שני נאומיו המשמעותיים של מלך ירדן בעת האחרונה, מציגים קו רטורי לוחמי ותקיף במיוחד נגד מדינת ישראל. קו זה הולך ומקצין בשנים האחרונות, בפרט מאז טבח שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023.
בעוד שנאומו הראשון של המלך עבדאללה השני הופנה לקהל הבינלאומי במהלך מושב העצרת הכללית ה-81 של האו"ם ב-22 בספטמבר 2026, נאומו השני, שנישא בפני חברי הפרלמנט הירדני עם פתיחת מושבו הנוכחי, ב -2 בנובמבר 2026, הופנה בעיקר לקהל הערבי ה"ירדני- פלסטיני" ולשכנותיה של ירדן.
ישראל כאיום אזורי
בשני הנאומים הגדיר המלך את ישראל כאיום הגדול ביותר על עתיד האזור. הוא תקף בחריפות את מה שכינה "שאיפות ההתפשטות הישראליות" ביהודה, שומרון ורצועת עזה, שנועדו לטענתו לסכל את פתרון שתי המדינות ממערב לירדן. המלך עושה זאת תוך התעלמות מהעובדה שירדן, הלכה למעשה, היא המדינה השנייה באותו פתרון מדיני של "שתי מדינות לשני עמים", שאותו הוא מנסה לסכל. ראוי להזכיר בהקשר זה, כי בארמון המלך שוכנת ראניה, מלכה "פלסטינית" על מלא. אמם של יורש העצר חוסיין בין עבדאללה, אחיו ואחיותיו, צאצאים שבדמם זורם דם "פלסטיני" רב יותר מאשר דם בדואי או האשמי, כהגדרתו.
מתוך נאומו של המלך בפרלמנט (מתוך האתר הרשמי של המלך).
בטרם הגדיר את ישראל כאיום הגדול ביותר על המזרח התיכון, פתח המלך את נאומו בדקת דומייה ובאיזכור הפיגוע הקשה בכנסייה שבמחוז כרכ, שאירע ב-23 באוקטובר 2026. בפיגוע זה רצחה חוליית מחבלי דאעש (ארגון המדינה האיסלאמית) תשעה ממשתתפי טקס לוויה שנערך במקום, ופצעה עוד 40 נוספים בדרגות פציעה שונות. פיגוע חמור זה בוצע בקור רוח ואכזריות על ידי אזרחים ירדנים, בני שבט ד'נייבאת, שנלכדו בחיים בתום מצוד של כ-60 שעות. זמן קצר לאחר לכידתם, תקף חיל האוויר הירדני מטרות המזוהות עם ארגון הטרור דאעש באזור דרעא שבדרום סוריה. תקיפה זו גרמה למותם של לפחות 8 אזרחים תמימים ולפציעת אחרים, בהם ילדים, נשים וזקנים – נזק אגבי (נז"א) כפי שהשתמע מהודעותיהם של בכירים ירדנים.
למרות שהאיום של דאעש עדיין נוכח ברחבי המזרח התיכון, ומספק תזכורות כואבות מעת לעת לשאיפות הג'יהדיסטיות להקמת ח'ליפות אסלאמית על פני האזור כולו ומעבר לו, בחר המלך לתקוף דווקא את מדינת ישראל. המדינה היהודית היחידה בעולם, ששטחה מהווה כ-31 אחוזים בלבד משטחה של ירדן, מוצגת אליבא דעבדאללה כאיום הקולוניאליסטי המרכזי במזרח התיכון. ניכר כי גם מתקפות הטילים והמל"טים האיראניות שספגה ירדן, לצד הפעילות החתרנית בשטחה הנתמכת על ידי איראן ותנועת האחים המוסלמים (שהוצאה מחוץ לחוק בממלכה ונרדפת עד חורמה על ידי מנגנוני הביטחון), לא הסיטו את חיציו של המלך מישראל, המהווה בפועל משענת יציבה ומגן איתן עבורו.
בכל נאומיו, טורח המלך להבהיר כי לא יהיו ביטחון או יציבות באזור ללא מימוש זכויותיהם של ה"פלסטינים", בהתכוונו לזכות השיבה ולהקמת מדינה עצמאית וריבונית שבירתה ירושלים. בדבריו אלה מעודד המלך, הלכה למעשה, גורמים בתוך ירדן לפעול נגד ישראל. כך למשל, מיד לאחר נאום המלך בפרלמנט, ולרגל 109 שנים להצהרת בלפור, פרסמה הוועדה העליונה להגנת זכות השיבה בירדן, שסימלה הרשמי חושף את מטרתה האמיתית: מדינת פלסטין מהים ועד הנהר – הצהרה המאשררת את "המשך המאבק הלאומי הפלסטיני לשיבה, לשחרור והשבת זכויות לאומיות".
