הפסקת האש מול טהראן עוררה תהיות רבות בציבור הישראלי, אך קריאה קפדנית של המפה חושפת תמונה הפוכה לחלוטין: אין מדובר בסמל לחולשה או בויתור, אלא באולטימטום קשיח שנולד מתוך כתישה צבאית חסרת תקדים. כדי להבין את עיצובו מחדש של האזור, עלינו לחדול מלחשוב במונחים של מכת מחץ נקודתית, ולהתבונן במערכה כמשחק שחמט רב-ממדי, שבו הפעלת הכוח מייצרת את התנאים למהלך המדיני הבא. המערכה הנוכחית יצאה לדרך מתוך מטרה אסטרטגית מובהקת לאלץ את המשטר באיראן לקבל את התנאים שהוכתבו מראש על ידי ארצות הברית וישראל. הדרישות היו ועודן חד-משמעיות והן כוללות את הוצאת כלל החומר הגרעיני המועשר מגבולות המדינה, פירוק מוחלט של תשתיות הגרעין והטילים הבליסטיים, והפסקת מימון וחימוש של ארגוני הפרוקסי במזרח התיכון.
כדי להבין את מהותה של הפסקת האש, יש להישיר מבט אל המציאות הפיזית באיראן. בחודש וחצי האחרונים בוצעה השמדה שיטתית, עקבית וחסרת פשרות של התשתית הצבאית והכלכלית במדינה. צי חיל הים הוטבע, מערכות ההגנה האווירית נוטרלו לחלוטין, שרשרת הפיקוד ספגה פגיעות אנושות, ומפעלי פלדה ותעשיות פטרוכימיות הושמדו כליל. שלב המערכה האחרון התמקד בפגיעה כירורגית בכלכלה האיראנית, עד לרגע שבו הוצב בפני המשטר אולטימטום ברור מנשיא ארצות הברית, שמשמעותו קריסה תפקודית וניתוק החשמל במדינה. שעות ספורות לפני מימוש האיום, טהראן נשברה וביקשה לשוב לשולחן המשא ומתן, כשהיא חבולה ונטולת מרבית מיכולותיה. איראן, שדרשה בראשית הדרך הפסקת אש קבועה ופיצויים כלכליים, נאלצה לקבל הסדר זמני בן שבועיים בלבד, ללא ערובות, תוך שהיא מפקירה לחלוטין את חיזבאללה והחות'ים שנותרו מחוץ להסכם. בתמורה לזמן השאול שקיבלה, אולצה איראן לוותר על שליטתה במצר הורמוז, צעד שמשחרר נפט וגז לשוק העולמי ומעניק לארצות הברית זמן יקר לפרוס כוחות נוספים במרחב ולבצע "אתחול" (Reset) חוקי לסמכויות המלחמה של הנשיא.
בזמן שהתמונה מתבהרת בטהראן, המערכה בזירת לבנון מעצבת מציאות גיאופוליטית חדשה. קודם כל ולפני הכל, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אין הפסקת אש בלבנון, אלא לחימה עצימה שנועדה לשרת את מטרת העל שהיא פירוק חיזבאללה מנשקו. אנו עדים כעת לרגע היסטורי שבו הלבנונים עצמם מבינים מזה תקופה שההגמוניה האיראנית הסתיימה, והם נושאים עיניים ליום שאחרי. ממשלת לבנון מאותתת בפעם הראשונה על רצונה להיות חלק מהסכמי אברהם ולהשתלב בחזית האמריקאית-ישראלית-סונית המתונה, חזית שתיבנה בצורה נרחבת ביום שאחרי המלחמה. זוהי התפתחות דרמטית שבה לבנון מביעה רצון פומבי לנוע לעבר נורמליזציה והסכמי שלום עם ישראל.
איראן, שדרשה בראשית הדרך הפסקת אש קבועה ופיצויים כלכליים, נאלצה לקבל הסדר זמני בן שבועיים בלבד, ללא ערובות, תוך שהיא מפקירה לחלוטין את חיזבאללה והחות'ים שנותרו מחוץ להסכם.
עם זאת, לצד ההזדמנות ההיסטורית, ניצבת בעיית יסוד עמוקה: ממשלת לבנון סובלת מחוסר ריבונות, מהיעדר משילות ומחוסר יכולת מבצעית לפרק את חיזבאללה בעצמה. מציאות זו מחייבת את ישראל לעמוד על המשמר ולא להסתנוור ממילים יפות. מבחינתנו, ביטחון ישראל וביטחון תושבי הצפון הם מעל הכל, ולכן אנו מחויבים להמשיך להילחם ולנהל את המשא ומתן הזה אך ורק תחת אש. השמדת יכולותיו של חיזבאללה תוך כדי השיחות משרתת בסופו של דבר לא רק את האינטרס הישראלי, אלא גם את ממשלת לבנון עצמה, שזקוקה לשחרור מהלפיתה של ארגון הטרור.
ההכרעה לגבי "היום שאחרי" בלבנון תלויה לחלוטין בהתנהלותה של המדינה השכנה. קיימים שני תרחישים מרכזיים. התרחיש הראשון הוא שלבנון תישאר מדינה כושלת וחסרת יכולת בדומה לסוריה. במצב כזה, מדינת ישראל תהיה חייבת לבסס קו הגנה לאומי חדש על נהר הליטני, שישאר תחת שליטתנו מפה ולנצח. התרחיש השני הוא שלבנון תוכיח מסוגלות ריבונית, תילחם ותפרק את חיזבאללה. בתרחיש אופטימי זה ישנו מקום להסכמי שלום היסטוריים, אך גם אז – וזהו תנאי בל יעבור – ישראל תהיה חייבת לקבוע קו הגנה וליצור רצועת חציץ (Buffer Zone) בתוך שטח לבנון, אזור שאליו לא יוכלו לחזור גורמי טרור, כדי להגן על תושבי הצפון לדורות קדימה.
הקשר בין הזירות הוא הדוק ובלתי ניתן להפרדה. המשא ומתן שמתבצע בימים אלו בפקיסטן מול האיראנים הוא קריטי לא רק לעצירת הגרעין, אלא באופן ישיר לפירוק חיזבאללה. ההגעה לנקודה שבה איראן נאלצת להפסיק לתמוך בפרוקסי שלה היא משנה משחק, במיוחד לאור העובדה שרק לקראת שנת 2025 איראן העבירה לחיזבאללה תקציב עתק של שני מיליארד דולרים. חיתוך צינור החמצן הכלכלי הזה הוא תנאי הכרחי למימוש משימת הפירוק של ארגון הטרור.
לוח השחמט האזורי מורה כעת על סדר פעולות ברור שמתחיל בפירוק ציר הרשע מהקודקוד ומטה. השבועיים הקרובים יהוו אבן בוחן קריטית שבה נראה כיצד מתפתחים המגעים מול איראן, ובמקביל כיצד מתפתחת ההזדמנות ההיסטורית למול ממשלת לבנון תחת הלחץ הצבאי. לאחר הבטחת ההישגים האסטרטגיים הללו, תשומת הלב המערכתית תשוב דרומה. חמאס ברצועת עזה יעמוד בפני צומת החלטה ברור ויידרש להתפרקות מוחלטת מנשקו, ואם יסרב, צה"ל ערוך ומוכן לחזור ולפעול ברצועה עד להשמדתו הסופית. המערכה בה אנו נמצאים אינה מלחמת התשה זמנית, אלא בנייה מחודשת של ארכיטקטורת הביטחון במזרח התיכון, הדורשת ראייה ארוכת טווח, נחישות חסרת פשרות ועוצמה צבאית מתמדת.
