בבוקר יום השבת, שמחת תורה, 7.10, מייד כשעודכנתי על המצב, שאלתי את עצמי שתי שאלות. הראשונה, מדוע פתח חמאס במלחמה, הכוללת חדירה של אלפי מחבלים, תוך ידיעה שהמלחמה תוביל לסופו? השאלה השנייה היא, מדוע החיזבאללה לא פתח בחזית במקביל לחמאס, כפי שהיה צפוי שיעשה? לשאלות האלה יש תשובות שנמצאות במרחק של כ-1,600 ק”מ מכאן. בטהרן.
“ניצחון פירוס” של החמאס
בשנת 280 לפנה”ס הנהיג פירוס מלך אפירוס את הצבא הטרנטיני במלחמה נגד רומא. לפי האגדה, פירוס אומנם ניצח בקרב, אך שילם על כך מחיר כבד כל כך, שמיוחסת לו האמרה “אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור”. כזה הוא ההישג שהשיג חמאס ביום שבת האחרון. הוא אומנם הביא תמונת ניצחון חסרת תקדים מבחינתו, אך התוצאה תהיה חיסולו מהיסוד.
האם החמאס לא צפה את הקונצנזוס הציבורי והפוליטי הרחב בישראל להשמדתו? אפשר לטעון שאכן כך הם פני הדברים. ראשית, לא נראה שהחמאס ציפו להצלחה שכזו במבצע של יום שבת. חמאס ציפו לפגוש כוח צבא משמעותי יותר בשלב מוקדם בהרבה של המבצע, ולא העלו בדעתם שיצליחו להגיע למספרים כאלה של הרוגים וחטופים. שנית, ייתכן שהחמאס לא צפה את החוסן הלאומי שהחברה הישראלית מפגינה בימים אלה. במשך חודשים, שומעים בתקשורת הישראלית והבין-לאומית על הלכידות החברתית שנשחקת, על הכשירות של צה”ל שנפגעת, על חוסר האמון בממשלה ועל הסרבנות. הידיעות האלה לא פסחו על חמאס, שניסה לבחון את חוזקם של “קורי העכביש” הישראליים, ומצא שאלה עשויים מפלדה.
אבל, זה לא כל הסיפור.
אמריקה נגד איראן – התמונה הגדולה
כזכור, השאלה השנייה שהעסיקה אותי, ואת רבים מאזרחי ישראל היא: למה החיזבאללה לא פתחו במתקפה מתואמת? כדי להסביר זאת יש להמריא כמה אלפי רגל למעלה ולראות את התמונה הגדולה.
הן חיזבאללה והן חמאס הם קלפי משחק ביד איראן. שניהם מקבלים מאיראן מימון, תחמושת, ציוד וגם פקודות, במטרה לפגוע בישראל ודרכה באמריקה. את המלחמה הזו איראן מתכננת באדיקות כבר זמן רב, אבל היא עדיין לא מוכנה. לשם כך, היא צריכה לשכלל את יכולות הגרעין שלה ויכולות צבאיות נוספות, ולבחור בקפידה את המועד המתאים כדי שתוכל לנצח על מלחמה רב מערכתית. זו אינה המלחמה שפרצה עכשיו. זו אינה המלחמה הגדולה שאיראן מתכננת.
מתקפת החמאס אינה המתקפה הכוללת. היא הקרבה מחושבת ומתוכננת של איראן. למה התמנון האיראני החליט להפעיל ולהקריב את זרוע החמאס? בשל איום חדש שהתחיל להטריד את איראן לאחרונה: הקואליציה האסטרטגית של ארה”ב עם ישראל והמדינות הסוניות. נרמול היחסים של ישראל עם סעודיה טומן בחובו את נרמול היחסים עם כל העולם הסוני עד אינדונזיה, כולל פקיסטן ועומאן, שקרובות לאיראן מאוד. שיתוף הפעולה הזה מסכן את איראן, והוא כולל בין היתר פריסות של אמל”ח אמריקאי בשטח השכנות שלה, ואמל”ח אמריקאי מתקדם מאוד בסעודיה.
לאיראנים חשוב מאוד לסכל את קידום הסכמי השלום האלה. כדי לעשות זאת, הם החליטו להקריב את אחת מהזרועות שלהם סביב ישראל: החמאס. ממש כפי שבמשחק שח-מט נדרשים לפעמים להקריב כלי משמעותי כדי להשיג הישגים על הלוח, איראן החליטה להפעיל את החמאס בידיעה שייתכן שהיא מקריבה אותו, כדי לסכל את הסכמי השלום בין ישראל למדינות הסוניות. את החיזבאללה, המלכה שעל לוח השחמט האיראני, החליטו האיראנים לשמור למועד אחר.