סמלה של "הוועדה העליונה להגנה על זכות השיבה בירדן" (מתוך אתר החדשות הירדני 24JO)
ירדן מתמודדת כיום עם אתגרי ביטחון מורכבים מבית ומחוץ. אלו כוללים ארגוני טרור איסלמיים קיצוניים הפועלים בהשראה איראנית ודאעשית, לצד מאבק עיקש בנגע הסמים הפושה בחברה הירדנית בעקבות היקפי הברחות חסרות תקדים, בעיקר מסוריה. בבחינת היקף הזמן שמקדיש המלך בנאומו לאתגרים אלו, אשר ישראל דווקא מסייעת לו להתמודד עמם, ניכר חוסר איזון מובהק: אין כל הלימה בין חומרת "האיום" המיוחס לישראל לבין יתר האיומים הממשיים, שאילולא המשענת הישראלית היו עלולים להפיל את המלך מכיסאו.
לממלכה ההאשמית אתגרי ביטחון מרובים הנובעים מהצורך להגן על גבולות ארוכים ומורכבים, עם מחסור יחסי בכוחות צבא אל מול השטח העצום בגבולות הצפוניים והמזרחיים בעיקר. גבולות אלו חשופים לחדירת מיליציות פרו-איראניות, כנופיות מבריחים סוריות וגורמי טרור אחרים. כל זאת עוד לפני איזכור אתגרי ביטחון הפנים המרובים, הנובעים ממאפייניה של האוכלוסייה הירדנית ההטרוגנית, שהושפעה בעשורים האחרונים מגלי פליטים, מצוקות כלכליות, הקצנה דתית ועוד.
שמירת האתרים הקדושים
בנאומיו חוזר המלך על הצהרה שלפיה ירדן תמשיך לשמש כאפוטרופסית של המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. המלך, שלא הצליח לשמור על המקומות הקדושים לנצרות בממלכתו, כפי שהוכח לאחרונה בפיגוע האחרון בכנסיה בכרכ, או כעשור קודם לכן ב-18 בדצמבר 2016, בפיגוע הקטלני אותו ביצעו מחבלי דאעש במצודת כרכ ההיסטורית, שנועד לפגוע באתר המזוהה עם המורשת הנוצרית בירדן (בו נרצחו 10 בני אדם כולל תיירת קנדית) מתיימר לשמור על האתרים הקדושים לנוצרים ולמוסלמים בעיר העתיקה בירושלים, שאותם מבקש הוא למסור למדינה הפלסטינית העתידית. כל בר דעת מבין שגם המלך עצמו אינו מאמין שהחמאס והאחים המוסלמים, שככל הנראה ישלטו באותה מדינה שתקום חלילה, שאותם הוא מתעב ורודף עד חורמה – יכבדו את האינטרסים של בית המלוכה ההאשמי בעיר העתיקה ובהר הבית. המלך מודע היטב לכך שהישרדותו וביטחונה של ממלכתו נשענים בראש ובראשונה על המשענת הביטחונית שמספקות לו מדינת ישראל וארה"ב.
לנוכח הרטוריקה הזו, עולה השאלה: מה יעלה בגורלם של האתרים המקודשים ליהודים? מי יהיה האפוטרופוס שלהם לדידו של המלך? האם האתרים יפוצצו ויוחרבו כפי שעשה הלגיון הירדני עם כיבוש הרובע היהודי במלחמת העצמאות, או שמא על ישראל יהיה לסמוך על ה"פלסטינים" שישמרו עליהם משום שהירדנים ביקשו זאת מהם?
נראה כי המלך עבדאללה שכח, כפי ששכחו כמה מנהיגים בישראל, כי אביו, המלך חוסיין המנוח, ויתר למעשה על כל קשר ריבוני או משפטי ליהודה ושומרון בהכרזת "ניתוק הזיקה" ב-31 ביולי 1988. לאור זאת, מי יבטיח לו שהאינטרסים שלו יכובדו ב"פלסטין" העתידית, יותר מכפי שמדינת ישראל מכבדת אותם מאז איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים? כראיה לכך, סמלי בית המלוכה הירדנים, הכתר והדגל, מופיעים באופן קבוע על שלטים ומבנים ברחבת הר הבית, יותר משמופיעים סמליה של מדינת ישראל כדוגמת הדגל והמנורה, הסמל שנבזז מבית המקדש שעמד במרכזו של ההר.
