במחקר זה, אל”מ במיל’ רונן איציק בוחן את רמת האמון של אזרחי ישראל במשטרת ישראל, ובתוך כך מכוון להבין את מוקדי הבעיה בתדמית המשטרה, לאתר את נקודות החוזק של המשטרה ולסמן דרכים לשיפור המצב הקיים.
משטרת ישראל חווה מצוקה תדמיתית מזה עשור, אולי אפילו יותר מכך. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור האתגרים המורכבים איתם מתמודדת המשטרה ביתר שאת בדור האחרון: אתגרי הטרור, התגברות האלימות בחברה הישראלית, אתגרי החברה הערבית בישראל, המציאות הביטחונית כמכלול, וזאת בתוספת לתקופת הקורונה בה המשטרה מצאה את עצמה בין הפטיש ובין הסדן. אולם מבט עומק מגלה שההערכה לשוטרי ישראל, גם אם אינה נשמעת וכמעט שלא מקבלת ביטוי, קיימת, ולא בכדי.
השוטרים בישראל מצויים תחת זכוכית מגדלת תמידית, ומאז כניסת הרשתות החברתיות נדמה שעוצמת הביקורת כלפי האירגון רק הלכה והתעצמה. הקשיים של המשטרה, מלבד מצוקת כוח אדם מבנית ותדמית בעייתית, התגברו גם בשל השפעות פוליטיות – כמעט כל מפכ”ל שמונה נפסל על ידי ועדה, או שדבקה בו שחיתות, או שהוא נדרש להתפטר בגלל הליכים משפטיים, ראה כדוגמה דו”ח ועדת זיילר והמפכ”ל משה קרדי, מינויו של ניצב יעקב גנות שנפסל, כמו גם מינויים של משה (צ’יקו) אדרי, וגל הירש.
לא עזרו לה למשטרה גם הפרשיות השונות בגינן התפטרו מספר ניצבים שנשאו בתפקידי מפתח בגלל הסתבכויות אלו ואחרות, ניצב ניסו שחם, משה ארביב, יוסי פריינטי, ברונו שטיין, קובי כהן, ניסים מור, וחגי דותן. התפטרות 7 ניצבים בתפקידי מפתח בתקופה של 4 שנים, לצד 2 קדנציות ארוכות של ממלאי מקום, ניצב בנצאי סאו, וניצב מוטי כהן, שנדרשו לפקד על הארגון המאותגר הזה ללא סמכות של ממש לקבוע את עתידו, לא הוסיפה ליציבות הארגון, ואף טלטלה אותו מעבר למה שהיה במהלך העשור החולף.
משטרת ישראל סובלת אם כן ממספר קשיים משמעותיים, כל זאת במציאות חברתית מורכבת.
ממצאי המחקר הנוכחי על משטרת ישראל עשויים להפתיע – לצד הכשל בתדמית כלפי האזרח ובאפקטיביות השיטור הקלאסי, בבסיסם של דברים כמחצית מהנשאלים מעריכים את המשטרה ברמה בינונית עד גבוהה, ושליש מהם שקלו בעבר להצטרף אליה.
בנוסף, עולה כי משטרת ישראל נתפסת כאפקטיבית יותר בתחום הלחימה בטרור.
משמעותם של דברים אלו הינם כי למרות התדמית התקשורתית של המשטרה, יש בה נקודות חוזק המאפשרות מינוף, חיזוק רמת האמון ושיפור תדמיתי כולל.
משטרת ישראל אינה נתפסת בקרב הציבור הישראלי כגוף פסול, אלא כגוף שאינו מממש את ייעודו הקלאסי. אזרחי ישראל סומכים על שוטרים, יותר בהקשרי סכנת חיים, פחות בהקשרי טיפול בעבריינות. משמעותם של הדברים היא כי המשטרה אינה חבוטה כפי שרבים מתארים: יש בה נקודות חוזק עליהן היא יכולה להישען, אך הדרך לשיפור התדמית תלויה מאוד באפקטיביות השיטור הקלאסי – מיקוד בהקשר הזה עשוי להניב עבור המשטרה תוצאות של ממש, ולא לאורך זמן רב – ודאי לאור הנתונים דלעיל שהמשטרה העבירה לידנו.
בהתבוננות על האמירות לאחרונה סביב עניין הגיוס למשטרה, נדמה כי המוטיבציה לגיוס לארגון אינה נפגעת רק בשל שכר – בכדי לעודד גיוס למשטרה נדרשת עבודה פנימית ומשמעותית לשיפור תדמית הארגון. באם רנ”צ שבתאי שואף לגייס כוח אדם איכותי, ניכר על בסיס ממצאי המחקר כי הוא נדרש למקד את מאמציו כלפי פנים, לא פחות מאשר גיוס מקורות חיצוניים. משטרה בעלת תדמית אחרת תוביל אנשים איכותיים להצטרף אליה – כך לפחות לפי 750 אזרחים ישראלים בגילאים 25-40.
מעל כל אלו ראוי להבליט נתון משמעותי – כוחות מג”ב, המהווים גייס בפני עצמו במשטרת ישראל זוכים בשנים האחרונות לעלייה דרמתית במוניטין ובמוטיבציית הגיוס, “יהלום” של ממש. לא הרבה בחברה הישראלית מכירים את האיכויות האנושיות המגיעות היום למג”ב, עד כדי לוחמים בעלי פוטנציאל איכות של טייסים.
המפכ”ל דהיום, רנ”ץ שבתאי הוא איש מג”ב במקור – עד לא מזמן עמד בראש מג”ב. יש להניח שהוא מכיר היטב את התהליך בצמיחת מג”ב, והגעה למעמד של יחידת יוקרה אלפי מונים מהתדמית לו זכה בעבר. המפכ”ל יודע לגייס, הוא עשה זאת במג”ב שנים ארוכות, הוא מבין היטב מה נדרש – ובהמשך ללמצאי במחקר – ה”קטר” של משטרת ישראל הוא מג”ב. משם המשטרה יכולה למנף כוח אדם איכותי ומוטיבציית גיוס. מודל הגיוס למג”ב בהקשרו הערכי, הוא המודל אותו נדרש להכיל על כל המשטרה – מפה תבוא לה ישועה רבה.