פסגת בעל חצור עומדת 1,016 מטר מעל פני הים, והיא הגבוהה בהרי בנימין והשומרון. ממנה רואים במערב את מישור החוף ואת הים התיכון. כשלושים קילומטר ממזרח לה יורדת קרקעית בקעת הירדן אל מתחת ל-400 מטר מתחת לפני הים. הפרש הגבהים הזה, שנפרש על מרחק אווירי קצר, הוא המכשול הצבאי הגדול ביותר שעומד לרשות מדינת ישראל, והיא לא בנתה אותו.
מהירדן ועד הים התיכון המרחק הוא כ-64 קילומטר בממוצע, ובמקום הצר ביותר הוא מתכווץ לכ-15 קילומטר. זה כל העומק האסטרטגי שיש. אין קו שני, ואין מרחב לסגת אליו ולהתארגן בו.
בקעת הירדן היא הקצה המזרחי של המרחב הזה, והיא הגבול היחיד של ישראל שבו הגיאוגרפיה עדיין עובדת לטובתה. השאלה מי אחראי עליה עולה מחדש בכל פעם שמונח על השולחן רעיון של הסדר מדיני, ולכן כדאי להתחיל מהנתונים ולא מהניסוח.
המכשול היחיד שישראל לא נדרשה לבנות
הבקעה צרה. ניתוח של מרכז ירושלים לענייני ציבור ומדינה בסוגיית הגבולות בני ההגנה מודד את רוחבה בין 6.8 ל-14.5 קילומטר. ממערב לה עולה מדרגת ההר של השומרון אל קו רכס שנע סביב 800 מטר ומגיע בבעל חצור ל-1,016 מטר. מקרקעית הבקעה ועד קו הרכס העלייה עולה על קילומטר.
כוח קרקעי שמבקש לחצות את המרחב הזה ממזרח למערב לא יכול לעשות זאת ברוחב החזית. הוא חייב לעלות בצירים, ויש מעטים כאלה. בדרום עולה כביש 1 מיריחו דרך מעלה אדומים לירושלים. במרכז מטפסת דרך אלון מאזור גלגל צפונה, ומצפון לה יוצא הציר של מעלה אפרים אל מרחב שכם. מי שמחזיק בכניסות לצירים האלה קובע את הקצב של כל תנועה קרקעית מן המזרח, ומרוויח את הדבר היחיד שאין לישראל ממילא: זמן.
זו הסיבה שהמונח גבולות בני הגנה מתאר קרקע מסוימת. הוא עוסק בשליטה בצירים ובשטחים ששולטים עליהם, ולא בקו שנמתח על מפה. ההתפתחות בנשק התלול מסלול וברחפנים לא ביטלה את הצורך הזה. היא הוסיפה עליו, כי מרחב שאין בו נוכחות קרקעית הוא גם מרחב שאי אפשר לאתר בו משגר לפני שהוא יורה.
מה שנכנס דרך הגבול המזרחי מגיע לכל מקום
מעבר לקו ההגנה מפני כוח סדיר, הבקעה היא צינור האספקה של הזירה כולה. תחקיר של יואב זיתון ב-ynet מ-25 בינואר 2026 מציג את התמונה בגבול ירדן: בשנת 2025 נתפסו 263 אמצעי לחימה לעומת 129 בשנה שקדמה לה, וסוכלו שבע הברחות לעומת שתיים ב-2024. במקביל מעריכים בצה"ל שעברו בגבול 241 הברחות סמים מוצלחות באותה שנה. שדרוג המכשול נמצא בעיצומו, אבל בהשקעה של כמיליארד שקלים משודרגים כ-20 אחוזים ממנו בלבד.
ההיקף של המערכת הזו נחשף כבר בנובמבר 2023, כשסוכלה בגזרת הערבה ההברחה הגדולה שנתפסה עד אז בגבול ירדן: 137 כלי נשק, בהם 120 אקדחים ו-17 רובי M-16, שהגיעו במסלול של סוריה ועיראק דרך ירדן. להערכת גורמי הביטחון שצוטטו אז, המימון מאחורי ההברחה היה איראני.
זה הפרט שנוטים להחמיץ בוויכוח על הבקעה. רובה שנכנס דרך הגבול המזרחי לא נשאר בבקעה. הוא מגיע לטובאס, לשכם, לג'נין ולטול כרם, ומשם למרחק נסיעה קצר ממרכז הארץ. השליטה הביטחונית בבקעה היא מה שעומד בין רשת ההברחה לבין היעד שלה, ואין לה תחליף טכנולוגי.
חיישן מזהה, הוא לא עוצר
ההצעה החוזרת היא להחליף את הנוכחות הישראלית בבקעה במערך טכנולוגי ובכוח בינלאומי. יש לרעיון הזה תקדים מדוד. החלטה 1701 של מועצת הביטחון קבעה ב-2006 פריסה של כ-15 אלף חיילי יוניפי"ל מדרום לליטני, עם מנדט למנוע נוכחות חמושה במרחב. בשנים שאחרי, חיזבאללה בנה שם מחדש את המערך שלו מול עיני הכוח.
