מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.
הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. במסגרת גיבוש החזון, מחלקת המחקר של התנועה מקפידה לבחון את האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל, ואת דרכי ההתמודדות עימם. לאחרונה העידו כמה מחוקרי התנועה בפני ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, והגישו תוכנית מפורטת למקבלי ההחלטות.
כתבה זו נכתבה בסיועם של שישה חוקרים מובילים ממחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים – תא"ל (מיל') אמיר אביבי, אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק, סא"ל (מיל') שוש רבן, ד"ר יעקב רימר, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר ואור יששכר. השישה מרחיבים לגבי האתגרים הקיימים והתפיסות הנוכחיות שמנחות את צה"ל, ומפרטים לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור הלימה בין בניין כוח צה"ל לבין תרחישי הייחוס שעומדים לפתחה של מדינת ישראל.
הקדמה: תרחישי הייחוס כבסיס לבניין כוח צה"ל
מדינת ישראל היא מדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי שמוקפת באויבים ובאיומים שונים. חלק מהאיומים הללו היו קיימים כבר מראשית המדינה, אך בעשורים האחרונים חלים תהליכים שמביאים איתם מגמות חדשות. אם בעבר נדרשנו להתמודד בעיקר מול מדינות האויב שמקיפות אותנו, הרי שהיום הסכנות המיידיות שנשקפות לנו מגיעות דווקא מצידה של איראן המרוחקת, ומצידם של צבאות הטרור שפועלים באזורנו. כמו כן, אנחנו נמצאים כיום במצב של התלכדות זירות, שבו התחממות בגזרה אחת מובילה כמעט תמיד גם להתחממות בגזרה אחרת. נוסף על כך, אנחנו חשופים למתקפות פתע שעלולות להתלקח גם מבחוץ וגם בתוך שטח המדינה.
כדי להתמודד עם איומים אלה ואחרים, יש לבצע תכנון מדויק של בניין כוח צה"ל. בניין הכוח בהגדרה הצה"לית מורכב משישה מרכיבים: תורה, אמל"ח, אימונים, הכשרות, ארגון ותשתיות. מאחר שבניין הכוח משפיע על ההיערכות של צה"ל שנים קדימה, חשוב לבחון היטב גם את תרחישי הייחוס והאיומים העכשוויים, וגם את אלה שנשקפים בעתיד הקרוב והרחוק.
האיומים הביטחוניים המרכזיים:
- איראן: איראן אומנם מרוחקת גיאוגרפית מישראל, אך היא מפעילה כוחות פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון וגם בתוך הזירה הפלסטינית. כמו כן, היא מחזיקה בארסנל טילים וכטב"מים, שיכולים להגיע עד לפנים המדינה. מעל לכל אלה – איראן היא מדינה סף גרעינית שמפתחת יכולות להשמדה המונית, ובכך היא מהווה את האיום מספר אחת על ישראל.
- סוריה ולבנון: זירת הצפון מהווה סכנה ברורה ומיידית מאחר שסוריה ולבנון, שכנותינו מצפון, הן מדינות אויב. יתר על כן, סוריה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת וסובלת מחוסר יציבות שלטוני, ולבנון נשלטת בפועל בידי חיזבאללה ואיראן. מאפיינים אלה רק מגבירים את הנפיצות של הגבול, ומצריכים נוכחות כוחות קבועה ורמת מוכנות גבוהה באזור.
- מצרים וירדן: למדינת ישראל אומנם יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך מדובר בהסכמים שבריריים עם נקודות תורפה מובנות. ראשית, הסכמי השלום לא באמת מייתרים את פעילות צה"ל בגבולות עם אותן מדינות, אך הם כן מגבילים אותה מאוד כיוון שאי אפשר לפעול מול בעלות ברית באותו האופן שבו פועלים מול מדינות אויב. שנית, הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם משקפים את הלך הרוח החברתי ששורר באותן מדינות. מרבית האזרחים של מדינות אלו עוינים את ישראל, ואם יחול שם מהפך שלטוני – אפשרות סבירה לאור העובדה שמדובר במדינות לא יציבות – הרי שגם מערכת היחסים עם מדינת ישראל עלולה להיות מושפעת. אם כך, מדינת ישראל מוכרחה להיערך לתרחיש של התהפכות זירות, ולמצב שבו מצרים וירדן יחזרו להיות אויבות.
