כפי שחווינו בימים שלפני עם-כלביא (יוני 2025) ובימים שלפני שאגת-הארי (פברואר 2026), כל ציוץ מהבית הלבן מקפיץ את כולנו ומעורר שוב את הדיון הציבורי, בניסיון להבין האם תהיה תקיפה ומתי בדיוק היא תקרה. שוב חזרנו לעסוק בחישובים פרטניים האם כדאי לטוס לחו"ל, האם נכון להזמין חופשה באילת או האם לבטל את ארוחת החג עם המשפחה המורחבת. ואכן, במערכה בה העורף הוא חזית לחימה לכל דבר, ומול אויב שאינו בוחל בשימוש בטילים עתירי משקל, כטב"מים ורחפני נפץ, אל מול מרכזי אוכלוסיה אזרחית – סימני השאלה מטרידים עוד יותר ואי הודאות הופכת נחלת הכלל, לא רק עבור מקבלי החלטות בדרג הצבאי והמדיני.
אז למה בעצם זה כל כך ארוך? למה זה כל כל מתעתע? ולאן בעצם כל זה הולך?
ראשית אומר, שמי שמחפש תשובות עם סימני קריאה – מוזמן להפסיק את הקריאה כאן… תשובות מוחלטות ודאי לא אוכל לתת, אבל אנסה לשפוך אור על המציאות המורכבת, ולנסות להסביר מעט ממאפייני המערכה הנוכחית אשר הופכים אותה שונה מאוד מקודמותיה.
חלק גדול מההסבר למורכבות ולאי הודאות שאנו חווים, טמון בעצם העובדה שמדינת ישראל, לראשונה בהיסטוריה הצבאית שלה, שותפה למערכה אותה מובילה מעצמה – המעצמה הגדולה בעולם, בת בריתנו ארה"ב. כניסתה של ארה"ב למערכה ישירה מול איראן מביאה עימה הרבה מאוד היבטים חיוביים לישראל, ובצידם גם השלכות, שלא תמיד נוחות או בהירות לנו. אם נבין את היתרונות בהצטרפותה של ארה"ב למערכה ואת המחירים הנגזרים ממנה, אולי נוכל להבין יותר מדוע הדברים קורים כך ולאן זה יכול ללכת מכאן.
לפני ניתוח מעצבי המערכה, אבקש להבהיר דבר אחד חשוב, אולי החשוב מכל: בחירתה של ארה"ב לפעול באופן אקטיבי להסרת האיום האיראני – חיובית ביותר מבחינתה של ישראל, ובעת הנוכחית היא מהווה מקפצה אסטרטגית עבור ביטחון מדינת ישראל ושגשוגה בעתיד. מול משטר אסלאמי רדיקאלי הנחוש לפעול להשמדת "המדינה הציונית", אשר פיתח יכולת קונבנציונאלית שיכלה להפוך איום קיומי על מדינת ישראל, והיה מרחק קצר מהשלמת יכולת גרעינית-צבאית – ההחלטה האמריקאית להוביל מערכה אקטיבית ונחושה להסרת האיום, היא קריטית עבור ביטחון ישראל. ישראל לבדה היתה מתקשה להתמודד עם היקף ועצמת האיום, ודאי מול תרחיש סביר של מערכה רב-זירתית נגד ישראל בהובלת איראן, קל וחומר במידה ואיראן היתה משלימה את פיתוח הנשק הגרעיני.
המערכה אולי לא תוכרע בפעולה צבאית, בהפעלת לחץ כלכלי או ביצירת מנוף השפעה מדיני – אבל השילוב ביניהם לאורך זמן ובעוצמה, הוא אולי המתכון המנצח להכריע את המשטר או לפחות את האיום הנשקף ממנו.
נקודה נוספת, אותה אבקש להבהיר ואני מציע להטמיע – ארה"ב נחושה שלא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני! מטרה זו היה מטרה מרכזית בין יעדי המערכה שהציב ממשל טראמפ, וההתנהלות האמריקאית עד כה מלמדת שאין לגביה פשרות. זאת ועוד, בניגוד לנשיאים קודמים, אשר ראו גם הם חשיבות למנוע מאיראן נשק גרעיני, טראמפ הוא הנשיא האמריקאי הראשון שקיבל החלטה אמיצה ולא טריוויאלית לשלב במערכה את מגוון הכלים העומדים לרשותה של ארה"ב כמעצמה – המדיני, הכלכלי והצבאי. למעשה, מה שלעיתים נתפס בעיני המתבונן כ"זגזוג" או היסוס של טראמפ, נכון להיתפס יותר כתמרון אסטרטגי של האמריקאים: האמריקאים מנהלים עם איראן מו"מ, תוך כדי אכיפת סנקציות כלכליות שהוחרפו כדי מצור ימי-כלכלי, ובין לבין – לא מהססים להפעיל כוח צבאי כנגד המשטר, יחד עם ישראל. אם נבחן את מדיניות ארה"ב בשנה החולפת, נגלה שמתקפת "עם כלביא" קרתה לאחר כישלון שיחות הגרעין עם איראן ומייד בחלוף האולטימטום של 60 יום שנתן טראמפ לאיראנים, לאחריה חודשו המגעים בין ארה"ב לאיראן וכשאלה כשלו – ניתן האות למלחמת "שאגת הארי". תחת היגיון זה, כעת, עם כישלון השיחות באסלאמאבאד – עולה שוב הסבירות שהמנוף הצבאי יחזור למרכז הבמה.
