השבוע החולף עמד בסימן המתח המובנה בין הריסון המדיני הנגזר על ישראל בעקבות חתימת ה MOU בין ארה"ב לאיראן, לבין הצורך הבטחוני ליוזמה צבאית מתמשכת בזירת לבנון למיגור איום חזבאללה.
ממשל טראמפ, אשר אך לפני שנה נתן אור ירוק היסטורי לישראל לתקוף באיראן ואף תקף בעצמו – עצר השבוע את הלחץ הכלכלי והצבאי על איראן ולמעשה העניק בכך גלגל הצלה למשטר האיאתולות, אך לפני שהוא קרע תחת נטל התקיפות, המצור והסנקציות.
מזכר ההבנות שנחתם בין ארה"ב לאיראן הוא צעד מביך, הטומן בחובו סיכונים לישראל ומחייב אותה לחישוב מסלול מחדש.
ועם זאת, דווקא בעת הנוכחית, במקום לשקוע בדכדוך לאומי, על ישראל לגלות חוסן ונחישות מדינית וצבאית, ולצד האיומים לדעת לראות גם את חצי הכוס המלאה: התקיפות על איראן בשנה החולפת הרחיקו את פרויקט הגרעין הצבאי האיראני ממרחק של חודשים ספורים בלבד מפצצת אטום למרחק של שנים ספורות מיכולת שיגור טיל גרעיני על ישראל; גם מערך הטילים של איראן ניזוק באופן משמעותי, ודוללה באופן משמעותי כמות הטילים והמשגרים שאיימו על ישראל והאזור, באופן שאפשר למערכי ההגנה האווירית הישראלית, התמודדות אפקטיבית מול מטחי הטילים איראנים.
בצל המאמצים להגיע להסדרה בין ארה"ב לאיראן, נמשכת כל העת לחימה אינטנסיבית בלבנון, כאשר גם השבוע המשיכו כוחות צה"ל המתמרנים בזירה, לחשוף ולהשמיד תשתיות טרור עצומות, שאמורות היו לשמש נגד יישוב קו העימות בצפון הארץ.
למול ההחלטה האמריקאית השגויה, אשר מונעת מאינטרסים כלכליים תועלתניים גרידא, על ישראל לגלות פעלתנות מדינית ויוזמה צבאית, באופן שיאתגר את המדיניות האמריקאית ויבטיח את האינטרסים הבסיסיים של ישראל: אין פשרות בגרעין, לא נסוגים מלבנון, ומשמרים מנופי לחץ כלכליים כמנוף לחץ על המשטר.
בימים ובשבועות הקרובים, במסגרת 60 הימים שהגדיר טראמפ להגעה להסכם קבע – הדיפלומטיה הישראלית תצטרך לגלות פעלתנות מדינית כדי להבטיח שהאינטרסים הביטחוניים שלה יישמרו, וצה"ל יצטרך לנקוט ביוזמות צבאיות התקפיות למלחמת חורמה באיום חזבאללה ללא סייג וודאה לא נסיגה מאזור החיץ הבטחוני בדרום לבנון.