- עזה: דינה של עזה ביום שאחרי מלחמת "חרבות ברזל" טרם ידוע, אך עלינו להיערך לתקופה ארוכה של חוסר יציבות ברצועה. לאחר שיושלם מיטוט שלטון חמאס, צה"ל ימשיך להידרש להיות במגננה באזור ולדאוג לביטחון השוטף כדי למנוע התעצמות מחודשת של הטרור ברצועה.
- צבאות טרור: בשנים האחרונות, בעיקר בשל תפיסות שגויות, מדינת ישראל אפשרה לארגוני טרור היושבים על גבולותיה לצמוח ולהתפתח. כך הפכו ארגונים אלה, ובראשם חיזבאללה וחמאס, לצבאות טרור חמושים ומיומנים. טבח השבעה באוקטובר הבהיר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבאות טרור להתעצם בסמוך לגבולותיה, ושעליה לנקוט כלפי ארגונים אלה מדיניות של אפס סובלנות.
- הזירה הפלסטינית: הזירה הפלסטינית מהווה אתגר מיידי. היציבות שהושלטה ביהודה ושומרון בעקבות מבצע "חומת מגן" הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים התעוררות טרור מחודשת, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה, ובמידה רבה גם לא מעוניינת, להילחם בטרור האיסלאמיסטי שגואה בשטחה, כך שצה"ל מוכרח לקחת את העניינים לידיים גם בזירה זו.
- הזירה הפנימית: ההתלקחות הרב-זירתית מראה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים להתעוררות טרור גם בקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים בשטח המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו מבלי לשחוק את כוחות צה"ל, יש לפעול להקמת משמר לאומי שיחזק את ההגנה המקומית.
האמת העגומה היא שסדר הכוחות של צה"ל אינו מספיק אל מול קשת האיומים הפוטנציאליים ואל מול תרחישי הייחוס המרכזיים שעומדים על הפרק. אם כך, צה"ל מוכרח להתעצם הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת היכולות המבצעיות שלו ואמצעי הלחימה העומדים לרשותו. חלק מהשינויים, דוגמת הרחבת הגיוס ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות, צריכים להיערך ברמה כלל צה"לית. שינויים אחרים, כמו הוספה של אוגדות או שילוב של טכנולוגיות מסוימות, צריכים להתבצע באופן מדויק בהתאם לצורכי היחידות השונות – כפי שיורחב בהמשך.
החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות כלל-צה"לית
הגדלת כוח האדם בצה"ל
המצב הקיים:
בעשורים האחרונים נעשו תהליכים שהובילו לצמצום משמעותי בסדר הכוחות בצה"ל, בייחוד בזרוע היבשה. בין היתר נסגרו אוגדות, קוצר אורך השירות הסדיר, והורחבו הפטורים משירות סדיר ומשירות מילואים. תהליכים אלו נעשו מתוך אמונה שאפשר להחליף את צבא העם ב"צבא קטן וחכם". עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התברר גודל הטעות, וכיום מובן שצה"ל סובל ממחסור בכוח אדם, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.
בעיה נוספת שקשורה בכוח אדם בצה"ל מוכרת בתור "משבר הסרנים". הכוונה לתופעה רחבה שבה קצינים צעירים שמגיעים לדרגת סרן בוחרים לעזוב את הצבא, לרוב בשל תנאי העסקה טובים יותר שמצפים להם באזרחות. בכך הצבא מאבד קצינים רבים שהיו יכולים להוסיף להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לעמדות מפתח.
המחסור שנוצר בכוח האדם בצה"ל, מכל סיבה שהיא, מגביל מאוד את יכולת הלחימה, במיוחד במצב שבו מתקיימת מלחמה במספר חזיתות במקביל. נוסף על כך הוא מביא לשחיקת כוחות ולחלוקה לא מאוזנת בנטל השירות.
באידיאל:
- הארכת משך השירות הסדיר: ביוני 2015 השירות הסדיר של גברים ושל חלק מהנשים קוצר מ-36 חודשים ל-32 חודשים. יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות כפי שהיה נהוג במשך שנים, ובכך להרחיב את שורות המשרתים בצבא הסדיר.
