבאללה, שהיה היהלום שבכתר האיראני, ניצב בפני מלחמת קיום ממשית. אין פירוש הדבר שהאיום נעלם; להפך, ארגון שנדחק לפינה ינסה לאתגר, להגיב, לשקם ולהפתיע. זו אינה טיילת בפארק, ואין מקום לשאננות.
אבל גם אין מקום לחזרה לדפוס הישן. השאלה “עד מתי?” היא שאלה לגיטימית, אך התשובה חייבת להיות ברורה: ככל שיידרש, ובוודאי לא לפני שחיזבאללה יתפרק מיכולותיו הצבאיות ומיכולתו לחזור ולאחוז בשטח. לפני כן, אין משמעות אמיתית ל״היערכות מחדש״ שתותיר את אותו מרחב בידי אותו אויב.
אין הכרח לשוב למודל הקפוא של שנות השמונים והתשעים. צה״ל אינו צריך לשחזר קו מוצבים סטטי. הוא חייב להיות דינמי: להחזיק נכסים קריטיים, לפעול בגמישות, לשלב מודיעין, אש, תמרון, פשיטות ושליטה מתמשכת במרחבי מפתח—ובעיקר למנוע מחיזבאללה לשוב, להתבצר ולבנות מחדש את מה שאיבד.
אבל דבר אחד חייב להיות ודאי: מעלי־טאהר לא נשוב אחור.