גם בהיבט הטכנולוגי, מכ"ם ומצלמה מייצרים התרעה. הם לא מייצרים מעצר. בין הרגע שבו חיישן מזהה תנועה בוואדי לבין הרגע שבו מישהו מגיע לשם, עומד כוח קרקעי שצריך להיות כבר בשטח. הפער בין רגע הזיהוי לרגע ההגעה הוא ההבדל בין סיכול לבין דיווח על אירוע שכבר הסתיים.
התפיסה הזו איננה חדשה ואיננה נחלת צד אחד
תוכנית אלון, שגובשה כבר ב-1967, זיהתה את הבקעה כרצועה שישראל חייבת להחזיק בה כדי שיהיו לה גבולות בני הגנה, והציעה להקים בה התיישבות. התוכנית מעולם לא אומצה רשמית, אבל היא עיצבה בפועל את מדיניות ההתיישבות בעשורים שאחריה, וההסכמה סביב הצורך הביטחוני בבקעה חצתה מאז את כל המפה הישראלית.
הטענה הנגדית הרווחת היא שאחיזה ישראלית בבקעה תנעל את הדלת בפני הסכמים אזוריים עתידיים. מאגר הטיעונים של התנועה מפרק את הטענה הזו ומראה שצעדים ישראליים דרמטיים הרבה יותר לא מנעו בעבר חתימה על הסכמים. אפשר להוסיף לכך תצפית פשוטה. שכן שיודע בדיוק מי אחראי על הגבול שלו הוא שכן שאפשר לחתום איתו על משהו. הערפול הוא שמייצר את חוסר היציבות.
אחריות ביטחונית איננה שליטה באנשים
כאן נדרשת הבחנה שקל לטשטש. קווי היסוד של תנועת הביטחוניסטים קובעים במפורש ש"מדינת ישראל אינה צריכה לשלוט בפלסטינים ועליה לשאוף למצב של שלום בטוח". המשמעות המעשית היא אחריות ביטחונית ישראלית על המרחב, לצד ניהול אזרחי פלסטיני עצמאי של חיי התושבים.
שני הדברים האלה מתקיימים יחד בעולם, והם לא סותרים. שליטה בציר, במעבר ובמרחב האווירי היא שאלה של הסדר מעמד ביטחוני. היא לא שלילה של זכויות אזרחיות מאיש, ולא צריכה להיות מוצגת ככזו בשום כיוון של הדיון.
ההתיישבות בבקעה היא חלק מהמערך הביטחוני
מחולה, היישוב הראשון בבקעה, הוקמה ב-1967. היום פרושים בשטח המועצה האזורית בקעת הירדן, כ-860 אלף דונם משולי השומרון ועד הנהר, 25 יישובים ובהם כ-8,400 תושבים לפי אומדן 2026. במבט רחב יותר, דוח מועצת יש"ע מינואר 2025 מונה 529,704 תושבים ישראלים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן בכ-150 יישובים.
היחס בין המספרים האלה הוא הסיפור. הבקעה היא רצועה גדולה מאוד עם אוכלוסייה קטנה מאוד, וזה בדיוק ההבדל בין נוכחות לבין החזקה. יישוב אזרחי לאורך כביש 90 הוא תשתית שמאפשרת לכוחות לנוע, והוא הסיבה שדרך עפר באזור לא הופכת לציר הברחה קבוע. חיזוק ההתיישבות בבקעה נמצא בתוך הדיון הביטחוני, בערך באותה מידה שבה נמצא בו מספר הגדודים בגזרה.
מה צריך לעשות עכשיו
ארבעה צעדים שאפשר להתחיל בהם מיד, בלי להמתין להסדר מדיני כלשהו.
הראשון הוא להשלים את שדרוג המכשול בגבול ירדן. עשרים אחוזים אינם מכשול, הם התחלה של מכשול, ונדרש לוח זמנים מחייב להשלמת הגזרה כולה בעדיפות לקטעים שמולם מתרכזת פעילות ההברחה.
השני הוא להתאים את צפיפות הכוחות לגודל השטח. גזרת הבקעה היא מרחב ענק שמוחזק בכמות כוחות קטנה, והפער ניתן לצמצום בשילוב של סדיר ומילואים אזוריים. זו החלטה תקציבית לפני שהיא החלטה מבצעית.
השלישי הוא לעגן את האחריות הביטחונית הישראלית בבקעה במעמד קבוע. כל עוד המעמד נשאר פתוח הוא ייכנס מחדש לכל משא ומתן, והתכנון ארוך הטווח בשטח ייעצר בכל סבב מהתחלה.
הרביעי הוא להשקיע בתשתית האזרחית. שדרוג כביש 90 ופתרונות תעסוקה אזורית הם מה שיאפשר לבקעה לגדול מ-8,400 תושבים למספר שמתאים לגודל השטח שהיא תופסת. בלי זה, שלושת הצעדים הקודמים נשארים על הנייר.
מי שרוצה להבין את הבקעה מקרוב מוזמן לסיור בשטח שמקיימת התנועה בגזרה. שעה על מצוק ההעתקים מסבירה את הנושא הזה טוב יותר מכל מאמר. להרחבה בסוגיות נוספות בזירה אפשר לעיין בכל תכני יהודה ושומרון של הביטחוניסטים.