- העלאת גיל הפטור למשרתי מילואים: הרחבת מערך המילואים הוא תנאי הכרחי על מנת להתאים את בניין הכוח בצה"ל למציאות הביטחונית. לאחרונה הועלה גיל הפטור בשנה, וייתכן שנדרש להעלות אותו אף יותר, לפחות עד שנרחיב את המערך באמצעות גיוס של אוכלוסיות נוספות וצמצום משמעותי בהיקף הפטורים שניתנים מגיוס.
- הרחבת הגיוס לאוכלוסיות שאינן שותפות: בחברה הישראלית מתקיים לאורך שנים מצב שבו קיימות אוכלוסיות שאינן משרתות בצה"ל – חלק מהן קבוצות המקבלות פטור גורף, חלק מהן פרטים שהצליחו להשתמט "תחת הרדאר" לאורך שנים. כך או אחרת מדובר באלפים שאינם חלק ממחזוריות הגיוס לצה"ל. כדי לפתור בעיה זו אפשר לפעול במספר דרכים, דוגמת הרחבת גיוס הנשים וגיוס אוכלוסיות "מיוחדות" כמו חרדים וערבים לשירות לאומי. כמו כן, אפשר להחתים את החיילים לתקופת קבע קצרה מייד עם שחרורם, וכך להגדיל את מעגל המשרתים.
- שיפור תהליכי שימור הקצונה: יש לשפר את תהליך שימור הקצונה בצה"ל, ולעודד קצינים צעירים להישאר במערכת ולהירתם לשירות ארוך שנים. לשם כך יש לאמץ תפיסות חדשניות הנוגעות לכוח אדם, ולהציע תנאי העסקה מועדפים.
- שכלול הדפוס הארגוני בצה"ל: כמערכת היררכית, צה"ל סובל מאחידות דעה ומחוסר פתיחות לחשיבה יצירתית, המערערת על קיבעונות. צה"ל נדרש להשתכלל בתחום זה ולהביא לידי ביטוי מגוון של דעות ותפיסות.
- הקמת משמר לאומי ככוח סיוע: במקביל להרחבת השורות, יש לפעול לצמצום תחומי האחריות של צה"ל. כיום הצבא עוסק בתחומים רבים הנוגעים לביטחון פנים, אשר מקשים על יכולותיו לתעדף משימות ולפרוס סד"כ. במטרה להקל על הצבא ולאפשר לו להתמקד במשימותיו, יש להקים משמר לאומי בכפוף למשטרת ישראל שיטפל באופן שוטף באיומי הפנים ויקל על סדר הכוחות של צה"ל לבצע את משימותיו.
התאמת ההיערכות הלוגיסטית
המצב הקיים:
ההיערכות הלוגיסטית של צה"ל היא חלק בלתי נפרד מהמוכנות המבצעית, אך לצערנו היא לוקה בבעיות שונות שקשורות בעיקר לחימוש, תחזוקה ותשתיות.
בהיבט של החימוש, מדינת ישראל נסמכת יותר ויותר על יבוא טכנולוגיות ואמצעי לחימה מארצות אחרות, ובראשן ארה"ב. במלחמת "חרבות ברזל" התברר עד כמה התלות שפיתחנו בחימוש זר פוגעת ביכולת הגמישות של הצבא ובחופש הפעולה שלו.
בהיבט התחזוקה, בסיסים ומפקדות רבים של צה"ל מצויים במצב ירוד ולא באמת ערוכים לאיומי פנים ולאיומים בליסטיים. מצב כזה מסכן את הכוחות ומקשה על הפעילות המבצעית. כמו כן, מרבית התשתיות של הצבא נמצאות מעל לפני האדמה, ובכך הן חשופות לסכנה בתרחישים של ירי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ורקטות קרקע-קרקע (רק"ק).
באידיאל:
- הגדלת המלאי ופיקוח על תקינותו: יש להגדיר רמת סף מינימלית ורמת סף תקינה למלאים בצה"ל, ולהיערך לחידוש המלאי במהלך מלחמה. כמו כן יש לערוך בקרה קבועה על מצב החימוש ואמצעי הלחימה.
- חיזוק התעשייה הביטחונית: יש לחזק את התעשייה הביטחונית הישראלית כדי להפחית את התלות ביבוא חימוש, לחסוך בעלויות ההתחמשות, לפתח טכנולוגיות ואמצעים ייעודיים, ולהגדיל מלאים ביתר קלות בזמני חירום. לצד היתרונות הביטחוניים, בזכות חיזוק התעשייה הביטחונית גם אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חדשים ולתמוך בכלכלה.