סמל בית המלוכה ההאשמי ודגל ירדן המקורי על מבנה ושלטים בהר הבית. (צילום: טל בראון)
מים, מים מים
בעוד שבנאומו באו"ם הזכיר המלך את משבר המים המתמשך בירדן, כחלק מההקשר האזורי הכללי, בחר הוא בנאומו האחרון בפרלמנט למקד את דבריו התקיפים במרומז נגד ישראל, ספקית המים העיקרית שלו. המלך הצהיר "לא נאפשר שצמאונם של הירדנים יהיה בן ערובה". הצהרה זו מגלה כפיות טובה מצד שליט השותה מהבאר אליה הוא יורק בהתמדה. ירדן נהנית מאספקה קבועה של 50 מיליון קוב מים בשנה המעוגנים בהסכם השלום שנחתם בשנת 1994 (המכונה בפי הירדנים "הסכם ואדי ערבה"). יתירה מכך, לאורך השנים נחתמו באדיבותן של ממשלות ישראל הסכמים נוספים לאספקת מים מוגברת, שהכפילו בפועל את הכמות המסופקת לממלכה. ההסכם, שאמור היה להתחדש השנה, מתעכב עתה בשל המתיחות המדינית, שנוצרה, ברוב אירוניה, בין היתר בעטיה של הרטוריקה התוקפנית נגד ישראל, אותה מוביל המלך עצמו, ברוב חכמתו.
"מים, מים, מים" -מתוך נאומו של המלך בפרלמנט (מתוך האתר הרשמי של המלך).
המלך אמנם נמנע מלהזכיר את שמה של ישראל במפורש, אך אין ספק כי כיוון את חיצי ביקורתו לעבר האזניים הישראליות ולאו דווקא לאלו הסוריות. "האחים" מצפון, שמחוייבים לספק מים לממלכה על פי הסכם אגן הירמוך, שהופר לאורך השנים וקרס בשל מלחמת האזרחים בסוריה, הקמת סכרים רבים ושאיבות מים פיראטיות בצד הסורי. ההסכם לא חודש כבעבר, למרות מו"מ מתמשך בשנים האחרונות. מסרים תקיפים ונחושים לא הופנו לעבר נשיא סוריה, אל ג'ולאני, ומיליוני קוב מים המגיעים לירדן בדין משכנתה, לא זרמו במשך עשרות שנים, ואינם צפויים לזרום בקרוב.
סיכום והמלצות פתרון שתי המדינות
מגמת ההקצנה הרטורית בירדן ממשיכה לעלות בהדרגה. ההסתה אינה נחלתם הבלעדית של בכירים במשטר, כשר החוץ איימן אל-ספדי, אלא מוכתבת ישירות מבית המלוכה. זוהי אסטרטגיה שלטונית ידועה: כדי להסיט ביקורת מבית, מוטב למצוא אויב משותף מחוץ לגבולות הממלכה. זהו בדיוק תפקידה של מדינת ישראל במערכה – להיות הגורם הזר אליו מוסטת הביקורת, השינאה והתיסכול הציבורי. תפקיד אותו נושאת ישראל בדום שתיקה ובהכנעה במשך עשרות שנים, מתוך תפישה שהדבר חיוני לשרידות המלך ולשמירת השקט היחסי בגבול המזרחי.
אלא שבמזרח התיכון, מי שאינו עומד על כבודו, אינו זוכה לכבוד. מקדם ההרתעה שלו נשחק והסיכון שהסתה מילולית תתורגם למעשי איבה בשטח, עולה באופן ניכר. לפיכך, נוכח דברי המלך ההולכים ומקצינים, הגיעה העת לשבור את השתיקה הרשמית ולהבהיר לממלכה את שיודע המלך היטב: מדינת ישראל תמשיך להגן על עצמאותה, ריבונתה וביטחונה בכל דרך וובכל אמצעי העומד לרשותה, מהים ועד הנהר. חובתנו ההיסטורית כיהודים היא להגן על האתרים הקדושים ליהדות, ובמקביל לאפשר חופש פולחן לבני דתות אחרות במקומותיהם, אך לעולם לא על חשבון ביטחונם וזכויותיהם של היהודים במולדתם.
פתרון שתי המדינות כבר קיים הלכה למעשה. הגורם המכשיל אותו הוא בית המלוכה ההאשמי, שמקורו בכלל מחצי האי ערב. בית המלוכה מסרב להכיר במציאות זו, גם במחיר טבח ואפליית האוכלוסיה "הפלסטינית" בממלכה, ומשתמש בישראל כמנגנון המאפשר "להסיט את האש" מבית, ביודעו כי ישראל תבליג על ההתקפות המילוליות, ההסתה ואף הפיגועים. ההיסטוריה הקצרה והתרבות הערבית מוכיחות שירדן היא פלסטין. כשם שאין עם פלסטיני מובחן, אין עם ירדני, ושניהם מהווים יישות ערבית אחת. עדות לכך מספקים הערבים משני עברי הירדן בכל הזדמנות בה ניתן להפגין סולידריות בשירים, במאמרים במחאות ובכנסים. אלו מוכיחים כי הקו המפריד ביניהם הוא מלאכותי בלבד, לידיעת בית המלוכה.
شعب واحد مش شعبين الاردن وفلسطين🇯🇴قاسم النجار وشادي البوريني من مهرجان اكسبو نابلس ٢٠٢٦ اهداء للاردن
"ירדן ופלסטין עם אחד ולא שניים, אל-נג'אר ואל-בוריני בפסטיבל אקספו שכם 2026, המוקדש לירדן" (מקור יוטיוב).
