במהלך מתוזמן הטילו לאחרונה ארצות הברית, בריטניה וצרפת, כל אחת בנפרד, סנקציות כלכליות על אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. הסנקציות מגיעות על רקע קמפיין “אלימות המתנחלים”. הסלמת הקמפיין עלולה להתרחש בקרוב, בתום 60 הימים שקיבלה ממשלת ישראל על מנת להגיב על טענות לאלימות חיילינו ביהודה ושומרון, לפני שיטילו סנקציות גם עליהם – על חיילי צבא ההגנה לישראל שפעלו במסגרת תפקידם.
העיתונאים קלמן ליבסקינד ב”מעריב” ואריאל כהנא ב”ישראל היום” חשפו את השקר שעומד בבסיס הקמפיין והפריכו את הטענות שעליהן הוא מתבסס, עד כדי כך שצה”ל עצמו חזר בו מחלק מהפרסומים. זה לא שמעולם לא הייתה שום אלימות של מתיישבים יהודים כנגד ערבים, אלא שהנתונים זניחים בהרבה מהמדווח, המקרים מנותחים באופן מוטה ומסווגים בצורה שגויה ושקרית, וה”עלייה המדאיגה” עליה מדווחים לנו היא בדיה מוחלטת.
לכן, חייבים לשאול: אם הקמפיין מבוסס על עיוות ושקר, איך זה שלא זו בלבד שהוא אינו יורד מהאוויר, אלא להפך – ממשיך להיות מפומפם ביתר שאת על ידי דיווחים תקשורתיים ו”הבעת דאגה” של בעלי תפקידים אמריקאים ואירופאים?
למה ההלם על הפיגוע לא מחזיק מעמד
שורשיו של “קמפיין אלימות המתנחלים” מתוארים יפה בספרו של שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, ד”ר מייקל אורן. הספר, “בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית”, מתמקד בתקופת כהונתו של אורן כשגריר, תחת ראש הממשלה נתניהו ובתקופת נשיאותו של אובמה.
אורן מתאר כיצד רצח משפחת פוגל, השם ייקום דמם, התקבל בזעזוע ובאימה בקרב האמריקאים, והבית הלבן גינה את הרצח בנחרצות. אבל, בדומה לאירועי 7.10, ההלם לא החזיק מעמד זמן רב. הקהילה באיתמר, בהיותה ימנית ודתית, כותב אורן, זוהתה עם “קמפיין אלימות המתנחלים”. מאחר שההתנחלויות “לא לגיטימיות” בעיני האדמיניסטרציה של אובמה ועל ידי האו”ם, הן נתפסו בעיניהם של גופים בינלאומיים רבים כמטרה הוגנת לתקיפה.
אורן מספר שהביע באוזני יועציו בשגרירות את חששו מכך שכל אוכלוסיית ההתנחלויות עברה “פוגליזציה” ותויגה כ”כובשים שמצדיקים את ההתקפות כנגדם“. חששו של אורן היה שבאופן הדרגתי תעבור כל אוכלוסיית מדינת ישראל “פוגליזציה”, ותיתפס ככזו שמגיעים לה הטילים המכוונים כלפיה. חשש זה נשמע אולי מוגזם ב-2011, אבל 13 שנים בלבד מאוחר יותר נכחו כל אזרחי ישראל לדעת שחששו היה מדויק.
התגובה של אובמה לטבח
תגובתו של אובמה לטבח של ה-7 באוקטובר, באיחור של כחודש, מנסחת את התפיסה הזאת באופן בהיר: “מה שחמאס עשה היה מחריד, ואין לזה שום הצדקה”, אמר הבוס לשעבר של רוב האדמיניסטרציה של הנשיא ביידן ומי שהביא אל המזרח התיכון את “האביב הערבי”, אבל, הוא הדגיש “מה שעוד נכון הוא שהכיבוש ומה שקורה לפלסטינים הוא בלתי נסבל“. יש מי ששומע בהצהרה זו של אובמה את שורשי אסטרטגיית ההסברה החמאסית-פרוגרסיבית בדבר “עזה היא בית כלא פתוח”, ויש מי שרואה דרך קצרה בין תפיסה זו לבין התפיסה שלפיה “להתנגדות הפלסטינית לא נותרה ברירה“.
עוד נדמה שלמורת רוחו של הנשיא לשעבר, ישראל והעם היהודי עסוקים מדי בשימור לקחי השואה ובצפייה בסרטוני הזוועות מה-7 באוקטובר, ולכן לא מתפנים לדאוג לילדים בעזה. איך אמר מוחמד דראוושה בחשיפה של העיתונאי ישי פרידמן מערוץ 14? “הציונות הדתית... מחלחלת סם אידיאולוגי בתוך המדינה”. אלא שעכשיו זו לא רק הציונות, אלא בדיוק כמו בנבואה של אורן, גם כל מי שמבקש לזכור את אירועי ה-7 באוקטובר ולהפיק מהם לקחים מעשיים.