- הרחבת הסכמי הרכש הבינלאומיים: לצד חיזוק הייצור המקומי, יש לבסס הסכמי רכש עם מדינות רבות ככל האפשר, על מנת שלא נהיה תלויים בחסדיהן של כמה מעצמות בודדות.
- שיפור התשתיות הצבאיות: הבסיסים והמפקדות של צה"ל הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, וככאלה עליהם להיות מתוחזקים וממוגנים כראוי. יש לבחון את התנאים של הבסיסים השונים ולוודא כי הם ערוכים לזמני שגרה וחירום.
- שימוש בתשתיות תת-קרקעיות: יש להעביר את התשתיות הצבאיות האסטרטגיות החשובות למרחבים תת-קרקעיים על מנת להבטיח את ההגנה עליהם גם במקרים של ירי טילים ורקטות. כמו כן, יש להיערך למצבים שבהם יידרש שינוע כוחות באופן תת-קרקעי. לצד תכנון מרחבים תת-קרקעיים ייעודיים, רצוי להפוך תשתית אזרחיות קיימות כמו מנהרות וחניונים לתשתיות דו-שימושיות שיעמדו לרשות הצבא במצבי חירום.
טכנולוגיה וסייבר
המצב הקיים:
לצד שדה הקרב הממשי מתקיימת זירת לוחמה נוספת שהיא הזירה הטכנולוגית. בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתקדמות טכנולוגית רבה, לשילוב אמצעי לחימה חדשים ולשימוש נרחב במתקפות סייבר. לאחרונה, עם הפיתוח של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, נכנסו למערכה כלים מתוחכמים נוספים שמאתגרים עוד יותר את המערכת הביטחונית.
הטכנולוגיה הביטחונית ולוחמת הסייבר בישראל הן מהמפותחות והמתקדמות ביותר בעולם, אך עדיין קיימים חסמים משמעותיים שמעכבים את שילוב הטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב. חסמים אלה קשורים בין היתר בקושי להיפתח לאפיקים חדשים, בעבודה מול ספקים גדולים בלבד, ובהנגשה לא מספקת של האמצעים הטכנולוגיים למפקדים בשטח.
גם אם הטכנולוגיה איננה תחליף לכוח אדם ולהתגייסות עממית, עדיין יש הכרח לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו, ולהישאר בחזית הפיתוח והקדמה.
באידיאל:
- הפקת לקחים: יש להפיק לקחים בהתאם לפערים המיידיים שהתגלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", דוגמת מחסור בכלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, היעדר טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במנהרות, וקשיים במענה לירי נ"ט.
- השקעת משאבים בטכנולוגיה: יש להקצות תקציבים וכוח אדם לטובת פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ולחזק את התעשייה הביטחונית המקומית, תוך דגש על פיתוח אמצעים ייעודיים לצה"ל.
- שילוב טכנולוגיות רובוטיות: טכנולוגיות רובוטיות, דוגמת כלי רכב אוטונומיים, כלי טיס בלתי מאוישים וסירות נפץ, יכולים להעניק יתרונות רבים בשדה הקרב ולצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחיי אדם. לפיכך, יש להגביר את השימוש ברובוטיקה בכל הזרועות בצה"ל.
- לוחמת סייבר ושימוש בבינה מלאכותית: זירת הסייבר הולכת ומשתכללת כל הזמן. במקביל לכך מתרחב גם השימוש בכלי הבינה המלאכותית (AI) שמביא עימו אתגרים ביטחוניים חדשים. על מנת לשמר עליונות, מדינת ישראל מוכרחה להמשיך להשקיע בסייבר הגנתי והתקפי, ולאמץ את טכנולוגיות הבינה המלאכותית לצרכים ביטחוניים.
- הכשרת הכוחות: הכוחות בשטח מוכרחים לשלוט בשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדשים שעומדים לרשותם. לשם כך יש לערוך הכשרות נרחבות בכל יחידות צה"ל, ולהסמיך את בעלי התפקידים הרלוונטיים.
