מרגע שהחלה הפסקת האש נראה שהעולם מתחיל לחזור למסלולו: קווי הטיסות נפתחים, השווקים חוגגים, מחירי הנפט נרגעים לרגע, והכותרות מבשרות על התחדשות השיחות או לפחות על הפסקת אש שתתארך מעבר למתוכנן. אבל מי שמתבונן בלוח השחמט של המזרח התיכון לא דרך משקפיים של רווחים לטווח קצר, אלא דרך ההיגיון הקר של הכוח, מבין שהפסקת האש הנוכחית היא הכל חוץ משינוי כיוון. זוהי הפוגה טקטית, הצגה פוליטית, ובמידה רבה התנגשות בלתי נמנעת בין שתי תרבויות שפשוט לא מדברות באותה שפה.
מהצד האמריקאי, דונלד טראמפ לא יתקפל מול איראן. הוא גם לא יכול. למרות הפוסטים, הכותרות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הכלכליים, ולמרות התחדשות השיחות הצפויה, ישנן שתי הנחות יסוד שמונעות מהמשא ומתן להצליח בשלב הזה. הראשונה: ארה"ב לא תפקיר את מצר הורמוז לידיים איראניות, מחשש שסין תיכנס לוואקום כערבה לביטחון האזורי ותאפשר למערכה להסתיים כשסין יוצאת ממנה מחוזקת.
שנית, טראמפ לא יכול להרשות לעצמו לצאת מהסבב הזה כשתוכנית הגרעין האיראנית על כנה. אם טראמפ יעשה זאת הוא יודה בעצם שהפרישה מהסכם אובמה הייתה הטעות האסטרטגית, ושהאסקלציה מול איראן רק ערערה את המצב במזרח התיכון במקום לשפר אותו.
"איראן אינה מדינה 'רגילה' במובן המערבי של המילה. היא תיאוקרטיה המונעת מתפיסה דתית שיעית מיסודה. עבור המשטר בטהרן, ובמיוחד עבור משמרות המהפכה שמהדקים את אחיזתם, פשרה שמציירת אותם כמפסידים היא לא רק השפלה פוליטית, היא חטא דתי ובגידה בערכי המהפכה."
אז למה בכל זאת שני הצדדים זקוקים להפסקת אש? התשובה המיידית היא אורך נשימה. שני הצדדים צריכים זמן. ארה"ב זקוקה לריענון מלאי חימושים קריטיים כמו טילי טומהוק ומיירטי פטריוט, ולעיבוד מודיעיני שייצר מטרות איכות להמשך. איראן, מצידה, נמצאת במלחמת התשה. עבורה, הזמן הוא נכס. היא זקוקה לשבועיים האלו כדי למלא מחדש את מחסני הטילים שלה בדלק מוצק סיני, לחזק את אחיזתה ברחוב כדי לשמור על שליטה שתמנע התקוממות אזרחית, וכך גם לתת לכוחותיה להתארגן מחדש אחרי המכות שספגו.
מעבר לאינטרסים הצבאיים והפוליטיים, כמו הצורך של טראמפ לפייס את האגף הבדלני במפלגתו ולהראות שהוא "ניסה הכל" לפני שהוא חוזר ללחימה, קיימת תהום עמוקה הרבה יותר. הכישלון המובנה בשיחות הללו נובע מפער תרבותי אידיאולוגי תהומי. איראן אינה מדינה "רגילה" במובן המערבי של המילה; היא תיאוקרטיה המונעת מתפיסה דתית שיעית מיסודה. עבור המשטר בטהרן, ובמיוחד עבור משמרות המהפכה שמהדקים את אחיזתם, פשרה שמציירת אותם כמפסידים היא לא רק השפלה פוליטית, היא חטא דתי ובגידה בערכי המהפכה. הם מאמינים ביכולתם לספוג סבל כדי להתיש את "השטן הגדול".
מנגד, ארה"ב פועלת מתוך תפיסה של מעצמה עולמית הגמונית. עבור וושינגטון, ובמיוחד בממשל טראמפ, הניצחון חייב להיות מוחלט, ברור ומהדהד. זהו אינטרס שחורג מהביטחון, זהו ערך כלכלי וסימבולי. ארה"ב חייבת להוכיח שהסדר העולמי נשמר תחת חסותה, ושכל קריאת תיגר על חופש השיט או על מאזן הכוחות הגרעיני תיענה בריסוק המערכת היריבה. "איראן מעולם לא ניצחה במלחמה אך גם מעולם לא הפסידה במשא ומתן", התבטא טראמפ השבוע.
כאשר אחד הצדדים לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמתפשר מטעמי אמונה דתית, והצד השני לא יכול להתפשר מטעמי מעמד מעצמתי, המשא ומתן הופך לדיאלוג של חירשים. בשורה התחתונה הפסקת האש הזו היא בסך הכל הצגה פוליטית שנועדה ללכד את הקואליציה הפנימית בארה"ב ולהכין את הקרקע לשלב הבא. ארה"ב חייבת להכריע באופן מהיר ומוחלט שלא מאפשר לאיראן להגיע חזקה יותר למשא ומתן הבא, ושלא מאפשר לסין להפוך לגורם דומיננטי יותר באזור תוך שהיא צופה בארה"ב נשחקת במלחמת התשה ממושכת.
הבנות אלו מלמדות כי המלחמה הזו תהפוך בשלב הבא לעצימה יותר וממוקדת יותר באופן שבו כל מהלך יתוכנן ויופעל: מצד אחד איראן תשאף להשפיע על השוק העולמי, ומצד שני ארה"ב תשאף להשפיע על הכיס של כל אזרח וסוחר בטהרן. מי שבנה על יציבות בעקבות השיחות האחרונות עלול לגלות בקרוב מאוד שהמציאות במזרח התיכון לא מתכופפת בקלות, מחיר הנפט עוד יחזור לעלות, והמלחמה על מיצר הורמוז רק מתחילה.
