האימרה השחוקה “מוכרחים לשנות את המשוואה מן היסוד” הפכה לסוג של קלישאה כאשר היא נשמעת מפיהם של מקבלי ההחלטות בישראל, אולם בעקבות הטבח הנורא במג’דל שמס, בו קיפחו 12 ילדים את חייהם, נראה כי מרחב התמרון שלהם הצטמצם במידה משמעותית. במשך זמן רב, ישראל היתה שקועה עד צוואר בדוקטרינה של הכלה, מידתיות וגרירת רגליים, עד שהמציאות העגומה מצדו השני של הגבול הכתה בה בעוצמה אדירה בבוקרו של ה-7 באוקטובר. למחרת נפתח לרווחה מסך נוסף, אשר חשף את המוטיבציה של חיזבאללה להסיח את דעתה של ישראל ולנסות ולמשוך אותה למלחמה בהיקף מלא בשתי חזיתות.
האמת היא שבמקום לנקוט יוזמה אסטרטגית, ישראל מורגלת מזה זמן רב ב”קניית שקט”, תוך שהיא מסתמכת על עליונותה הצבאית המובטחת. הזירה העזתית נכפתה עליה, וכך עלול לקרות כעת גם עם הבירה הלבנונית. מדובר ב”מלכוד 22″, או למעשה “מלכוד 24”: האם קיץ 2024 יביא עמו מציאות אפלה חדשה עבור העורף הישראלי, אשר יופגז באלפי רקטות מדי יום כתוצאה מפתיחת מלחמה כוללת מול חזבאללה? או שמא נראה הקיץ בליצקריג (מלחמת בזק) בתמיכה אמריקנית, אשר תשלח גלי הלם ברחבי לבנון והאזור כולו, ותאלץ את חזבאללה להסכים להפסקת אש ארוכת טווח?
מזכ”ל חיזבאללה חסן נסראללה, בעל הבית האמיתי בלבנון, ממתג עצמו מזה זמן רב כ”מגן לבנון”, אולם נוכח התקרית הקשה בגולן הוא נקלע למצב בעייתי, ללא כל תוכנית אמיתית להתמודדות בשתי זירות: מתקפה ישראלית כוללת, לצד התקוממות מבית מצד בני הקהילה הדרוזית, הזועמים בעקבות הטבח האיום של קרוביהם מעבר לגבול. אירוע מסוג זה עלול לגרום גם למיעוטים אחרים בלבנון להתקומם נגד המיעוט השיעי השנוא ששולט בפועל בלבנון, כאשר הוא נשען על גיבוי איראני.
בתחילה התגאה חזבאללה בתקרית. באמצעות שופרו, העיתון אל-אח’באר, הוא פרסם כי פגע בהצלחה במוצב הישראלי הממוקם ב”מעלה גולני” שברמת הגולן באמצעות טיל “פלק” הנושא ראש קרב במשקל 50 ק”ג. מאוחר יותר, כאשר התבררה התוצאה ההרסנית של האירוע, הזדרז הארגון להתנער ממנו, כינה אותו הטעיה ישראלית, ואף טען כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מיירוט כושל של מערכת “כיפת ברזל” – טענה שאיש לא האמין לה. בינתיים האירוע הוגדר על ידי נכבדים דרוזים זועמים בלבנון כלא פחות מ”מתקפת טרור” וטבח, מבלי לנקוב בשמו של חזבאללה. עם זאת, בדומה לשה”ח הלבנוני, גורמים דרוזיים נאמנים בדרך כלל, כגון המנהיג הפוליטי ווליד ג’ונבלט ומפלגת “תווחיד אל-ערב” היו זהירים יותר בדבריהם. אלו הסתפקו בגינוי כללי של כל פגיעה באזרחים ודרשו לקיים חקירה גלויה על מנת לחשוף את האמת. נסראללה מזיע, והדבר ניכר לכל מי שעיניו בראשו.
ישראל מצדה נחושה לגבות מחיר כבד מחזבאללה, והשאלה האמיתית הניצבת כעת לפתחם של מקבלי ההחלטות בישראל היא זו: האם יאלצו לקבל את ההחלטה ממנה נמנעו לפני 10 חודשים ולפתוח במתקפה כוללת נגד חזבאללה, או שמא עליהם לקחת נשימה עמוקה ולהסתפק בפגיעה במספר מטרות “משמעותיות” בלבנון, תוך איתות שבקריצה לחזבאללה, כי אין בכוונתם להרחיק לכת יותר מכך?
את התשובה לכך נקבל בימים הקרובים. אולם ברור כי דוקטרינת גרירת הרגליים בה נקטה ישראל במהלך עשרת החודשים האחרונים מול לבנון, אשר כללה תקיפות אוויריות מוגבלות בתגובה לפינוי 60 אלף אזרחים, מתקפות חוזרות ונשנות מצד חזבאללה ואיראן והריגתם ופציעתם של עשרות אזרחים וחיילים – אינה בת-קיימא עוד. למעלה מ-1,200 פעולות טרור משמעותיות סוכלו על ידי השב”כ בשנה האחרונה בלבד ביהודה ושומרון; 6,000 טילים, רקטות, טילי נ”ט וכטב”מים מתאבדים שוגרו מלבנון בעשרת החודשים האחרונים בלבד. כל אחד ואחד מהם מהווה הכרזת מלחמה. אין צורך במותם של 12 ילדים יפים וחפים מפשע כדי להבין כי ייתכן מאד שמדובר בתוצאה של רשלנות והכלה.
רוב המומחים שואלים בזעם מדוע האפשרות להתרחשותה של שגיאה סטטיסטית כגון זו, אשר היתה צפויה במידה רבה, לא היתה ידועה כל הזמן הזה, ומדוע התוצאה, ולא הכוונה, היא זו שתמיד דוחפת את ישראל להפעיל כוח? לישראל אין כעת זמן לבזבז – במקום לחכות למתקפת פתע של חזבאללה בהשראת טבח ה-7 באוקטובר של חמאס (מתקפה שעשויה לצאת בעקבות אור ירוק מטהראן), עליה לנקוט יוזמה ולהכות ראשונה בתנאים הרצויים ביותר מבחינתה. על ארה”ב להבין אף היא את גודל השעה, ולנצל את המומנטום של נאום ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס, לא רק כדי לאפשר לישראל “את הזכות להגן על עצמה” – הצהרה מגוחכת כשלעצמה – אלא כדי לתמוך בה באופן אקטיבי. תמיכה זו צריכה לכלול תקיפות צבאיות ואולטימטום דיפלומטי כלפי המושכת בחוטי חזבאללה – הרפובליקה האסלאמית של איראן. אין בנמצא כל דרך אחרת למנוע הסלמה.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
