בחלוף למעלה משנתיים וחצי, הגורם המרכזי שפעל באופן יזום, עקבי ואפקטיבי לאכיפת ההסכם, אשר הופר פעם אחר פעם על ידי חיזבאללה, הוא צה"ל. מנגד, לא נצפתה אכיפה ממשית ונחושה מצד ממשלת לבנון או מצד צבא לבנון, וזאת חרף סיוע צבאי ומדיני נרחב שקיבלה לבנון מארצות הברית ומישראל – הזדמנות היסטורית שלבנון יכולה הייתה לנצל. במקביל, הצטברו אינדיקציות מדאיגות לשיתופי פעולה בין גורמים שיעים בצבא לבנון ובתנועת אמל – לבין חיזבאללה ואיראן.
ממצאים אלו מעלים ספק מהותי האם מתקיימים תנאי סף של רצון ויכולת מערכתית לפירוק הטרור בתוך לבנון במבנה הכוחות הנוכחי.
האיום מלבנון אינו תוצר של כשל לבנוני בלבד, אלא נגזרת של אסטרטגיה איראנית רחבה השואפת להגמוניה אזורית ואף עולמית, שבמרכזה בניית כוח פרוקסי התקפי בדמות חיזבאללה. באמצעות מימון, הכוונה ובניית יכולות צבאיות מתקדמות, הפך הארגון לכלי מרכזי ביישום מדיניותה האזורית של איראן.
מאז אוקטובר 2023, מציאות זו באה לידי ביטוי בהפעלת כוח שיטתית משטח לבנון נגד ישראל, תוך פגיעה באוכלוסייה אזרחית, בתשתיות וביציבות האזורית.
בהתאם לעקרונות האחריות המדינתית, מדינה שאינה מונעת עשרות שנים שימוש בשטחה לפעילות טרור נגד מדינות ריבוניות – נושאת באחריות להשלכותיה.
בהקשר זה, המבנה הפוליטי הקיים בלבנון שמאפשר חלוקת חמישה תיקי ליבה בידי חיזבאללה ואמל, אינו מהווה גורם ממתן, אלא מגבלה מהותית המונעת כל אפשרות להסדרה ביטחונית אפקטיבית.
לפיכך, הסרת האיום אינה יכולה להתבסס על הסכמים בלבד, אלא מחייבת שינוי ביטחוני ממשי בשטח, לרבות מהלך צבאי מדורג ורחב שיביא לפירוק יכולותיו של חיזבאללה. במקביל, נדרשות התאמות במבנה הפוליטי המאפשר את פעילותו. ללא שינוי כזה, מהלכים מדיניים צפויים להיות מוגבלים ביעילותם לטווח הארוך.
האיום האיראני בלבנון: חיזבאללה כשלוחה אסטרטגית
מאז שנות ה-80 איראן מבססת בלבנון תשתית צבאית כחלק מתפיסת "טבעת האש" שהתווה קאסם סולימאני. במסגרת זו, לבנון מהווה אחד הצירים המרכזיים והמסוכנים ביותר, בשל הקרבה הגיאוגרפית והיקף היכולות הצבאיות-טרוריסטיות שנצברו לאורך השנים.
מאז ה-8 באוקטובר 2023, הצטרף חיזבאללה למתקפה רב-זירתית על ישראל, ללא התגרות מוקדמת, ובכך המחיש את תפקידו כחלק ממערך התקפי מתואם.
השלכות מתקפה זו גרמו לישראל נזק עצום בחיי אדם ורכוש, פינוי המוני של מאות אלפי אזרחים, ופגיעה רחבה במרקם החיים הכלכלי והחברתי. לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בדפוס פעולה מתמשך, מכוון ושיטתי שכחלק מטקטיקה איראנית ידועה, נועדה להסית את הזרקור מהאצת פרויקט הגרעין ותוכנית הטילים הבליסטיים, למלחמת התשה ומשיכת זמן.
גם במסגרת הפסקות אש עם לבנון, חיזבאללה ממשיך לפעול ולבצע תקיפות, תוך ניצול הסדרים מדיניים לצורך שימור ושיקום יכולותיו. בכך מתחדדת ההבנה כי מנגנונים מדיניים לבדם אינם מהווים מענה אפקטיבי לאיום ובטווח הארוך עשויים לשחוק הישגים צבאיים.
