ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם הביניים בין ישראל לאש"ף, שנודע בשם "אוסלו ב'". ההסכם חילק את יהודה ושומרון לשלושה סוגי שטח, שטחי A, B ו-C, וקבע מי אחראי בכל אחד מהם על הסדר האזרחי ומי על הביטחון. החלוקה נועדה להחזיק מעמד עד תום תקופת הביניים, במאי 1999.

שלושים ואחת שנה אחר כך היא עדיין המפה שלפיה עובדים בשטח. היא קובעת מי מוציא היתר בנייה, מי מפעיל שוטרים, ואיזה כוח נכנס לכפר בשתיים בלילה כדי לעצור מחבל. מי שרוצה להבין את הוויכוח על יהודה ושומרון צריך להכיר אותה.

מה ההבדל בין שטח A, שטח B ושטח C

שטח A הוא השטח שבו הרשות הפלסטינית אחראית גם על העניינים האזרחיים וגם על הביטחון. הוא כולל את הערים הגדולות: שכם, ג'נין, טול כרם, קלקיליה, רמאללה ובית לחם. יריחו הועברה עוד קודם, בהסכם עזה-יריחו ממאי 1994. חברון קיבלה הסדר נפרד בפרוטוקול חברון מינואר 1997, שחילק את העיר לשטח H1 בשליטה פלסטינית ולשטח H2, שכולל את מערת המכפלה ואת השכונה היהודית, באחריות ישראלית.

שטח B הוא בעיקר הכפרים והעיירות שסביב הערים. הרשות הפלסטינית מנהלת בו את החיים האזרחיים, וישראל מחזיקה בו, בלשון ההסכם, את "האחריות העליונה לביטחון" לצורך הגנה על ישראלים והתמודדות עם איום הטרור.

שטח C הוא כל השאר. ההסכם מגדיר אותו כשטחי יהודה ושומרון שמחוץ לשטחים A ו-B, וישראל אחראית בו על הביטחון ועל הסדר האזרחי גם יחד. בתוכו נמצאים כל היישובים הישראליים, בסיסי צה"ל, צירי התנועה הראשיים, רוב בקעת הירדן ומדבר יהודה. את הצד האזרחי מנהל המנהל האזרחי, שהוקם ב-1981 ופועל תחת משרד הביטחון.

איך מ-3 אחוזים הגיעו ל-18

במפה של 1995 שטח A היה קטן מאוד, כ-3% משטח יהודה ושומרון. שטח B כיסה כרבע, ושטח C כמעט שלושה רבעים. ההסכם קבע שישראל תבצע "פעימות" נוספות של פריסה מחדש, ושם התחילה השחיקה.

מזכר וואי, שנחתם בבית הלבן ב-23 באוקטובר 1998, העביר 13% משטח C לשטחים A ו-B, ועוד 14.2% משטח B לשטח A. באותו מזכר נקבע גם סעיף שכמעט נשכח: 3% משטח B יוגדרו כשמורות טבע, בעיקר במדבר יהודה, ולא תותר בהן בנייה חדשה. הסעיף הזה חוזר לדיון בכל פעם שמתגלה בנייה פלסטינית באותו אזור.

החלוקה שמצוטטת מאז תחילת שנות האלפיים, גם במסמכי האו"ם, היא בערך 18% שטח A, 22% שטח B ו-60% שטח C. כלומר, ישראל אחראית אזרחית על כשלושה חמישיות מהשטח, והרשות הפלסטינית על שתי חמישיות שבהן מתגוררת רוב האוכלוסייה הפלסטינית. שטחי A ו-B אינם גוש רציף. הם מפוזרים כמובלעות בתוך שטח C, וזו הסיבה שכמעט כל נסיעה בין שתי ערים פלסטיניות עוברת בשטח שבאחריות ישראל.

מפה מאוירת של רכסי יהודה ושומרון המתנשאים מעל מישור החוף, עם המרחקים לחדרה, נתניה, כפר סבא ותל אביב
רכס ההר שבלב יהודה ושומרון צופה על מישור החוף ועל נתב"ג. קרדיט: ד"ר מרטין שרמן

מבצע חומת מגן מחק את הקו של שטח A

עד מרץ 2002 צה"ל כמעט לא נכנס לשטח A. ההנחה הייתה שהמנגנונים הפלסטיניים יטפלו בטרור בתוך הערים, ושישראל תפעל מבחוץ. הפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, 27 במרץ 2002, סגר את החשבון הזה. יומיים אחר כך יצא צה"ל למבצע חומת מגן ונכנס לערי שטח A, משכם וג'נין ועד רמאללה ובית לחם.

