הימים האחרונים מתאפיינים בנחישות אמריקאית בלתי מתפשרת להמשיך ולאכוף את הסגר הימי על איראן, מהלך גיאופוליטי שנותן את אותותיו המובהקים בשטח ומייצר לחץ כבד על טהראן. שר האוצר האמריקאי הבהיר לאחרונה כי נוכח שיתוק יכולתה של הרפובליקה האסלאמית לייצא נפט, חוות מכלי האחסון באי חארג צפויות להגיע לתפוסה מלאה בתוך ימים ספורים. המשמעות האופרטיבית והמיידית של מצב זה היא עצירה מוחלטת של הפקת הנפט מהשדות בשל היעדר קיבולת אחסון. תרחיש זה עלול להוביל להשבתת השדות, זמנית או אף לצמיתות, ולהסב נזק הנדסי ותשתיתי אנוש. מדובר באיום קיומי של ממש על הכלכלה האיראנית, בעל השלכות הרסניות בטווח הקצר ועל אחת כמה וכמה בטווח הארוך.
ככל שארצות הברית תתמיד במדיניות הסגר הימי הנוקשה שלה – עובדה המגובה בבלימתן של למעלה מ-29 ספינות בימים האחרונים בלבד ומניעת כניסתן או יציאתן מנמלי איראן – כך תואץ קריסתה של הכלכלה המקומית. במקביל, הולכות ומתרבות העדויות המודיעיניות על כך שכוחות שונים במערך האיראני הפסיקו לקבל את שכרם. תהליך זה משרת באופן ישיר את היעדים האסטרטגיים העליונים: דחיקת משטר האייתוללות לכניעה לדרישות המערב, וייצור תנאי רקע פנימיים שעשויים לקדם חילופי שלטון.
עיבוי סד"כ והיערכות צבאית אמריקאית חסרת תקדים
אף שהמאמץ המרכזי בשלב הנוכחי הוא מבוסס-כלכלה, ניכר כי ארצות הברית מרכזת בשבועיים האחרונים סדר כוחות (סד"כ) צבאי חסר תקדים בהיקפו, הגדול משמעותית מזה שראינו בראשית מבצע "שאגת הארי". בימים הקרובים צפויה הנוכחות האמריקאית בזירה להתייצב על שלוש קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים, מגובות בכוחות מארינס הנמצאים בתנועה מתמדת לעבר המזרח התיכון. מדובר בהפגנת עוצמה אדירה, שנועדה להכין את הקרקע לאופציה של מכה צבאית קינטית וקשה נגד המשטר. תקיפה כזו, בסבירות גבוהה, לא תוגבל למטרות צבאיות קלאסיות אלא תכלול פגיעה אנושה בתשתיות אנרגיה לאומיות, במרכזי תקשורת ופיקוד, ובבכירי המשטר, במטרה להאיץ את קריסתו.
האסטרטגיה האמריקאית פועלת כעת במעין תנועת מלקחיים. מחד גיסא, וושינגטון מנסה למצות את אפיק המשא ומתן, מתוך זיהוי של חולשה תפקודית וקרעים פנימיים בצמרת האיראנית. חילופי הגברי והדמויות החדשות במערכת השלטונית יצרו ואקום, שאליו מנסים להיכנס משמרות המהפכה בתהליך המזכיר הפיכה צבאית שקטה, בעוד הדרג הפוליטי מאבד מדומיננטיות. מאידך גיסא, ארה"ב מנהלת משא ומתן זה תחת אקט מלחמתי מובהק של מצור ימי.
מבחינת מדינת ישראל, קיימת עמימות מסוימת באשר להמשך מעורבותה הישירה במעגל הלחימה מול טהראן. התרחישים האפשריים נעים בין תקיפה משותפת ישראלית-אמריקאית, דרך פעולה אמריקאית עצמאית, ועד לחזרתה של ישראל למוקד המערכה – הכוללת תקיפות עומק באיראן לצד ספיגת מהלומות אש בעורף הישראלי. נכון לעת הזו, לא ברור לחלוטין האם המערכה הישראלית הישירה תמה ופינתה את מקומה למערכה באמריקאית הבלעדית.
הזירה הלבנונית: החזרה ללחימה כצו קטגורי
בניגוד לערפל הקרב המאפיין את הסוגיה האיראנית, תמונת המצב בזירה הלבנונית צלולה ומובהקת: האופציה הרלוונטית והאסטרטגית היחידה היא חזרה ללחימה עצימה. יש להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכך שהפסקת האש הנוכחית היא זמנית וטקטית באופייה, ואינה בת-קיימא לאורך זמן. החזרה לעימות חזיתי מול ארגון חיזבאללה אינה שאלה של "האם", אלא של "מתי".
כל קונספציה הנשענת על נורמליזציה או על הסדרה מדינית עם מדינת לבנון, מחייבת בראש ובראשונה את פירוקו של חיזבאללה מנשקו. מבחינת ישראל, הדרך היחידה להבטיח פירוז זה עוברת בהפעלת כוח צבאי אגרסיבי ושיטתי, כאשר שאיפת העל היא להניע תהליך שבסופו גם ממשלת לבנון הריבונית תיאלץ לפעול באופן פרואקטיבי נגד הארגון.
צה"ל השכיל למנף את ההפוגה המבצעית לטובת שיפור האחיזה הטקטית בדרום לבנון, טיהור המרחבים שבשליטתו, ואף הרחבת רצועת האבטחה. עם זאת, ניכר כי בחיזבאללה מזהים את התבססות הכוחות הישראליים ומתחילים לאתגר מחדש את צה"ל בשטח. מציאות זו לא תותיר ברירה אלא לחדש את הלחימה בגזרה עד להשגת היעדים המלאים. מרכיב קריטי במערכה זו יהיה בידוד הזירה הלבנונית מפטרוניה באיראן, וגדיעת צינורות החמצן הלוגיסטיים המאפשרים סיוע והתעצמות. מהלך זה יעמיק את החלשתו של חיזבאללה, ייבש את מקורותיו הפיננסיים וישתק את יכולתו לחדש את מלאי החימושים שלו.
הזירה העזתית: שיקום והתארגנות של פעילי חמאס
במקביל למיקוד הקשב האסטרטגי צפונה ומזרחה, נמשכת ברצועת עזה פעילות מגננה קפדנית, הכוללת סיכולים ממוקדים, פגיעה בתשתיות טרור על בסיס מודיעין מדויק, וסיכול שיטתי של ניסיונות להוצאת פיגועים במרחב.
עם זאת, חובה להציג את התמונה נכוחה: ארגון חמאס נמצא בתהליכי שיקום והתארגנות מחדש. למרות המכות הקשות שספג, התשתיות שלו עדיין קיימות והוא מנצל את המיקוד הישראלי בזירות האחרות כדי להתעצם. בסדר העדיפויות הלאומי, לאחר סיום הטיפול האסטרטגי באיום האיראני והכרעת חיזבאללה בלבנון, תידרש מדינת ישראל לחזור לזירה הדרומית ולהשלים את המלאכה המורכבת של פירוק חמאס עד היסוד.
