הגדרת הרשות הפלסטינית כאויב

טרוריסט שהוכר כנשיא המאשים את ישראל בביצוע “50 שואות“, אנשי ביטחון וממשל המעורבים בפעילות חבלנית עוינת; תקיפה ורצח אזרחים ישראלים ויהודים מקבלים תמיכה ועידוד נרחבים בחסות הממשל העוין; הסתה פרועה ורחבה פושה בכל מוסד רשמי וקרן רחוב ללא הפרעה; כיבוש שטחי מולדת באמצעות בנייה בלתי חוקית והרס אתרי מורשת; קריאה לפעול נגד ישראל מעל לכל במה בעולם וסיוע לאויביה שמעבר לגבולותיה… האם מדובר באויב או בשותף לגיטימי? הייתכן שצד אחד (החלש דווקא) מתעקש לראות באחר אויב בעוד האחר (החזק) מתעקש לראות בו שותף? מי כאן השפוי ומי ההזוי? מי חי ומכיר את המציאות במזרח התיכון ומי חי בסרט? 

במסגרת מבצע “עלות השחר” שהתנהל ברצועת עזה בין ה-5 ל-7 באוגוסט, תקפה ישראל מטרות טרור של הג’יהאד האסלאמי ונמנעה מלפגוע במטרות חמאס. האחרון מבחינתו שמח על שישראל מחסלת חלק מאויביו מבית, לאחר שאת אויביו העיקריים כבר חיסל בעצמו באפקטיביות וביעילות רבה באותו מספר ימי לחימה בין ה-12 ל-14 ביוני 2007, במה שמכונה “מלחמת האזרחים הפלסטינית“, מהלך אלים ואכזרי שבמסגרתו השתלט החמאס בכוח על רצועת עזה והפך את ארגון הפת”ח והרשות הפלסטינית ללא רלוונטיים בעליל. במקביל לנעשה בעזה רדפה, ועודנה רודפת, הרשות הפלסטינית את החמאס בשטחי יהודה ושומרון במטרה להצר את צעדיו, בחסות ובסיוע של צה”ל והשב”כ בעיקר.

מאז 2007 ועד היום נראה כי ארגון החמאס שומר על יציבותו ברצועת עזה בעוד דווקא הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון איבדה מכוחה. מתבוססת היא בשחיתויותיה ובמאבקיה הפנימיים, מקרטעת וגוססת כמו מנהיגה אך נשארת מוגנת, מורדמת ומונשמת הודות לצבא ההגנה לישראל. כל זאת לאחר שהרש”פ הזדכתה מרצונה על טיפול בסוגיות ביטחוניות המערערות את מעמדה כישות בלעדית המוכרת ברמה הבינלאומית.

צה”ל והשב”כ נותרו השומרים והמנשימים העיקריים והבלעדיים, בשליחות ממשלת ישראל, של הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן שאיבד מזמן שליטה על המנגנונים, ההסכמים ועוד. צה”ל המבצע זה שנים פעילות מעצרים מדי לילה בלילו, ההולכים ומתעצמים בעת האחרונה מאז החל “מבצע שובר גלים“, החליף את מנגנוני הרשות המושחתים, הלא יעילים ובעלי האינטרסים הכפולים שמעוניינים לקבל משכורת קבועה והכרה רשמית כמובילי המאבק בישראל, מבלי להסתכן או להיחשב כמשתפי פעולה עם ישראל.

ישראל כאויבת הרש”פ

ממשלת ישראל פוטרת הלכה למעשה את הרש”פ כמעט מכל אחריות לנעשה בשטחה, מעשים שיש להם השלכות קטלניות, חמורות והרסניות על מדינת ישראל ואזרחיה; מעשים שאילו היו מבוצעים נגדה על ידי כל ישות מדינית אחרת היו נחשבים כמעשי איבה ואף כעילה למלחמה; מעשים שמשום מה ישראל מכילה, סופגת או מתעלמת מהם, כדוגמת הסתה חמורה ובלתי פוסקת כנגד מדינת ישראל ויהודים המתחילה במוסדות החינוך, במסגדים ובתקשורת, ממשיכה עד לראש הנחש – ד”ר אבו מאזן מכחיש השואה בכבודו ובעצמו, בנייה בלתי חוקית והשתלטות על שטחי C באמצעות בנייה ונטיעה, סלילת דרכים לא מאושרות ועוד, פגיעה בנכסי טבע ונוף באמצעות פגיעה בחי ובצומח כמו גם פגיעה אקולוגית עם פתיחת עשרות מחצבות בלתי חוקיות, הזרמת שפכים וזיהום האקוויפר, הרס אתרי מורשת לאומית ישראלית ועוד.
מעל לכל אלו מאפשרת הרשות הפלסטינית פגיעה פיזית באזרחי ישראל, מעודדת טרור ותומכת מוצהרת במבצעיו, ללא היסוס, רתיעה או מורא.