מאז, האיסור על כניסה לשטח A לא חזר. כוחות צה"ל, השב"כ ומג"ב פועלים בו באופן שגרתי, בעיקר במבצעי מעצר ליליים. בינואר 2025 יצא צה"ל למבצע "קיר ברזל" במחנה הפליטים בג'נין, והפעילות הורחבה בהמשך לטול כרם ולנור א-שמס. החלוקה האזרחית של 1995 נשארה על הנייר. החלוקה הביטחונית נקבעת לפי השאלה היכן נמצא המחבל.

זה הלקח המבצעי המרכזי של שלושים השנים האחרונות. ביטחון ישראל נקבע לפי קו אחד: הקו שמפריד בין מקום שבו לצה"ל יש חופש פעולה לבין מקום שבו אין לו. הטענה שאפשר להחליף את חופש הפעולה הזה במצלמות, בחיישנים ובגדר נבדקה בשטח ונכשלה, ובעזה ראינו מה המחיר.

למה שטח C הוא העורף הביטחוני של ישראל

על הנייר, שטח C הוא מה שנשאר אחרי שסימנו את A ואת B. על הקרקע, בתוכו נמצאים השטחים שמהם נגזר הביטחון של מישור החוף ושל ירושלים.

במזרח הוא כולל את בקעת הירדן, כביש 90 ומעלה המדרון המזרחי, כלומר את המחסום הטבעי היחיד בין ישראל לבין מה שמגיע מעבר לירדן. במערב הוא כולל את קו התפר ואת תוואי גדר הביטחון, במרחק של קילומטרים בודדים מכפר סבא, מראש העין ומכביש 6. ובאמצע הוא כולל את הרצועה שבין ירושלים למעלה אדומים, שבה מתוכננת הבנייה בשטח E1.

ההתיישבות הישראלית בשטח C היא חלק מהמערך הזה. היישובים שולטים בצירים, מספקים נוכחות קבועה ומאפשרים לכוחות הביטחון לפעול במרחב שהם מכירים. בלעדיהם, צה"ל היה נדרש להחזיק את אותו שטח בכוח צבאי בלבד.

המאבק השקט על הקרקע

מאחר ששטח C הוא המרחב היחיד שבו טרם הוכרע מה יהיה גורלו, הוא הפך בשנים האחרונות לזירה של מאבק על קרקע. בנייה פלסטינית לא מוסדרת, חלקה במימון של מדינות אירופיות, יוצרת עובדות בשטח באזורים שההסכם השאיר במפורש לסוגיות הקבע. קצינים במילואים מתנועת הביטחוניסטים מתחו ביקורת פומבית על המדיניות האירופית בשטח C וכינו אותה עוינת.

בצד השני של הוויכוח עומדת הטענה שישראל מבצעת "סיפוח דה פקטו" בשטח C. התשובה פשוטה: שטח C נמצא באחריות אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה לפי ההסכם שהרשות הפלסטינית עצמה חתמה עליו. אכיפה של דיני תכנון ובנייה בשטח הזה היא בדיוק מה שההסכם מטיל על ישראל.

מה צריך לעשות עכשיו

מפת A, B ו-C נבנתה כמפת מעבר לתקופה של חמש שנים. היא מחזיקה כבר שלושה עשורים, בעיקר משום שאף אחד לא הציע משהו טוב יותר. שני צעדים יכולים להפוך אותה ממצב זמני למדיניות.

הראשון הוא לעגן את חופש הפעולה של צה"ל בכל שטחי יהודה ושומרון כעיקרון קבוע, שאינו נתון למשא ומתן בשום הסדר עתידי. זה מה שקורה בפועל מאז 2002. אחריות ביטחונית ישראלית מלאה לצד ניהול אזרחי פלסטיני עצמאי הוא ההסדר שעובד בשטח, וכדאי לקרוא לו בשמו.

השני הוא להחיל את הריבונות הישראלית על המרחבים החיוניים לביטחון, ולהתחיל בבקעת הירדן. ריבונות מחליפה את המנהל האזרחי ואת החקיקה הצבאית במערכת אזרחית רגילה, ומסיימת את הוויכוח על מעמד הקרקע במקום שבו הוא מסוכן ביותר. אין בה שלילת זכויות מאיש, ומדינת ישראל אינה צריכה לשלוט בחייהם האזרחיים של הפלסטינים.

מי שרוצה לראות את המפה הזו מקרוב, מהרכס ולא מהמסך, מוזמן להצטרף לאחד מהסיורים הביטחוניים של התנועה. ולכל התכנים על המרחב הזה: זירת יהודה ושומרון.