באוקטובר 1953 הניח דוד בן גוריון לפני שרי הממשלה מסמך שנודע כ"18 הנקודות". הוא כתב אותו אחרי חופשה בת שלושה חודשים, והוא הדבר הקרוב ביותר שיש למדינת ישראל לתפיסת ביטחון מנוסחת. מליאת הממשלה לא דנה בו מעולם ולא אישרה אותו.
שבעים ושתיים שנה אחר כך, בנובמבר 2025, פרסם מבקר המדינה דוח מיוחד בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל". הממצא שבמרכזו קצר: לאורך השנים נעשו שישה ניסיונות לגבש ולאשר תפיסת ביטחון לאומית, ואף אחד מהם לא הגיע לאישור בקבינט המדיני-ביטחוני או בממשלה. המבקר מתניהו אנגלמן כינה זאת "כשל רב-שנים".
כלומר, מה שמכונה בשיח הישראלי "תפיסת הביטחון של ישראל" הוא גוף ידע מקצועי שהצטבר בצבא ובמערכת הביטחון לאורך שבעה עשורים, ולא החלטה של הדרג הנבחר. כדאי להכיר אותו לפני שמתווכחים עליו.
הרתעה, התרעה והכרעה: שלושת העמודים המקוריים
בן גוריון בנה את התפיסה מתוך ארבע מגבלות שלא השתנו מאז. אין לישראל עומק אסטרטגי. יש לה נחיתות מספרית מול סביבתה. הצבא שלה בנוי על מילואים, כלומר על אותם אנשים שמפעילים את המשק, ולכן מלחמה ארוכה שוחקת את הכלכלה במקביל לשחיקת הכוח. ואין לה ברית הגנה שמחייבת צבא זר לבוא לעזרתה.
מהמגבלות האלה נגזרו שלושה עמודים. הרתעה, כדי שהמלחמה לא תיפתח מלכתחילה. התרעה, כדי שאם היא בכל זאת נפתחת, תהיה שהות לגייס את המילואים ולהיערך. והכרעה, כדי לסיים אותה מהר ובשטח האויב, משום שישראל אינה יכולה לעמוד במלחמת התשה ממושכת על אדמתה.
שלושת העמודים האלה עמדו למבחן באוקטובר 1973. ההתרעה ניתנה מאוחר מדי, המילואים הגיעו לחזית תוך כדי קרב, וההכרעה הושגה בעלות שלא תוכננה. מאז, כל דיון מקצועי בתפיסת הביטחון הישראלית מתחיל מהשאלה מה קורה כשעמוד אחד קורס.
העמוד הרביעי נוסף רק ב-2006
המודל המקורי הניח שמלחמות מוכרעות בין צבאות, ושהעורף הוא מרחב שממנו מגייסים כוח ואליו חוזרים. מלחמת המפרץ ב-1991, ההתמודדות עם הטרור בשנות התשעים והירי הרקטי מלבנון ומעזה פירקו את ההנחה הזו. העורף הפך לחזית שיורים עליה ברציפות, ולשלושת העמודים לא הייתה תשובה למצב כזה.
ועדה בראשות דן מרידור, שהגישה את מסקנותיה ב-2006, הוסיפה את העמוד הרביעי: הגנה. מאז מדברים במערכת הביטחון על "ריבוע הביטחון". ההגנה קיבלה ביטוי מעשי במערך ההגנה הרב-שכבתית, מכיפת ברזל ועד חץ.
העמוד הרביעי פתר בעיה אחת ויצר אחרת. ככל שההגנה טובה יותר, כך גדל הפיתוי לוותר על ההכרעה ולהסתפק בספיגה. השנים שקדמו ל-7 באוקטובר מלמדות מה קורה כשמדינה מתרגלת לחיות בתוך הריבוע הזה בלי להפעיל את הצלע הרביעית שלו.
כשהדרג המדיני לא כתב, הצבא כתב לעצמו
באוגוסט 2015 פרסם הרמטכ"ל דאז את מסמך "אסטרטגיית צה"ל", ובאפריל 2018 יצאה גרסה מעודכנת שלו. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה שצה"ל הניח על השולחן הציבורי מסמך תפיסתי מסודר שמגדיר איומים, דרכי פעולה וכפיפות לדרג המדיני.
באותן שנים התגבשה גם המערכה בין המלחמות, תפיסה שלמה של פעולה מתמשכת מתחת לסף המלחמה כדי למנוע התעצמות של אויב. היא נולדה בצבא, הופעלה שנים, וקיבלה את תוצאותיה בשטח.
הבעיה איננה באיכות העבודה הזו. הבעיה היא שמסמך של הרמטכ"ל הוא מסמך צבאי, לא מדיניות ממשלה. כשהצבא מגדיר לעצמו את האיומים ואת סדר העדיפויות, הוא בונה גם את התוכנית הרב-שנתית שלו על אותן הנחות. דוח המבקר מצביע בדיוק על כך: תוכניות בניין הכוח עוצבו כמעט כולן בעבודת מטה פנימית, בלי תפיסת ביטחון מאושרת שמכווינה אותן מלמעלה.