שתי אסטרטגיות: השחרה והשתקה
מי שמסיק שמדובר במלחמה תודעתית בלבד, טועה. מדובר בתעמולה מכוונת שיש לה מטרה מאוד מעשית, והיא להכשיר מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, שתכלול פינוי יהודים מיישובים.
ברור שעל מנת לממש תרחיש כל כך תלוש נדרשת הכנה תודעתית משמעותית, והיא מתקיימת באמצעות שתי אסטרטגיות. אסטרטגיה אחת היא אסטרטגיה של “השחרה”. זו אסטרטגיה ישנה וטובה, שעובדת כבר שנים רבות. לאסטרטגיה זו שני קהלי יעד. האחד: ישראלים. השחרת ציבור המתיישבים באמצעות “קמפיין אלימות המתנחלים” נועדה להשכיח מהציבור הישראלי את העובדה שמתיישבים אלו מהווים קו הגנה ראשון לכפר סבא, השרון וכל מרכז הארץ. האשליה התודעתית המצופה היא הסכמה “להקריב” את “המתנחלים הבעייתיים“, תוך שכנוע עצמי שבכך ייפתרו כל בעיותינו. השני: הקהילה הבינלאומית, שמצופה לתמוך בצעדים הולכים ומקצינים נגד ישראל ואזרחיה.
האסטרטגיה השנייה היא אסטרטגיה של “השתקה”, ולשמה אנו רואים את הסנקציות מופעלות. כפי שפרסם לאחרונה השגריר לשעבר דיוויד פרידמן, תנאי הסנקציות האמריקאיות חלים על כל ישראלי שמתנגד למדינה פלסטינית: כל ישראלי. כרגע מדובר ביותר מ-%80 מהאוכלוסייה בישראל, מציין פרידמן. דהיינו, גם כתיבת טור זה עלולה ליפול למלכודת הסנקציות, וכמוה כמעט כל שיחת סלון וכל התבטאות באולפן.
דינו של מי שתלה דגל על מרפסת בבבלי
הדברים אינם נוגעים רק לעניין חופש הביטוי, אלא גם לשליטה פרטנית במעשיו של כל ישראלי, תוך ייתורה של מערכת המשפט הישראלית. התקהלת בנתניה מחוץ למעונות של סטודנטים ערבים, באופן שפורש על ידם כאיום? הפגנת נגד שכניך בנוף הגליל והם התלבטו אם לעבור דירה? תלית דגל ישראל על המרפסת בבבלי ופגעת ברגשותיו של מאן דהו? לא בטוח שלא עברת את הגבול, וכדבריו של פרידמן “כל מי שמחלקת המדינה תרגיש שהוא עוין ליצירת מדינת טרור פלסטינית, יוכל להתעורר בוקר אחד ולמצוא את כספיו מוקפאים בבנק המקומי שלו“.
הדבר המקומם ביותר הוא שיתוף פעולה של גורמים פנים ישראליים, מדעת או מתוך בורות, עם קמפיין זה. מילא כשמדובר באנשים פרטיים ובורים שכותבים תגובות בנוסח “שהאמריקאים יעשו לנו את העבודה”, מבלי להבין שהבדיחה היא לגמרי על חשבונם, אבל כשמדובר במפקד פיקוד מרכז שעורך תרגיל “חטיפה” על ידי מתנחלים או, כפי שפרסם העיתונאי בועז גולן מערוץ 14 ומ-0404, בדובר צה”ל שמתדרך נגד “אלימות המתנחלים” בעילום שם, ומלבה את הדיווחים התקשורתיים ביחס לא פרופורציונלי למציאות, הרי שמדובר בפשיטת רגל מוסרית, חלק מקונספציה שגויה ומעוותת, שמובילה את כולנו אל עבר “פוגליזציה”, בין אם ביהודה ושומרון, בעוטף עזה, בגולן ובגליל או בירושלים ובתל אביב.
מקבלי ההחלטות מחויבים להתעשת מיידית ולהבין ש“קמפיין אלימות התנחלים”, המנוהל זה למעלה מעשור נגד ישראל, ולעיתים בתמיכתה, חייב להיפסק ומייד. יש להפנות את כל המשאבים ההסברתיים על מנת לקעקע את ההיגיון הפנימי של קמפיין זה, ואסור שפוליטיקאים, אנשי צבא ותקשורת ישראלית ייתנו לו יד. אם לא נעמוד כחומה בצורה, נמצא ש(שוב) הותר דמנו, ו(שוב) קרה הדבר בסיוע פעיל מצידנו.
אנקדוטה לסיום: מייקל אורן מספר בספרו כיצד הזדעזע מכך שהנשיא אובמה סירב בשעתו להשוות בין חמאס לאל–קעידה. מעניין אם הוא מקבל את ההקבלה בין חמאס לנאצים.
מאמר זה פורסם במקור ב ynet-בשפה האנגלית