- גיוון הרכש הטכנולוגי: כיום, מרבית העסקאות הטכנולוגיות במערכת הביטחון נעשות מול מספר מצומצם של ספקים גדולים ומסורתיים. כדי להצליח לשלב טכנולוגיות מקוריות, צריך להיפתח לעבודה גם עם ספקים קטנים ויזמים חדשים.
החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות לפי זרועות וחילות
זרוע היבשה: לעבות ולארגן כוחות
המצב הקיים:
מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם זירות משולבות. המשמעות היא שהידרדרות בזירה אחת עשויה להובילה בסבירות גבוהה להידרדרות כוללת ומיידית גם ביתר הזירות. כפי שראינו במלחמת "חרבות ברזל", סדר הכוחות הקיים היום בזרוע היבשה מאפשר לבצע מתקפה נרחבת רק בזירה אחת בכל פעם, ומגננה בזירות האחרות. כמו כן, אין די כוח רזרבי שאותו אפשר להקפיץ במקרים של מתקפות פתע ואירועים בלתי צפויים.
נוכח האיומים ותרחישי הייחוס הקיימים, מדינת ישראל מוכרחה להיות ערוכה למצב של לחימה התקפית עצימה לפחות בשתי חזיתות במקביל, ולמגננה נרחבת בכל יתר החזיתות.
באידיאל:
- שיפור הכוננות והמוכנות: יש לשפר את המוכנות של האוגדות הסדירות ואוגדות המילואים הקיימות, מבחינת כמות הציוד והתקינות של אמצעי הלחימה. במקביל יש לפעול לשיפור הכוננות של הכוחות, ולוודא שהחיילים והמפקדים נמצאים בכשירות מבצעית ויכולים לקפוץ לפעולה בזמן קצר ורלוונטי.
- הקמת אוגדה סדירה ואוגדות מילואים חדשות: יש להקים לפחות אוגדה סדירה אחת ועוד שתי אוגדות מילואים מתמרנות. אוגדות המילואים יכללו את כל מערך הכוחות הנדרש, לרבות שריון, ארטילריה, הנדסה ולוגיסטיקה. אחת מהן תפעל בצפון, והשנייה תפעל באזור הבקעה. הדבר נדרש הן בשל פערים אופרטיביים בחלק מהזירות, והן כיצירת עתודה להפעלת כוח.
- הקמת כוח רזרבי: יש לבסס כוח רזרבי ברמה של אוגדה מטכ"לית לפחות, על מנת לאפשר גמישות מבצעית, ולהעניק אורך נשימה במקרה של אירועים בלתי צפויים או ממושכים. הכוח הרזרבי יכול להיות במצב "הדממה" – כלומר ברמת כוננות נמוכה ובכשירות בינונית, כל עוד אפשר להעלות את רמת המוכנות והכשירות שלו בתוך חודש-חודשיים.
- הקמת חיל מנהרות: לאור איום המנהרות הגובר, יש לשקול הקמת חיל חדש שיתמחה באיתור ובהשמדת מנהרות ובלוחמה בתנאי תת-קרקע.
- בדק בית בתוך יחידות צה"ל: יש לבחון את בניין הכוח של כל יחידה בצה"ל באופן נקודתי, ולראות אם יש צורך בהגדלת סד"כ או ברכישת ציוד. בחטיבות השריון, למשל, ברור כבר עכשיו שיש צורך בהגדלת כמות הטנקים. כמו כן, יש צורך להגדיל את כמות הכוחות ביחידות המיוחדות כמו יהל"ם ועוקץ.
- היערכות להובלת כוחות: התלכדות הזירות מחייבת את צה"ל להיערך לשינוע כוחות מהיר מחזית אחת לאחרת. לשם כך יש לדאוג מראש לצירי תנועה חלופיים במקרה שבו צירי התנועה המרכזיים יהיו חסומים, ולאמצעי הובלה מתאימים וממוגנים לכל הכלים הצבאיים. לטובת שינוע הכוחות, נכון לבחון גם שימוש בתשתיות אזרחיות קיימות כמו קווי הרכבת.
זרוע האוויר: לשלב כלים בלתי מאוישים
המצב הקיים:
חיל האוויר אמון על שלוש משימות יסוד: הגנה על שמי המדינה, פגיעה בעומק שטח האויב, וסיוע למאמץ היבשתי. כדי למלא את משימותיו, חיל האוויר נדרש ליכולות מורכבות ולאמצעים עתירי משאבים. חשוב להדגיש כי חיל האוויר לעולם לא יפצה על סד"כ יבשתי נמוך, אך הוא בהחלט יכול להעניק גמישות מבצעית, במיוחד דרך שימוש באמצעים בלתי מאוישים שמצמצמים את הסיכון לפגיעה בחיי אדם.
בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים באיומים בזירה האווירית. אויבינו במזרח התיכון הבינו שיש להם נחיתות משמעותית מול ישראל בכל הקשור להפעלה של מטוסי קרב, ולכן זנחו את השימוש במטוסים כמעט לחלוטין. במקום זאת הם השקיעו בפיתוח נשק בליסטי וכלי טיס בלתי מאוישים, בשימוש בירי תלול-מסלול (תמ"ס), וכן בלוחמת "low-tech" שכוללת רחפנים, עפיפונים ובלוני תבערה. האיומים החדשים מחייבים את חיל האוויר לבצע חישוב מחדש של הפעילות ההגנתית וההתקפית שלו, ולהיערך בהתאם מבחינת פיזור המשאבים והכוחות, ומבחינת האמצעים והכלים שבהם נעשה שימוש.
באידיאל:
- האצה בשימוש בכלים בלתי מאוישים: השימוש בכלים בלתי מאוישים נועד, בראש ובראשונה, לצמצם את הפגיעה בחיי אדם. גם אם בלתי אפשרי להחליף את השימוש בכוח אנושי, שימוש בכלים בלתי מאוישים בהחלט יכול לסייע לחיל האוויר לבצע חלק מהפעולות התקפיות בעומק שטח. נוסף על כך, אפשר להיעזר בכלים בלתי מאוישים כדי להגן על מרחבי הפעולה היבשתיים וללוות פעולות תמרון קרקעיות. ההמלצה, אם כך, היא להגביר את השימוש בכלים אלה.
- הקמת מערך תמ"ס: רצוי לבחון את האפשרות לשלב בחיל האוויר מערך תמ"ס עם יכולות מבצעיות של טילאות ורחפנים תוקפים.
- שיפור מערך ההגנה האווירית: על מנת להבטיח את ההגנה על העורף, יש לבחון לעומק את כשירות מערך ההגנה האווירית בצה"ל ולוודא שהוא ערוך לתרחישים של אלפי שיגורים ביום. כמו כן, יש לבחון שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים במאמץ ההגנה על שמי הארץ.
זרוע הים: לתת עדיפות להגנה
המצב הקיים:
הזירה הימית במדינת ישראל חשובה מכמה טעמים: בהיבט הביטחוני, לישראל יש גבול ימי נרחב מול עזה, לבנון ומצרים; בהיבט הכלכלי, המדינה נשענת על יבוא שמגיע בעיקרו דרך הים; בהיבט האסטרטגי, המשאב האנרגטי המשמעותי ביותר של ישראל הוא הגז הטבעי שמופק באסדות הגז שנמצאות במים הטריטוריאליים של המדינה.
אם כך, מדינת ישראל מוכרחה לשמור על שליטה ימית בכל הזירות, לשמר את קווי האספקה הימיים, להגן על החופים, לאפשר חופש שיט ומסחר ימי, ולאבטח את אסדות הגז. עם זאת, לאור העובדה שמרבית האיומים על מדינת ישראל הם יבשתיים ובשל מגבלת כוח אדם והעלות הגבוהה של כלי השיט, יש לבחון היטב כיצד לתעדף את הצרכים השונים בחיל הים.
באידיאל:
- עדיפות ליכולות הגנתיות: השליטה הימית אומנם מחייבת יכולות התקפיות, אך בשל התנאים הקיימים הדגש בזרוע הים צריך להיות מושם בעיקר על פיתוח יכולות הגנה.
- שילוב פלטפורמות לא מאוישות: אפשר וצריך לשלב בזרוע הים כלי שיט בלתי מאוישים. אלו ישמשו בעיקר לצורכי סיור, תצפית וביטחון שוטף, ויפנו את הכוחות להתעסק עם איומים מורכבים יותר.
פיקוד העורף: להגדיר תחומי אחריות
המצב הקיים:
לפיקוד העורף יש תפקיד חשוב בהגנה על אזרחי ישראל, אך חלוקת האחריות בינו לבין כוחות ההצלה האזרחיים אינה ברורה. חוסר הבהירות מוביל בחלק מהמקרים לכפילות תפקידים, ובמקרים אחרים לכך שאירועים מסוימים נופלים בין הכיסאות.