הכשל הפרלמנטרי בלבנון כמכשול להסדרה
המערכת הפוליטית בלבנון אינה מצליחה, ולעיתים אינה מעוניינת לבלום את פעילות חיזבאללה. בפועל, הארגון משולב בתוך מנגנוני המדינה ומשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות. מתן תיקים בממשלת לבנון לידי חיזבאללה ואמל: תיק האוצר, בריאות, עבודה, פיתוח אדמיניסטרטיבי ואיכות הסביבה – מאפשרים ניתוב משאבים מדינתיים לחיזוק כוחו של הארגון ולהעמקת תלות האוכלוסייה במנגנוניו האזרחיים ("דעווה"). כך, משאביה הפורמליים של לבנון, משמשים בפועל כתשתית מהותית לפעילותו.
גם תנועת אמל, המוצגת לעיתים כגורם ממתן, פועלת בפועל בתיאום עם חיזבאללה ואיראן כחלק ממערך שיעי רדיקלי משולב. שותפות זו מעניקה לארגון הגנה פוליטית ומונעת כל ניסיון ממשי לפירוקו מנשקו. חמור מכך, קיימות אינדיקציות לשיתוף פעולה צבאי בין אמל לחיזבאללה בשטח.
מציאות זו יוצרת פרדוקס מהותי: מחד, לבנון נהנית ממעמד ריבוני בזירה הבינלאומית לרבות הגנה משפטית והימנעות מסנקציות מחמירות. מאידך, היא אינה מפעילה ריבונות אפקטיבית מול גורמי טרור הפועלים בתוכה ומשטחה. כתוצאה מכך, כל הסדר הנשען על התחייבויות לבנוניות בלבד אינו ניתן במצב הקיים ליישום ואכיפה בפועל.
המשמעות האסטרטגית: מגבלות ההסדרה המדינית
ניסיון העבר מלמד כי הסכמים והבנות עם לבנון לא מנעו את התעצמות חיזבאללה והמשטר באיראן. להפך, פעמים רבות הם יצרו מרחב זמן שאפשר לארגון לשקם את יכולותיו ולהעמיק את אחיזתו.
מלחמת ההתשה בה פתח חיזבאללה באוקטובר 2023 נגד ישראל, הייתה חלק מטקטיקה אסטרטגית איראנית להסטת מיקוד הזירות: מזירת פרויקט הגרעין האיראני, לזירת מלחמה ממושכת בישראל שבחסותה האיצו את פרויקט הגרעין.
הישענות על תהליכים מדיניים בלבד עלולה להתפרש כחולשה מערבית ולהשפיע על דינמיקת ההסלמה עם אויבים נוספים. בהקשר האיראני, משא ומתן נתפס לעיתים ככלי טקטי להשגת עליונות צבאית שתנוצל בהמשך, ולא כבסיס אמיתי לפשרה והבנות.
קרב ח'ייבר, שעל שמו איראן וחיזבאללה פיתחו טילים, הוא מקרה מבחן ללמידה שמשמש את ארגוני הטרור עד היום: חתימה על הסכמים נתפסים בצד האויב זמניים בלבד, וזאת להשגת מטרות ארוכות-טווח, לצורכי שיקום ותקיפה בהפתעה בהמשך.
המחויבות הישראלית להכרעה בפועל
בתנאים הפרלמנטריים הנוכחיים, המערכת הלבנונית אינה מסוגלת למגר את האיום שנוצר בלבנון. המשמעות היא שכל פתרון עתידי לא יוכל להישען על הצהרות, הבנות או הסכמים בלבד כפי שנעשה עד כה. תחת הבנות קודמות, חיזבאללה שיקם את יכולותיו באמצעות איראן וההישגים הצבאיים של צה"ל נשחקו. לנוכח מציאות זו, ובהינתן אופיו של חיזבאללה כשלוחה איראנית חמושה, כל ניסיון מדיני להסרת האיום יחייב במקביל מהלך צבאי ומודל משולב שיוביל להכרעה בפועל ולפירוק חיזבאללה מנשקו, כאמצעי הכרחי ליצירת תנאים שבהם יהיה ניתן לייצר יציבות ביטחונית ארוכת-טווח.
המשך נוכחות קרקעית של צה"ל בדרום לבנון
משמעות ההכרעה בלבנון כוללת המשך נוכחות צבאית של צה"ל בחיץ בדרום לבנון היות והאיום של חיזבאללה שבריר וממשיך להוות איום מידי כנגד אוכלוסיית ישראל בצפון. בהתאם לכך עד להכרעה שעשויה להימשך זמן ממושך, צה"ל ימשיך לפעול בדרום לבנון בכדי למגר ולחצוץ בין חיזבאללה לבין איום הפשיטה הישיר לעבר ישראל ועל הישובים בגבול העימות הצפוני.
ברמה הכוללת, פירוק חיזבאללה כולל תשלובת של מגוון פעולות גם בצד הפוליטי-לבנוני, בפן הכלכלי ובשדה הצבאי של פירוק מנשק.
