מדינת ישראל לא קמה במקרה. היא אינה תוצאה של צירוף נסיבות מדיני, וגם לא ניסוי חברתי שאפשר לשנות את תכליתו לפי האופנה הרעיונית והפוליטית. היא קמה כדי להבטיח שלעם היהודי יהיה בית לאומי ריבוני: מקום שבו לא יהיה תלוי בחסדיהם של אחרים, אלא יישא באחריות לגורלו, לביטחונו ולעתיד ילדיו.
זוהי נקודת המוצא שחייבת לעמוד בבסיס הוויכוח הישראלי, לרבות הפוליטי. לפני השאלה היכן יעבור הגבול, מי ירכיב את הממשלה ואיזו מדיניות כלכלית נאמץ, עומדת שאלה יסודית יותר: האם אנחנו זוכרים בשביל מה אנחנו כאן? מי שמאבד את התשובה עלול לקבל החלטות שמסכנות לא רק ממשלה מסוימת, אלא את המפעל כולו.
הציונות ביקשה לחולל שינוי עמוק במצבו של העם היהודי: לעבור מתלות לריבונות, מחוסר אונים ליכולת הגנה עצמית. אין פירוש הדבר שעלינו להתנתק מהעולם או לזלזל בבעלי ברית. פירוש הדבר הוא שאסור לבלבל בין סיוע מבחוץ לבין אחריות מבית. ידידות בינלאומית חשובה מאוד – היא אינה תחליף לכוח ולאחריות לאומית.
כאן טמונה הסכנה שבתפיסות המבקשות להפוך את ישראל למדינה שזהותה הלאומית עמומה, מקרית או זמנית. כאשר מתייחסים לזהותה היהודית כאל מכשול שיש להסיר בדרך לקבלה בינלאומית, הופכים את סדר הדברים: ההכרה מבחוץ נעשית למטרה, ואילו הסיבה לקיומנו כאן נדחקת לשוליים. מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לשכוח את תכליתה.
אין זה ויכוח בין ימין לשמאל. בתוך המחנה הציוני מתקיימות, ובצדק, מחלוקות עמוקות על גבולות, הסדרים מדיניים והפעלת כוח. איש אינו מחזיק במונופול על פטריוטיות או על דאגה לביטחון. אבל המחלוקת זקוקה לקרקע משותפת: ההכרה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וששמירת קיומה היא האחריות הראשונה של הנהגתה.
מנקודת המבט הזאת צריך לבחון גם את אוסלו ואת ההתנתקות. השאלה אינה רק מה ביקשו יוזמיהן להשיג, אלא אילו הנחות הנחו אותם, אילו סיכונים נלקחו ואילו מנגנוני ביטחון נותרו בידינו. כוונה להגיע לשלום אינה פוטרת מבחינה מפוכחת של המחיר, כשם שהתנגדות לנסיגה אינה פוטרת מהצגת חלופה מדינית וביטחונית.
הלקח הראוי אינו שאסור לעולם ליטול סיכון. ניהול מדינה מחייב הכרעות בתנאי אי־ודאות. הלקח הוא שסיכון לאומי חייב להיבחן לפי יכולתנו להתמודד עם כישלונו, ולא רק לפי ההבטחות המלוות אותו. לפני כל החלטה גורלית צריך לשאול: מה יקרה אם ההנחות יתבדו, ומי יגן על אזרחי ישראל ביום שאחרי?
יש הבדל בין האפשרויות העומדות בפני אדם פרטי לבין האחריות המוטלת על עם. אדם יכול לבחור לבנות את חייו במקום אחר, וזוהי זכותו. אבל אפשרות ההגירה של יחידים אינה תוכנית גיבוי לאומית. לעם היהודי אין ריבונות חלופית בעמק הסיליקון, ואין בית לאומי אחר שאליו יוכל להעביר את עתידו.
דווקא משום כך, אסור להפוך את הדיון למבחן נאמנות המבוסס על מקצוע, הכנסה או השתייכות פוליטית. השאלה אינה למי יש דרכון נוסף, אלא איזו תפיסת אחריות מנחה את מקבלי ההחלטות. ביקורת נוקבת צריכה לעסוק ברעיונות, בהנחות ובתוצאות, ולא להסתפק בייחוס מניעי בריחה לכל מי שחושב אחרת מאיתנו.
אותה בהירות נדרשת בהבחנה בין זהות לאומית לבין זכויות אזרח. ישראל חייבת להיות מדינתו הלאומית של העם היהודי, ובה בעת להבטיח לכל אזרחיה שוויון בפני החוק, חירות, ביטחון וכבוד. אין כאן טובה שהרוב מעניק למיעוט מלאום אחר, אלא מחויבות אזרחית בסיסית שאינה תלויה במוצא, בדת או בהשקפה פוליטית.
ועם זאת, המיעוט לא יכול לדרוש שינוי בתפיסתה של מדינת הלאום, וכל מי שרואה עצמו פלסטיני מוזמן להגשים את שאיפותיו הלאומיות במכה, או בבגדד. שוויון אזרחי לא יכול ואסור שיהיה איתגור לעקרונות מדינת הלאום, או הזהות הלאומית.
הסכנה בממשלה דו לאומית לפיכך, חורגת משינוי סמלים או מניסוח חוקתי. היא נוגעת לזהותו של הבית הלאומי ולמסגרת שבה העם היהודי מממש את ריבונותו. מותר לדון בכל רעיון, אבל רעיון הלאום לא יכול להיות לדיון, כי שינוי תכליתה הלאומית של ישראל הוא כבר לא תיקון טכני, אלא הפיכתה למפעל אחר ומצב אל-חזור.