הסכם המסגרת שנחתם בין ישראל ללבנון ב 26 ביוני בבית הלבן, בתיווך ארצות הברית, הוא לא עוד אחד מההסכמים שאינם שווים את פיסת הנייר עליה נכתבו. זהו צעד מדיני חשוב בדרך לשינוי המציאות הביטחונית בגבול הצפון, ואולי אף בסיס להסכם שלום עתידי בין ישראל ללבנון. ההסכם חיוני מאוד לישראל, ובה בעת מהווה מכה קשה לחזבאללה ולציר הרשע האיראני.
ההסכם במהותו מעגן את כוונת המדינות להביא לסיום רשמי של הסכסוך, לטפל בגורמי השורש שלו ולכונן יחסי שכנות ושלום. לכאורה, מדובר ביעד יומרני, בהתחשב ביחסי הכוחות בין חזבאללה לצבא לבנון ובין ממשלת לבנון לחזבאללה ככוח פוליטי וכלכלי במדינה הלבנונית. אך למעשה, חשיבותו של ההסכם טמונה דווקא בסעיפים העוסקים בדרך להשגת יעד נשגב זה: המטרה המרכזית של המסגרת היא הוצאת ההשפעה האיראנית מלבנון ומניעת מצב שבו ארגוני טרור מחזיקים את עתיד המדינה כבן ערובה.
קונקרטית, הנקודה החשובה ביותר מבחינת ישראל בהסכם זה היא מתן חופש פעולה לצה"ל. ישראל תמשיך להחזיק באזור חיץ ביטחוני, המכונה הקו הצהוב, ולשמור על חופש פעולה צבאי מלא לצורך הסרת איומים, כל עוד חזבאללה לא פורק מנשקו באופן מלא.
ישראל הצהירה כי אין לה שאיפות טריטוריאליות בלבנון, וכי הסרת האיום הביטחוני תייתר את הצורך בנוכחות צה"ל בשטח. בהתאם, הוסכם על תהליך הדרגתי ומבוקר של נסיגת כוחות צה"ל מאזורים מוגדרים בדרום לבנון, והעברת אחריות ביטחונית מלאה על אזורים אלו לצבא לבנון. עם זאת, ההסכם קובע מפורשות כי הנסיגה הישראלית והעברת הסמכויות מותנות בפירוק מוחלט מנשק של חזבאללה ושל כל "קבוצה חמושה שאינה מדינתית" בדרום לבנון.
משמעות חיובית נוספת להסכם זה טמונה בעיתוי החתימה, טרם נחתם ההסכם הסופי בין איראן לארה"ב. במידה רבה, בכוחו של ההסכם שנחתם בתיווך אמריקאי להגדיר את כללי המשחק בזירה הלבנונית על בסיס האינטרסים הביטחוניים של ישראל ולא אלה של איראן. ההסכם מעגן את העיקרון המנחה של ישראל בעת הנוכחית: הפרדת הזירות בין איראן ללבנון ובין לבנון לחזבאללה, והכרה בחיוניות הנוכחות הצבאית של צה"ל בדרום לבנון כחגורת הגנה ליישובי הצפון ולמדינת ישראל.
זוהי מכה לאיראן, אשר מאז סיום "שאגת הארי" מפעילה לחץ מדיני וצבאי על מנת להבטיח את עיקרון "אחדות הזירות" בין איראן ללבנון, כולל נכונות להפעלת כוח נגד ישראל ויעדים במפרץ. זאת, על מנת ללחוץ על האמריקאים לכפות על ישראל את הפסקת פעילותה הצבאית בלבנון והוצאת כוחות צה"ל מדרום לבנון. ההסכם הנוכחי קובע את כללי המשחק בזירה הלבנונית באופן שונה לחלוטין ממה שייחלו לו חזבאללה ואיראן.
בראייה כוללת, ההסכם מבשר על אסטרטגיה חדשה ובריאה מבחינת ישראל בכל הנוגע להסכמים מדיניים. זו אולי פעם ראשונה בהיסטוריה המדינית של ישראל שבה הסכם אינו גוזר עלינו ויתור על שטחים ולקיחת סיכונים ביטחוניים על חשבונם של אזרחי מדינת ישראל. להפך, ההסכם שם בראש מעיינינו את ביטחון יישובי הצפון, מכיר בנוכחות צה"ל בשטחי מדינה ערבית, ונותן עדיפות לאינטרסים הביטחוניים של ישראל מעל לכל סעיף אחר בהסכם.
חידוש נוסף ומרענן הוא עצם היכולת לתמרן בו זמנית בשדה המדיני והצבאי, ולא באופן טורי. אפשר להניע מהלכים מדיניים תוך כדי פעולה צבאית, ואין סתירה ביניהם. כך עושים האמריקאים מול איראן, וכך עושה ישראל מול לבנון, עזה וסוריה.
ההסכם הוא חגורת ביטחון מדינית לחגורת הביטחון הצבאית של ישראל. הוא יקנה לישראל לגיטימציה אזורית ובינלאומית להמשך נוכחות צבאית בלבנון ככל שיידרש, יבטיח את האינטרס של ישראל בלבנון בכל הסכם עתידי בין ארה"ב לאיראן, ובעיקר יבטיח את שלומם של יישובי הצפון.
אחרי הכול, יש לומר בצניעות הנדרשת כי הסכם, טוב ככל שיהיה, אינו חזות הכול. הוא כלי נוסף במערכה, ואינו חלופה להמשך מדיניות ביטחונית אקטיביסטית ללא פשרות.
