מסמך ההבנות האמריקאי מול איראן, אשר מסתמן כהסכם מסגרת לסיום הקונפליקט הנוכחי במזרח התיכון, מזכיר לנו שוב עד כמה הדרך להסדרה אזורית היא מורכבת, ארוכה ורוויית שלבי ביניים מסוכנים. המציאות אינה מתקדמת בקו ישר בין עימות להסדרה, אלא נעה בין מצבי ביניים רגישים, שלעיתים עלולים להתהפך ולפעול דווקא נגד האינטרסים שלנו. במובן זה, האתגר האמיתי אינו רק היעד הסופי, אלא היכולת לנווט נכון את הדרך אליו.
אחת התובנות המרכזיות הנגזרות מהמצב היא כי פעולה במסגרת שיתופי פעולה בינלאומיים טומנת בחובה יתרונות משמעותיים, אך גם מחירים. הסינרגיה הנוצרת בין מדינות מאפשרת השפעה רחבה יותר, יצירת מנופי לחץ והגעה להסכמות שאינן אפשריות בפעולה חד-צדדית. עם זאת, שיתופי פעולה מחייבים גם פשרות – לעיתים כאלו שאינן נוחות, ולעיתים אף מעוררות תחושת החמצה. יש שיטענו כי בשל כך, מלכתחילה לא היה נכון להיכנס למסלול כזה. אך תפיסה זו מחמיצה את התמונה הרחבה.
הבחירה לפעול לצד ארצות הברית אינה נובעת מהסכמה מלאה עם כל צעד או מהיעדר ביקורת, אלא מהבנה אסטרטגית עמוקה: לישראל אין את הפריבילגיה לעמוד מהצד. גם כאשר התוצאה המתגבשת אינה מספקת, האחריות שלנו היא לפעול, להשפיע ולנסות לעצב את המציאות ככל שניתן. המתנה פסיבית או קבלת "רוע הגזרה" אינה אופציה, בוודאי כאשר מדובר בשאלות הנוגעות לעצם קיומנו.
יתרה מכך, יש לזכור כי מנהיגים (מכל צד) הם בני חלוף. נשיאים מתחלפים, ממשלות משתנות, אך המזרח התיכון נותר כשהיה: אזור מורכב, אלים, ודינמי. בתוך מציאות זו, ישראל אינה שחקן שולי אלא מעצמה אזורית בעלת השפעה ממשית. האחריות הנגזרת מכך מחייבת אותנו לפעול מתוך ראייה ארוכת טווח, שאינה תלויה באישיות כזו או אחרת בבית הלבן.
עם זאת, עוצמה אזורית אינה נמדדת רק ביכולת השפעה חיצונית, אלא בראש ובראשונה ביסודות הפנימיים. לאחר ה-7 באוקטובר, לצד ההישגים הצבאיים המרשימים של צה"ל בשדה הקרב, עלינו להפנות את המבט פנימה. חיזוק יכולת התמרון היבשתית, הרחבת מעגל המשרתים, ובדגש על מערך המילואים, והשקעה שיטתית בחוסן החברתי – כל אלו אינם מותרות אלא תנאים הכרחיים לביטחון הלאומי.
הלקח המרכזי מאירועי ה-7 באוקטובר אינו רק כשל צבאי נקודתי, אלא כשל רחב יותר הנוגע למצב החברה הישראלית ערב האירוע. חברה שהייתה שקועה בעימותים פנימיים עמוקים, ולעיתים אף עסקה בפירוק עצמי, מזמנת איום משמעותי מבחוץ. אין זה משנה מה היו הגורמים למחלוקות, התוצאה ברורה: הסרנו את המגננות וחטפנו קשה.
מכאן נגזרת אחריות קולקטיבית. עלינו להבטיח כי הדינמיקה ההרסנית של פילוג פנימי אינה חוזרת על עצמה. לכידות חברתית אינה סיסמה אלא רכיב אסטרטגי, לא פחות חשוב ממערכות נשק או הסכמים בינלאומיים. היא זו שמאפשרת למדינה להפעיל כוח, לעמוד בלחצים ולהתמודד עם מצבי משבר. ולמי שזלזל במושג "הרתעה" – חברה מקוטבת ומשוסעת בטח לא משרתת את המונח הזה.
בתוך כל אלה, יש להיזהר מהפיתוי להפנות אצבע מאשימה כלפי חוץ בלבד. ביקורת על מדיניות אמריקאית היא לגיטימית ואף הכרחית לעיתים, אך אין בה כדי להחליף את האחריות שלנו על מצבנו. כמעצמה אזורית, עלינו להבין שחולשה, פנימית או חיצונית, אינה מתקבלת במזרח התיכון, ויותר מכך, אף מזמינה אתגר. לצד זאת, חרף הכעסים והאכזבות, חשוב לשמור על פרספקטיבה אסטרטגית רחבה: ארצות הברית היא בעלת ברית מרכזית של ישראל, והקשר עמה הוא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. בריתות אינן נמדדות רק ברגעי הסכמה מלאה, אלא דווקא ביכולת לשמר אותן גם בתקופות של מחלוקת.
בסופו של דבר, המציאות מחייבת אותנו לאחוז בשני קצוות בו-זמנית: לפעול בשיתוף פעולה בינלאומי תוך שמירה על אינטרסים לאומיים ברורים, ולחזק את יסודות העוצמה הפנימית שלנו. זהו איזון מורכב, אך הכרחי. במזרח התיכון אין מקום לאשליות – אך גם לא לוויתור על אחריות, ויוזמה.