שישה ניסיונות, אפס אישורים
בין 2023 ליוני 2025 בחן משרד מבקר המדינה את הניסיונות המרכזיים לגבש תפיסת ביטחון לאומית ולאשר אותה. הרשימה כוללת עבודות שנעשו במשרד הביטחון, במטה לביטחון לאומי, בצה"ל ובראשות הממשלה, לאורך יותר משני עשורים ותחת ממשלות שונות. כולן הסתיימו באותה נקודה.
הדוח מוסיף ממצא על המטה לביטחון לאומי. ראשי המל"ל שכיהנו החל משנת 2008 לא הביאו לקבינט המדיני-ביטחוני תפיסת ביטחון מעודכנת, אף שזו חובה המוטלת עליהם. הגוף שתפקידו להניח את התפיסה על שולחן מקבלי ההחלטות לא עשה זאת מאז.
התוצאה המעשית היא פער הכוונה. בלי מסמך מחייב, אין אמת מידה שלפיה אפשר לבדוק אם תקציב הביטחון בנוי נכון, אם סדר הכוחות מתאים לאיום, או אם החלטה מבצעית מסוימת משרתת מטרה לאומית מוגדרת. כל דיון מתחיל מחדש, וכל גורם מביא אליו את ההנחות שלו. תנועת הביטחוניסטים הצביעה על הפער הזה כבר ב-2022, במאמר שקרא לגבש בדחיפות אסטרטגיית ביטחון לאומי מעודכנת.
מה השתנה אחרי 7 באוקטובר
שני דברים זזו, ושניהם ב-2025.
הראשון הוא דוח הוועדה לבחינת תקציב מערכת הביטחון ובניין הכוח, בראשות פרופ' יעקב נגל, שהוגש ב-6 בינואר 2025. מעבר להמלצה התקציבית להגדיל את תקציב הביטחון בין 9 ל-15 מיליארד שקל בשנה, הדוח קבע עיקרון תפיסתי: מעבר מתפיסה של הכלה והגנה לתפיסה של מניעה ומוכנות, לצד בניית יכולת לתגובה מיידית. זו הצהרה שמחזירה את משקל ההכרעה אל תוך הריבוע.
השני גדול יותר. ב-10 ביוני 2025 אישרה מליאת הכנסת את חוק אסטרטגיית הביטחון הלאומי, התשפ"ה-2025. החוק מחייב את המטה לביטחון לאומי לגבש הצעת אסטרטגיה מדינית-ביטחונית עם כינון כל ממשלה חדשה, ואת הממשלה לאשר אותה בתוך חמישה חודשים. ההצעה אמורה לכלול את הנחות היסוד בנוגע לאיומים ולהזדמנויות, את דירוג האתגרים ואת הדרכים להתמודד איתם. זו הפעם הראשונה שהחובה הזו מעוגנת בחקיקה ולא נשענת על רצונו הטוב של מי שיושב בראש השולחן.
מה צריך לעשות עכשיו
החוק קיים, והשעון שלו מתחיל לרוץ רק עם כינון ממשלה. שלושה דברים צריכים לקרות כדי שהוא לא יצטרף לשישה הניסיונות הקודמים.
הראשון הוא לפרסם גרסה גלויה. תפיסת ביטחון שיושבת בכספת מסווגת אינה מכווינה אף אחד מלבד מי שקורא אותה. מדינות המערב מפרסמות מסמך אסטרטגיה לאומית פומבי בדיוק מהסיבה הזו, וגרסה גלויה גם מאפשרת לציבור ולכנסת לבחון אם התקציב תואם את התפיסה.
השני הוא להגדיר מצב קצה לכל זירה. אמירה כללית על "ביטחון" אינה ניתנת לתרגום לתוכנית בניין כוח. נדרשת הגדרה של מה נחשב הישג מספק בזירה הפלסטינית, בלבנון ומול איראן, כולל מה ישראל מוכנה להפקיד בידי גורם אחר ומה היא שומרת לעצמה.
השלישי הוא לחבר את התפיסה לקרקע. הדיון על גבולות בני הגנה ועל אחריות ביטחונית ישראלית במרחב אינו נספח לתפיסת הביטחון, הוא הבסיס שלה. הטענה שטכנולוגיה מייתרת שליטה בשטח נבחנה ונדחתה שוב ושוב, ומי שכותב תפיסה חדשה חייב להכריע בה במפורש.
תפיסת ביטחון אינה מסמך שנכתב פעם אחת ונגנז. היא מה שקובע מה הצבא בונה בעשור הקרוב, ולכן השאלה מי חותם עליה איננה שאלה פרוצדורלית. להרחבה בסוגיות האלה אפשר לעיין בכל תכני המשילות והביטחון של הביטחוניסטים.