אז למה זה לא קורה כבר?
הסיבה שהחזרה למהלכים צבאיים "מתעכבת", קשורה להבנתי בהכנסת כלי נוסף למערכה, שניכר כי השפעתו על איראן משמעותית במיוחד – המצור הכלכלי הימי. במידה רבה, טראמפ הפך את נקודת התורפה של המערכה – מיצרי הורמוז, נתיבי הסחר הבינלאומיים במפרץ וזרימה חופשית של האנרגיה (גז ונפט) – לנקודת לחץ על האיראנים עצמם: המצור המוטל על איראן מחד, לצד פתיחת נתיבי הסחר הבינלאומיים מאידך גיסא (גם אם לא באופן מלא) – הם לא פחות מ"איפון" לאיראנים, בהשאלה מעולם אומנויות הלחימה. על כן, למרות פערי העמדות בין ארה"ב לאיראן, שהתבהרו שוב בשיחות בתיווך הפקיסטאנים, טראמפ לא ממהר לשוב ולהפעיל כוח, מאחר שהמצור הכלכלי מכביד מאוד על האיראנים ומתחיל לתת אותותיו. ההערכה היא כי מאז תחילת המצור הפסידה איראן עד כה כ-15 מיליארד דולר, לרבות: עצירת יצוא הנפט של איראן – הפסד של כ-150 מיליון דולר ביום ופגיעה קשה במשק; הפסקת ייצוא מוצרים פטרוכימיים, מתכות ומינרלים – הפסד של כ 130 מיליון דולר ביום; נזק מצטבר לתשתית תעשיית הנפט כולל פוטנציאל נזק בלתי הפיך – מאגרי אחסון ומיכליות מלאים לחלוטין, פגיעה בבארות הנפט כתוצאה מחוסר שאיבה מתמשך; אינפלציה נוסקת וקריסת המטבע – שפל היסטורי של 1.5 מיליון ריאל לדולר, שחיקת שכר ועליות מחירי המזון; מחסור מחריף בדלקים לשוק המקומי.
במידה רבה, השהיית הלחימה בתנאים אלה, דווקא משרתת את המערכה כולה: המשטר אמנם משדר נחישות אבל נחלש בפועל; גובר פוטנציאל חידוש המחאה והמרי האזרחי, גם אם לא בטווח המיידי; ארה"ב ומדינות המפרץ מצליחות לייצר אלטרנטיבות לשווקי אנרגיה ונתיבי הובלה (דוגמת פרישת מאע"מ מארגון OPEC ובניית צינור "מערב-מזרח" להובלת נפט בציר "עורף הורמוז"); ישראל ומדינות האזור יכולות לארגן מחדש את מערכי ההגנה ולהיערך טוב יותר (בהגנה ובהתקפה) לסבב הלחימה הבא. בד בבד, ניכר כי בתקופות הביניים בין "סבבי הלחימה" הקואליציה האנטי-איראנית באזור לא מגלה סימני חולשה ונכונה להמשך לחץ צבאי וכלכלי על איראן, טראמפ "מאזן לחצים" מול דעת הקהל והביקורות מבית, והאיראנים מאבדים מנופי השפעה – חוסר אפקטיביות של המצור האיראני על המיצרים לאורך זמן, ובעקבות ביקור טראמפ בסין נראה שגם השותפה האסטרטגית של איראן לא מתכוונת לסכן את האינטרסים הרחבים שלה לטובת משטר האיתולות.
לסיכום
מה שנדמה לפעמים כהססנות אמריקאית, כחולשה או אולי אף כפשרה על יעדי המערכה והגרעין בראשם – יכול וצריך לקבל פרספקטיבה אחרת, שאולי לא תיתן לנו תשובה לכל סימני השאלה, אבל כן יותר בהירות לגבי מקצת מהמשתנים והשיקולים המערכתיים המלווים את המערכה הנוכחית. על כולנו לגלות יותר אורך רוח, להתייחס אחרת לגמרי למרכיב הזמן, להכיר בכך שקצב ותנועה של מעצמה כמו ארה"ב שונה לגמרי מהקצב הישראלי אך בהתאם גם התוצאה המיוחלת: המערכה אולי לא תוכרע בפעולה צבאית, בהפעלת לחץ כלכלי או ביצירת מנוף השפעה מדיני – אבל השילוב ביניהם לאורך זמן ובעוצמה, הוא אולי המתכון המנצח להכריע את המשטר או לפחות את האיום הנשקף ממנו.