מניסיון העבר יודעים האיראנים כי סבבי מלחמה כאלה גרמו ליחסים עכורים בין ישראל לארה”ב, ויותר מכול, בין ישראל למדינות הסוניות. עם זאת, משהו השתבש בתוכנית האיראנית, וארה”ב עומדת לצידנו בטונים רמים וברורים מתמיד.
מה גורם לה, לידידתנו הגדולה, להביא לכאן נושאות מטוסים, ולאיים בהצטרפות למערכה, והאם אפשר לייחס זאת רק לברבריות החמאסית שנחשפת בעוטף?
המנהיג והאומה
אין ספק שאמריקה היא הידידה הטובה ביותר של ישראל, אך היו תקופות שבהן התמיכה שלה הייתה מסויגת יותר. עד לפני כמה שבועות, נראה היה שיחסי ישראל וארה”ב אינם בשיאם, ודיווחים שונים רמזו על כך שהממשל האמריקני אינו שבע רצון מהמצב הפוליטי בישראל. עם זאת, שני אלמנטים אישיותיים ולאומיים גורמים לתגובה האמריקאית הנחרצת.
כשם שאמריקה היא ידידת אמת של ישראל, ג’ו ביידן עצמו הוא חובב ישראל, ואדם שתודעת השואה צרובה היטב במוחו. כמי שנולד בזמן מלחמת העולם השנייה, ביידן הוא אדם שזוועות השואה חרוטות על לוח ליבו. תמונות הזוועה שנחשפו ביום שבת, וממדי האסון שהלכו והתבהרו בימים שלאחר מכן, הזכירו לביידן ולאומה האמריקאית כולה את התפקיד המכריע שלקחה על עצמה במלחמת העולם השנייה כמנהיגת העולם החופשי, ואת מחויבותה למנוע את שחזורן של זוועות דומות.
אך נוסף למחויבות המרגשת של אמריקה להצלת יהודים, יש גם אינטרסים אחרים שמשחקים כאן תפקיד מכריע. כשם שהסכם השלום הישראלי-סעודי מסכן את איראן, הוא מחזק מאוד את ארה”ב מבחינה כלכלית ומדינית. מדובר באינטרס אמריקני ראשון במעלה, וככזה הישג משמעותי מאוד לנשיא ביידן – שכבר שם עין על הבחירות לנשיאות בעוד כשנה. פגיעה איראנית באינטרס לאומי ואישי כזה של נשיא ארה”ב לא תעבור בשתיקה.
מערכה בצפון – השאלה היא רק שאלה של זמן
זו הסיבה שכרגע, האיראנים בוחרים שלא להפעיל את חיזבאללה. כניסה של חיזבאללה למערכה תגבה ממנו מחיר כבד, עד כדי השמדה מוחלטת של כל תשתיות הארגון, מה שיפגע אסטרטגית בתוכניותיה של איראן. נוסף על כך, פעולה כזו עלולה להכניס את האמריקאים לפעולה, ואולי אפילו להוביל לתקיפה בשטחי איראן. אולם, לא בטוח שאיראן תהיה מוכנה להשמדה טוטאלית של החמאס, וייתכן שתבחר להטיל את חיזבאללה למערכה ברגעי האמת.
כרגע, חיזבאללה משחקת על הגבול – בשני המובנים. מצד אחד, היא לא פותחת במלחמה. ירי הנ”ט בגבול הצפוני לא מתקרב ליכולות ההתקפיות שיש לחיזבאללה במחסנים, והיא מקפידה לא לעבור סף הסלמה קריטי. עם זאת, היא לא באמת משאירה את החמאס לבד, ומשמשת כוח טורדני שמעסיק את צה”ל בצפון. רק כשיתחיל התמרון הקרקעי, ורק לאחר שהעוצמה האמריקאית באזור תעמוד במבחן, תחליט איראן כיצד לפעול.
מבחינת ישראל, הכוונות האיראניות פחות חשובות, שכן את המסקנות מהשבת האחרונה חייבת ישראל להסיק גם על המתרחש בלבנון. כשם שבעזה פעלה יחידת נוח’בה, שהסתערה על היישובים שלנו בעוטף, בלבנון פועלת יחידת רדואן, שמאומנת לייצר תרחיש דומה בגזרה הצפונית, בכוחות גדולים ומאומנים יותר. מבחינתה של ישראל המערכה בלבנון היא בלתי נמנעת. במוקדם או במאוחר, צה”ל יצטרך לטפל בפריסה של רדואן על הגבול. נותרה רק שאלת העיתוי.