מעבר לכך, פיקוד העורף מציף בעיה של כוח אדם. בשנים האחרונות הוקצו לגדודי החילוץ וההצלה בפיקוד כוחות לוחמים שהיו יכולים לשרת בחילות יבשה אחרים, ומצב זה מחייב בחינה של איזון משאבים בין החזית לעורף.
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר של פיקוד העורף היא תחום ההגנה המרחבית. כיום עיקר פעילותו של הפיקוד מופנית לטיפול באיומים חיצוניים ובחילוץ והצלה. תחום ההגנה המרחבית שמושפע יותר מאיומים פנימיים כמו אירועי טרור שנעשים בתוך הארץ כמעט לא נמצא בטיפול הפיקוד, ויש לבחון אפשרות לשנות זאת.
באידיאל:
- להגדיר את תחומי האחריות: יש להגדיר בצורה ברורה אילו תחומים נמצאים באחריותו של פיקוד העורף ואילו תחומים נמצאים באחריות כוחות הצלה אזרחיים. בחלוקת האחריות יש לקחת בחשבון את היתרונות היחסיים של הפיקוד לעומת היתרונות היחסיים של הכוחות האחרים.
- שיפור המיגון: כדי לשפר את ההגנה על העורף ולצמצם את הצורך בחילוץ והצלה של אזרחים, יש למגן טוב יותר את כל המבנים והמוסדות ברחבי הארץ, ובפרט באזורי העימות.
- איזון בכוח האדם: כיוון שחלק מהגדודים בפיקוד העורף "מתחרים" על אותו כוח אדם שמגיע לחילות היבשה האחרים, יש לבחון אם עדיף להשקיע בחיזוק ההגנה על העורף או דווקא בחיזוק ההגנה בחזית, ולפזר את הכוחות בהתאם.
- העצמת מערך ההגנה המרחבית: לאור איומי הטרור שמגיעים מצד קבוצות עוינות בקרב ערביי ישראל, ראוי לבחון את האפשרות לשלב את כוחות פיקוד העורף במאמץ ההגנה על יישובי הספר ויישובי קו העימות.
מערך המודיעין: לשתף פעולה עם שחקנים אזרחיים
המצב הקיים:
למערך המודיעין יש חשיבות עליונה, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה טקטית. עם זאת, מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות תלות מסוכנת בהתרעה המודיעינית – וההשלכות של תלות זו התגלו במלוא מסוכנותן באסון השבעה באוקטובר.
אם כך, יש להמשיך לשמר ולפתח את היכולות המודיעיניות, אך לעשות זאת לצד פיתוח יכולות אחרות ובכללותן יכולות מבצעיות. כמו כן, יש לפתור בעיות פנימיות שמאתגרות את המערך, כמו חוסר השקעה מספק בתחומי מודיעין שונים, ונטישה של כוח אדם איכותי לטובת השוק האזרחי.
באידיאל:
- גיוס דוברי שפות: כדי לתת מענה לצרכים המבצעיים העדכניים, יש להגדיל באופן משמעותי את כמות דוברי השפות בחיל המודיעין באמצעות מערך גיוס והכשרה מתאים.
- שיקום מערך המודיעין ממקורות גלויים: יש לשקם את המערך האמון על מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). למערך זה יש תפקיד קריטי בהבנת התמונה המדינית הרחבה, בניטור אירועים מתפרצים, במעקב אחר הדלפות מידע, בהפקת חוזי וכן בהנחלת הלך רוח חברתי.
- שילוב מודיעין מרשתות חברתיות: יש להגביר את איסוף המודיעין מרשתות חברתיות (SOCMINT) מאחר שמדובר בפלטפורמת ידע חשובה.
- שיתוף פעולה עם השוק האזרחי: רצוי לשקול שילוב של יכולות משדה ההייטק הישראלי והתעשייה המקומית. שיתוף פעולה כזה יכול לאפשר לחיל המודיעין לאמץ טכנולוגיות אזרחיות מתקדמות ולשמור על עליונות בתחום. כמו כן, כדאי לבחון אפשרות לאזרח חלק ממערכי הקבע, ובכך להיעזר בכוח אדם איכותי ומקצועי שנמצא מחוץ למערכת הצבאית.
חזון בניין כוח צה"ל – הליכי קבלת ההחלטות
שיפור תהליכי קבלת ההחלטות
המצב הקיים:
תהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות והאסטרטגיות, לרבות תהליכים הנוגעים לבניין הכוח בצה"ל ולחלוקת תקציבים, נעשים ברובם רק בקרב הדרג המבצע, ולא תמיד יש שקיפות מול גורמים מדיניים וגורמים אזרחיים רלוונטיים. הגבלת המשתתפים מובילה לעיתים קרובות לכשלים תפיסתיים מאחר שאין באמת חשיבה קבוצתית רחבה או שילוב של נקודות מבט שונות.
בעיה נוספת שקשורה בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעת במנגנוני הבקרה והמעקב. כיום, מרבית תהליכי הבקרה והמעקב על ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל צה"ל נעשים בתוך המערכת ולא שקופים לגורמים מדיניים וּודאי שלא לציבור. בכך, תהליכי הבקרה השונים עלולים להיות מוטים ולא אמינים.
באידיאל:
- שקיפות בקבלת ההחלטות: בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בצה"ל יש לשלב גם גורמים שנמצאים מחוץ למערכת הצבאית כמו נציגי ציבור וגורמים אזרחיים מקצועיים שרלוונטיים לתחום הדיון. שילוב גורמים אלו יאפשר סיעור מוחות רחב וגיוון דעות.
- הקמת "צוותים אדומים": בעבודת המודיעין נהוג להחזיק "צוותים אדומים". צוותים אלה נדרשים לדמות את האויב, ולנסות למצוא פרצות וכשלים בדרכי המענה הקיימות. פעמים רבות צוותים אלה מאוישים בכוח אדם אזרחי שיודע להביא זוויות הסתכלות חוץ-מערכתיות. כדי לשפר את המערכת הביטחונית כולה יש לאמץ את רעיון הצוותים האדומים, ולהקים צוותים כאלה בכל זרוע ואגף בצה"ל.
- עדכון שוטף מול הדרג המדיני: מדי חציון יש לקיים סדרת דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני אשר יתמקדו בהיבטים שונים של בניין הכוח בצה"ל – לרבות הערכת איומים, חלוקת סד"כ, מוכנות מבצעית, רכש וחימוש. דיונים אלו יהיו מחויבים בחוק, והמסקנות הגלויות שלהם ישותפו עם הציבור. נוסף על כך, יש לחייב את מערכת הביטחון להציג בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את כל הנתונים הנוגעים לשינויים בבניין הכוח בצה"ל.
- הקמת ועדות ביקורת עצמאיות: יש להקים ועדת ביקורת עצמאית שתורכב מנציגים מדיניים ואזרחיים. הוועדה תבחן את בניין הכוח של מערכת הביטחון, ותגיש את מסקנותיה מדי רבעון לממשלה ולמנגנוני הבקרה הרשמיים. הקבינט המדיני-ביטחוני יחויב לדון במסקנות הוועדה ולהזמין נציגים אזרחיים לדיון בחלקים הגלויים של המסקנות.
ביטחון ישראל במחשבה תחילה: סיכום ומסקנות
המציאות הביטחונית הדינמית שמאפיינת את המזרח התיכון ואת מדינת ישראל בפרט מחייבת בחינה מתמדת של האיומים הקיימים ושל האיומים העתידיים. רק באמצעות הבנה רחבה של תרחישי הייחוס שמולם ניצבת מדינת ישראל, אפשר יהיה לבנות את כוח צה"ל בצורה חכמה ומושכלת.
כיום, מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של איומים, ובראשם איראן שעשויה להפוך למדינה גרעינית כבר בעתיד הנראה לעין. כמו כן, תרחישי הייחוס הקיימים מדברים על מלחמה רב-זירתית שמתנהלת במקביל במספר חזיתות, וכן על מתקפת פתע שעשויה להגיעה מצידם של צבאות הטרור הפועלים על גבולותינו.
מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שמדינת ישראל ומערכת הביטחון נדרשות לבצע חישוב מסלול, ולתכנן היטב את בניין כוח צה"ל על כל מרכיביו. רק כך אפשר יהיה להבטיח את ביטחון ישראל בהווה ובעתיד.