האקדמיה ללשון עברית מגדירה אויב כ”מדינה, ארגון צבאי וכדומה שנמצאים במצב מלחמה או ביחסים עוינים עם מדינה או ארגון צבאי אחר”. הרשות הפלסטינית אומנם אינה מדינה וטוב שכך, אך היא בוודאי ישות מדינית. היא אולי לא ארגון צבאי אך עונה להגדרה של “וכדומה” בהיותה בעלת מנגנוני ביטחון חמושים ומאורגנים כצבא דה פקטו.

הרשות הפלסטינית רואה בישראל אויב בהגדרה, על פי כל מדד והיגיון בריא, זאת בעוד מנהיגי ישראל מסרבים להכיר בכך ונאחזים ברסיסי השלום המדומה לכאורה שנבע מהסכמי אוסלו פגי התוקף במידה רבה. מנהיגי ישראל נאחזים בשרידי הרשות ובנשימותיו האחרונות של המחבל העומד בראשה, כאילו מדובר במציאה גדולה עם פוטנציאל להצלה, שגשוג ופריחה, במקום להכיר בהם כאויב המהווה מכשלה ועל כן דורש הכרעה.

הרשות רואה בישראל אויב הלכה למעשה משום שהזדכתה על חלק ניכר ומהותי מחובותיה הכתובים בסעיפי ההסכמים עימה, אינה מתאמצת ליישמם ומפחדת להתעמת עם מי שבמעשיהם מקעקעים אותם. אין היא משקיעה את כוחותיה המאומנים בבלימת הטרור, ויש כאלו שאומנו לשם כך גם על ידי ארה”ב וכוחות אחרים, אלא להפך – מסיתה היא ומלבה את האש בכל כוחה ובכל אמצעי העומד לרשותה, תוך הבעת תמיכה גלויה וישירה במבצעי פיגועים רצחניים וסיוע נרחב לבני משפחותיהם של השהידים והאסירים ה”גיבורים” שטבחו משפחות בביתן ופגעו באזרחים שנסעו בדרכים לתומם.

בעוד הרשות מתנהלת כישות אויב ובמעשיה “דורשת” מישראל לקבל מעמד שכזה לכאורה, בישראל מסרבים בתוקף להכיר במציאות המרה ומנסים להימנע מהכרזה שכזו, להצניע את המציאות הקשה ולשדר מסרים של “הרוב בסדר ובשליטה” לכאורה.

אילולא כן כיצד אפשר להסביר את “הטרור המושתק“? אירועים הכוללים עשרות יידויי אבנים והתנכלויות ליהודים מדי יום, הנעדרים מהסטטיסטיקה החודשית שמפרסם השב”כ בהתמדה, לצד אירועים חמורים נוספים שאינם תופסים כותרות במהדורות החדשות. מדוע השלכת אבן לעבר רכב של משפחה תוך כדי נסיעה אינה מקבלת יחס שווה לזה שמקבל ניסיון רצח של אישה או לכל הפחות פיגוע ירי שבוצע ללא הצלחה? הרי ידוע כי גם אבן הורגת לא פחות טוב מקליע שנורה.

על מנת לעורר את מחשבתכם ולסבר את עיניכם בנתונים די כי תנסו להיזכר בכמות האירועים החבלניים שאירעו בחודשיים האחרונים ברחבי יהודה ושומרון ועל כמה מהם שמעתם או דוּוחתם באמצעי התקשורת? על פי דו”ח השב”כ בחודש יוני היו אפס (0) פיגועי יידוי אבנים בגזרת איו”ש וירושלים לעומת פיגוע בודד ביולי. הכצעקתה? משום שהשב”כ מציין רק יידויי אבנים שבהם היו מעורבים פצועים במצב בינוני ומעלה. למה דומה הדבר? לירי לעבר אזרח תמים שהכדור שרט אותו קלות ועל כן אפשר להתעלם מכך. זאת, להבדיל משאר הפיגועים הנמנים בדו”ח, כדוגמת יידוי בקבוקי תבערה שביוני מספרם עמד על 117 וביולי על 75, השלכת 42 מטעני צינור ביוני לעומת 27 ביולי, 11 אירועי ירי מנשק קל ביוני לעומת 15 ביולי, 16 אירועי הצתה ביוני לעומת 12 ביולי ושני אירועי דקירה בכל אחד מהחודשים.

האם הרש”פ פועלת להשכנת שלום ולחיזוק הביטחון והרווחה של הערבים בשטחה, או שמא עסוקה היא בפעולות איבה נגד ישראל כדי שתוכל להתקיים באפס מאמץ וברמת שחיתות נאותה, שתאריך את חייה ככל האפשר?

סיכום והמלצות

הרש”פ במצב קשה ומנהיגה עוד קצת יותר מזה. עיקר מעשיה של הרשות והעומד בראשה נועדו לשמור על המעט שנותר ממעמדם, כבודם ורכושם, בטרם יעברו שינוי ו/או יחלפו מן העולם.

ממשלת ישראל הבאה צריכה להכיר ברשות הפלסטינית כישות עוינת או בפשטות – כאויב, בדיוק כפי שזו מתנהגת ומתנהלת מעל כל במה אפשרית, בדיבורים ובמעשים, כלפי המדינה ואזרחיה היהודים שמותקפים ביישוביהם, בנסיעתם בצירים המרכזיים וגזר דינם נחרץ אם חו”ח טעו ונכנסו לאחד הכפרים. זאת, עד שיוכח אחרת על ידיה.

מעת שכך הם פני הדברים, והיות ואין לצפות לעזרה ולישועה ממנהיגי הרשות וממנגנוני ביטחונה, שחומשו בעבר באדיבות ממשלתנו הנדיבה, יש לבצע סדרת מהלכים משמעותיים, כאלו שיבהירו לכולם מיהו הריבון והשולט בארץ הבחירה, ומה יהיה דינו של מי שיעז לפגוע ביהודים במולדתם, שהיא ביתם ומבצרם היחידי בעולם.

בין המהלכים שיש לדרוש מהממשלה הבאה: החלת ריבונות מעשית על שטחים ובהם גושי ההתיישבות היהודיים ביהודה, שומרון ובקעת הירדן; השבת המשילות בשטחיC  הכוללת הקמת יישובים ישראליים חדשים; הכרה, העמקת האחיזה והשליטה באתרי מורשת ישראל ומניעת פגיעה בהם, כדוגמת מזבח יהושע בהר עיבל וקבר יוסף, המהווים נדבך מהותי בהבנת המשמעות העמוקה והאסטרטגית של מהו ביטחון לאומי; פגיעה בכל מחבל חמוש, בכל אמצעי העומד לרשות כוחותינו, בעומק השטח הערבי ובהתאם לתפיסת הביטחון המעתיקה את הלחימה לשטח האויב ומקדימה תרופה למכה;
ניתוץ כל אזכור והרס כל אתר או תשתית המהללים ומשבחים “שהידים” – מחבלים שרצחו יהודים; עצירת כספי הטרור והתמיכות המועברים מישראל ומהעולם חובב זכויות האדם לרשות הפלסטינית, שמשמשים להסתה, למשכורות למחבלים ומועברים למשפחות השהידים והאסירים שבבתי הכלא בישראל;

השבת ההרתעה וביצוע פעולות גמול והרתעה בכל כפר ערבי שממנו יצאו מחבלים או שמפאותיו מבוצעים מעשי טרור על בסיס קבוע נגד יהודים. כך לדוגמה “הרולטה הרוסית” הכרוכה בנסיעה בכבישי יהודה ושומרון חייבת להיפסק לאלתר, גם במחיר של כיסוח מטעים והריסת חממות ומבנים החולשים על הציר ומאפשרים מסתור למיידי האבנים ובקבוקי התבערה, בכדי שכוחות צה”ל ייטיבו לזהותם ולסכלם בטרם יבצעו אלו את זממם. ראוי לשאול מדוע אפשר היה לעצור את התנועה בעוטף עזה מחשש לירי טיל לעבר רכב ישראלי וכוחות צה”ל רבים נערכו ואף תקפו את המחבלים, בעוד מדי יום ביומו מאוימים ונפגעים רכבים ואזרחים ישראלים מאותם מבתרים שלצידי כבישי יהודה ושומרון ומאותם מחבלים היוצאים מהכפרים הסמוכים להם. האם רכב שחוטף סלע הפוגע ביושביו או גורם לנהג לאבד שליטה ולבצע תאונה קטלנית שונה מטיל או מירי צלף שמשיג אותה תוצאה בסופו של דבר?

לסיום: אם זה חושב כמו אויב, מדבר כמו אויב, פועל כמו אויב – זה אויב! ולגבי הקלישאה הידועה ש”עם אויב מדברים” – אז כזאת עושים כשהוא מניח את נשקו מרצונו ומשנה דרכיו במשך תקופה, או לאחר שהוכרע.