- מסירת שטחים במסגרת הפתרון של שתי מדינות לשני עמים אינה מהווה את הפתרון לסיום הסכסוך ולשקט ביטחוני. ב-2005 מסרנו את גוש קטיף לפלסטינים, לאור טענות זהות לאלה שמוצעות בבסיס הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, מה שקירב את טווח הרקטות של חמאס למרכז הארץ.
- יהיו שיטענו כי הסכם זה היה חד-צדדי ושלא התנהל משא ומתן עם הצד השני (חמאס) ולכן לא עבד, ולראיה, ישנן דוגמאות שלפיהן מודל ”שטחים תמורת שלום” כן עבד, כמו לדוגמה במצרים. טענה זו אינה מבוססת:
- חמאס אינו מדינה ריבונית אלא ארגון טרור.
- מצרים אינה קוראת להשמדת מדינת ישראל בעוד הרש”פ מעודדת פעילות טרור נגד אזרחי ישראל ומסיתה בספרי הלימוד שלה נגד מדינת ישראל.
- יש לקחת הסכם שנחתם עם הרש”פ בעירבון מוגבל: ישנו עיקרון מוסלמי התופס הסכם שלום כנקודת ביניים לקראת עמדה אסטרטגית טובה יותר בקרב הבא – ללא היסוס לשקר. כך לדוגמה חצי שנה לאחר שחתם על הסכמי אוסלו נשא יאסר ערפאת, יו”ר הרש”פ, נאום בנוגע להסכמי אוסלו. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג’יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה: הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם. בכך יצר תקדים היסטורי, שבו הסכם שנחתם יכול להיות הסכם זמני בלבד, הניתן לשינוי או לביטול.
- הוויתור על סיני לא פגע בישראל אסטרטגית, ואי אפשר להשוותו להצרת מותניה של המדינה באופן דרמטי כפי שיתרחש במסירת שטחים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן.