הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
לאחרונה התפרסמה ידיעה בתקשורת לפיה החל משרד החינוך לבחון חלופות למסעות בני הנוער לפולין העוסקים בהנצחת וזיכרון השואה, לקראת גיבוש המלצה בנדון עד לסוף השנה האזרחית.
הבחינה נעשית לאחר תקופה בת למעלה משנתיים בה הופסקו המסעות, בעקבות מגפת הקורונה ונוכח המשבר המתמשך עם הממשל הפולני. משבר שהתפתח בעקבות חקיקה פולנית בנושא השואה, והחמיר בין היתר סביב דרישות האבטחה שהציב השב”כ, ודרישת הממשל הפולני להתערב בתכני הסיורים ואופן הצגתם בפני התלמידים במהלך ביקורם באתרים, במחנות הריכוז וההשמדה השונים. על כך התבטא ב-15 ביוני השנה ראש הממשלה יאיר לפיד, בהיותו שר החוץ, באומרו: “היחסים עם פולין נפגעו בגלל החקיקה הפולנית בנושא השואה. החוק הראשון שאוסר על עיסוק במה שהפולנים עצמם עשו בשואה, והחוק השני הנוגע להשבת הרכוש. חלק מההשלכות של החקיקה הראשונה היא העובדה שהפולנים רצו לעסוק בתכנים של המשלחות. לזה אנחנו לא נסכים, זה לא יקרה. לא יגידו לנו מה לומר ומה לא לומר לילדים ישראלים על השואה”.
בין החלופות המוצעות למסעות לפולין הוזכרו שמותיהן של מספר מדינות אירופאיות, בהן התקיימו קהילות יהודיות שנרדפו והושמדו בשואה כגון: ליטא, גרמניה, מקדוניה ויוון. אחת החלופות שנבחנת מציעה סיור המשלב ביקור בן מספר ימים בברלין ומספר ימים בארץ, בהם יעסקו התלמידים בתכנים הרלוונטיים וזיכרון השואה.
יש לציין כי בעקבות ביטול המסעות האחרונים לפולין קיים משרד החינוך תכנית חלופית בארץ בשם “שואה ותקומה – ממשבר לצמיחה“. מכאן עולות ומתבקשות מספר שאלות מהותיות: האם יש הכרח לתור אחר חלופות במדינות זרות? האם סיור במדינות אירופאיות אלו ואחרות יהיה אפקטיבי ויעיל יותר מפעילות איכותית ברחבי הארץ למטרות חינוך, עיצוב התודעה והנחלת הזיכרון בקרב בני הנוער בישראל? האם בהערכת יחסי עלות- תועלת, הערך המוסף שבקיום מסעות בני הנוער לפולין משתלם יותר, על חשבון מה ומי בדיוק?
תשובה בגוף המטרה
במסגרת לימודי השואה ארגן משרד החינוך אלפי מסעות של תלמידים וחניכי תנועות הנוער מישראל לפולין, בהם פקדו התלמידים את שרידי קהילות ישראל בפולין ואת אתרי ההשמדה שהקימו הנאצים ועוזריהם. במהלך השנים גדל מפעל חינוכי זה לממדים והיקפים עצומים עד כי בכל שנה פקדו את פולין כ-40,000 בני נוער במסגרת כ-400 משלחות.
משרד החינוך, ייעד את המסע לשם חיזוק שייכותם של התלמידים לעם היהודי וזיקתם למורשתו ולעברו. את מטרות המסע הגדיר משרד החינוך כך: “להכיר את העושר הרוחני והתרבותי של החיים היהודיים בפולין לפני מלחמת העולם השנייה באמצעות ביקור באתרים ומפגש עם שרידי החיים היהודים ברחבי פולין; לחזק את הקשר של הנוער עם עברו של העם היהודי ולעסוק בזהות ישראלית; לחוש ולנסות להבין את המשמעות והסיבות ההיסטוריות והיקף החורבן והאובדן של הקהילות היהודיות שנרצחו; להכיר את האידיאולוגיה הנאצית ואת המניעים לצמיחתה; להכיר ולהעריך את העמידה האמיצה והמאבק להישרדות; להכיר את מורכבות היחסים בין היהודים לפולנים לאורך ההיסטוריה של העמים”.
בהיותי נצר לשורדי שואה, כאב לילדים שיצאו למסע וכמי שיצא בעצמו לשני מסעות בפולין כקצין לובש מדים, מוצא אני לנכון לנצל את ההזדמנות שהציבו מגפת הקורונה והמשבר מול הפולנים בנושא, בכדי לערער על ההכרח במסעות אלו. המשך קיומה של החלופה הישראלית הנאותה “משואה לתקומה” בתצורה זו או אחרת, מהווה לדידי חלופה מקצועית, חינוכית וציונית ראויה שיש לשמרה, לפתחה ולהנחילה בכלל מוסדות הלימוד.
קיום המסע החינוכי בגבולות מדינת ישראל משלב ביקורים ומפגשים מעשירים ומרתקים באתרים שונים, בהם מתקיים תהליך למידה סדור ומעמיק, עם מגוון רחב של אנשים בעלי רקע מקצועי ונגיעה אישית לזיכרון השואה והתקומה, מאשר בכל מסע לארץ ניכר, זרה ורחוקה. מסרי מערכת החינוך הישראלית, שהיו תקפים במסע לפולין ללא התערבות חיצונית, יהיו כמעט זהים לתכנית בארץ, והתאמות נדרשות תבוצענה לאחר בחינה מקצועית של משרד החינוך בשיתוף הנהלות בתי הספר ללא השפעה ודיפלומטיה זרה.
כך לדוגמא ניתן לבקר, ללמוד ולשמוע עדויות מפי שורדי שואה, ממשיכי דרכם ומדריכים מקצועיים בבית לוחמי הגטאות, במכון משואה שבתל יצחק ובקיבוץ יד מרדכי. ניתן לסייר בעקבות אנדרטאות מיוחדות לקהילות שנכחדו, המוצבות לדוגמא בבית העלמין בחולון במסגרת מיזם “אבנים מדברות“, וכמובן להקדיש זמן ללמידה, לסיור ולביקור ביד ושם ובהר הרצל, כולל צעדה בשביל המחבר משואה לתקומה.
למעט ביקור פיזי בשרידי גטו או כפר יהודי שננטש, באנדרטאות ובשרידי המחנות שבפולין, ניתן ללמוד ולחוות בארץ את התכנים באופן לא פחות אפקטיבי, בטוח ויעיל. בארץ ניתן לשמוע יותר עדויות ממקור ראשון לעת עתה, לחסוך בזמני נסיעות והוצאות כלכליות בכדי למקסם את זמן הלמידה והחוויה מצפון הארץ ועד דרומה. חשיפת התלמידים לאנשים ואתרים בארץ תאפשר להרחיב את היריעה מעבר לפולין גופה, ולהשיג ערך מוסף בהכרת הארץ וגווני החברה הישראלית שבה, שחלק ממנה חווה את האנטישמיות במדינות רבות ואת השואה עצמה גם בצפון אפריקה, במערבה ובמרכזה של יבשת אירופה.
בארץ ניתן יהיה להיפגש עם שורדי שואה רבים יותר ובני הדור השני, אלו שחוו את מאורעות השואה והתקופה לאו דווקא על אדמת פולין, שעצם הטיסה והמסע לחו”ל מכבידים וקשים עליהם פיזית ונפשית. מפגש עימם בארץ מאפשר חשיפה למגוון רחב יותר של סיפורים, מסרים ותובנות אישיות, לצד האפשרות לשמר קשר אישי חשוב לאורך זמן. הסיור במוזאונים ובאתרים בארץ יאפשר לתלמידים להיקשר למקומות, לחזור, לבקר ולחקור בהם בכל עת שיחפצו עם בני משפחותיהם וחבריהם, ללא מגבלת שפה, מנהלות ועלויות חריגות.
את המסע אמליץ לסיים לאחר ביקור וצפייה בתרגיל צבאי מרשים, בטקס מכובד בנוכחות המשפחות וכלל הצוות החינוכי ברחבת הכותל המערבי. אלו ימחישו טוב יותר מכל טקס באנדרטה בפולין את ההכרח לקיים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עם צבא חזק שביכולתו להבטיח את קיומו של עם ישראל לדורי דורות.
קיום התכנית בארץ יאפשר לכל תלמידי השכבה ליטול חלק משמעותי במסע, ללא קשר למצבה הכלכלי של משפחתו. עד לאחרונה נזקקו התלמידים לעורף כלכלי מבוסס שיישא בעלות (כ-6000 ש”ח לתלמיד בממוצע), או לעמוד בפני אי נעימות הכרוכה בבקשת סיוע במימון המסע מגורמים שונים. קיומה של תכנית מקצועית, מוקפדת ומתוכננת בארץ עשויה להוזיל עלויות, לנתב את המשאבים באופן אפקטיבי ויעיל יותר בארץ.
בעצם קיומה של התכנית בארץ, הממומנת רובה ככולה ע”י מדינת ישראל – משרד החינוך והרשויות המקומיות, יש מסר חינוכי לתלמידים ובשורה למוסדות, לארגונים ולחברות המספקות שירותים בארץ. הכסף שיושקע באתרים, מכונים וגופים ישראלים לחקר וזיכרון השואה, יספק יותר מקומות עבודה לאזרחי המדינה בעצם קיומה של מעטפת הדרכתית ומנהלתית בארץ, מבלי לבקש טובות מפולנים, גרמנים, יוונים ואחרים, ומבלי להידרש לאותן תקורות אבטחה ומנהלות גבוהות ומכבידות כבפולין.
סיכום והמלצות
אדם לומד ומשתנה כתוצאה ממפגש עם אחד או יותר משלושת המרכיבים הבאים: אירוע רב רושם בו היה נוכח ומעורב, גילוי משמעותי כתוצאה מלימוד וחקירה שהביא לתובנה ושינוי תודעה משנת חיים, או התנסות ברורה וחותכת באמצעות אחד החושים.
אין ספק כי ישנו ערך למסעות בני הנוער לפולין וכי המפגש העוצמתי עם הרוע הדומם המגולם במחנות ההשמדה ובבורות הירי, לאחר תהליך לימודי מעמיק ובחלקו האחרון של המסע, מותיר רושם עז על בני הנוער. אך האם זו הדרך היחידה? האם לא ניתן ליצור חלופה חינוכית ראויה בארצנו הקטנה- ביתו היחידי של העם היהודי אליו כספו דורות של יהודים במשך אלפיים שנות גלות מלוות פוגרומים, רדיפות ושואה אחת גדולה.
המציאות בה אנו חיים עתה מאלצת את משרד החינוך ‘לחשב מסלול מחדש’ ולבחון נתיבים חדשים שישפיעו על תודעת בני הנוער והזיכרון הקולקטיבי של הדורות הבאים, ללא תלות בגויים.
בחיים צריך מז”ל- מקום וזמן לעשות. דברים שהיו נכונים בשעתו, דורשים עתה בחינה מחודשת והצבת חלופות מקצועיות ואיכותיות שנכונות לעת הזו. הקורונה והיחסים המורכבים עם הפולנים תרמו לחשיבה מחודשת על הדרך בה ניתן וצריך לחנך, לעצב זיכרון ותודעה רחבה, מעמיקה וחשובה אף יותר בקרב בני הנוער במדינת ישראל. מדינה בה חסרונם של ששת מיליוני היהודים שניספו ניכר בה, ולא רק בפולין או בגרמניה.
תכנית “משואה לתקומה” בתצורה זו או אחרת, מהווה חלופה ישראלית ראויה למסעות בני הנוער לפולין. ניתן בהחלט לקיים בארצנו תכנית מקצועית, חינוכית וציונית ראויה, שמן הראוי לשמרה, לפתחה ולהנחילה בכלל מוסדות הלימוד כבר השנה, בעזרת התקציב שנחסך בשנתיים האחרונות לאחר שבוטלו המסעות לפולין.
הערך המוסף הטמון במסע לפולין איננו בגדר הכרח, ואינו עונה על מטרות נוספות הניתנות למימוש והשגה מבלי לצאת את גבולות המדינה. אדרבא- קיומה של תכנית חינוכית המשלבת לימוד, סיורים ומפגשים עם שורדי שואה מקהילות שונות בכל רחבי הארץ, טומנת בחובה אפשרויות לביצוע אפקטיבי, יעיל ורלוונטי לא פחות ממסע בבירות אירופה הרחוקות.
תכנית במתכונת “משואה לתקומה” תעמיק את זיקת התלמידים למורשת עמנו, תחזק את ההכרה בצדקת דרכו של העם היהודי בארץ ישראל ותתרום לצור ישראל יותר מכל מקום אחר.
