פרשת הפראמדיקית בנמר צריכה להפוך לארוע לימודי בצה״ל.
כמפקד גדוד, נהגתי לאסוף את סגל המפקדים שהיה מיועד להדרכת טירונים ולתת להם דגשים שלי לפני תחילת כל מחזור.
אחד הדגשים היה, כיצד למנוע מחיילים להגיע למצב של סרוב פקודה.
קל למפקד, בעיקר למפקד צעיר, לדחוף את פקודו לפינה ולהגיע לארוע של סרוב פקודה. אני באתי להסביר להם כיצד להימנע מכך, כיצד נדרש לחשוב על כל פקודה שנותנים, בטח כשמדובר במצב של שגרה ולא תחת אש בלחימה.
הסברתי את עניין הדוגמא האישית והצורך ברכישת אמון הפקודים.
בפלוגות הוותיקות היה משפט שנחרט אצלי בנוגע למפקדים: ׳מפקד שסופרים אותו׳ חיילים מנוסים, שראו כבר דבר או שניים בשרות, מחלקים כך את מפקדיהם. אלו ש׳סופרים׳ אותם ואלו ש׳לא סופרים אותם׳.
מהאירוע שהיה בגדוד רותם בגבעתי, אני מגיע למסקנה זהירה לפיה המפקדים של אותה מחלקת בני ישיבות, פספסו את השיעור שלי.
רק בכדי להבהיר, אני נגד סירוב פקודה מכל סוג ומאמין גדול בכך ש׳המשמעת אינה ניתנת לחלוקה או לבחירה׳, כמו שהיה חוזר ואומר לנו רב נגד טאיטו האגדי, רס״ר המשמעת בבית הספר לקצינים.
מבלי להצדיק כלל וכלל את סירוב הפקודה של החיילים, אני סבור שמפקדיהם שגו לכל אורך הדרך בטיפול בפרשה.
מאחר ולא היה מדובר באירוע לחימה אלא בפעילות מבצעית שוטפת, ניתן היה למצוא סידור שלא יביא את החיילים לסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתם. גם אם לחלקכם נראית התעקשותם מיותרת וחסרת צידוק. בייחוד מאחר והסתבר שהאירוע הזה ניצב על גבו של אירוע דומה קודם ובו כבר נוצר אי-אמון בין החיילים למפקד.
בנוסף, אני סבור שנכון שצה״ל ינצל את האירוע בכדי לתחקר ולהפיק לקחים ברמות השונות, בעיקר בכל הנוגע לפקודת ה׳שירות המשותף׳.
נושא זה חשוב משני היבטים: הראשון, צה״ל נמצא בתקופה רגישה של בניית אמון ביכולת לגייס חרדים ולאפשר להם שרות התואם את אורח חייהם. אחת הטענות הקבועות בקרב ההנהגה החרדית באשר לאפשרות לקיים אורח חיים דתי בשרות הצבאי, נוגעת לשילוב בני הציונות הדתית ולפשרות המתמשכות ומהתרחבות בענייני הלכה שהם חווים בשרות. אירוע שכזה, מחזק את אותן טענות ומרחיק חרדים משרות קרבי.
אפשר כמובן להקטין ולטעון שאין כל בעיה והחיילים יצרו ׳מהומה על לא דבר׳. יחד עם זאת ובהתייחס לפקודות הצבא שנכתבו בדיוק למקרים מסוג זה (פקודת השרות המשותף), טענתם של החיילים מבוססת וראויה הייתה להתייחסות אחרת.
ההיבט השני, הוא היחס בצבא לבני הציונות הדתית. אותו מגזר תורם הממלא את שורות היחידות הלוחמות בסדיר ובמילואים במספרים גדולים. גבוהים בהרבה מחלקו באוכלוסייה.
ראוי לציין שכאשר הצבא רוצה הוא יודע לשמור היטב על זכויות חיילים בעלי דרישות וצרכים מיוחדים.
לפני שנים ספורות פורסמה בהבלטה כתבה שקידם דובר צה״ל על חיילת טרנסג׳נדרית ששרתה בגדוד לוחם. אותה חיילת כך הודגש זכתה לקבל מגורים נפרדים ומקלחת נפרדת, גם כשהגדוד היה בפעילות מבצעית והתנאים של שאר החיילים היו מצומצמים ומוגבלים.
איש לא טען כנגד היחס המיוחד שקיבלה אותה חיילת.
בני הציונות הדתית המהווים דוגמא ומופת בהתגייסותם ובתרומתם, ראויים לקבל יחס לפחות דומה.
לא לקבל תנאים מיוחדים ומועדפים, אלא לוודא שפקודות הצבא הנוגעות למה שחשוב להם, נשמרות.
כאמור, ראוי שננצל את האירוע ללמידה מערכתית ורב מדרגית.
ברמת החטיבה, תחקיר על התנהגות המפקדים ולקחים לאופן פעולתם.
ברמת זרוע היבשה, בחינת מבנה וארגון המערכים המשלימים, כגון פרמדיקים, כלבנים ועוד והתאמתם לעמידה בפקודת השרות המשותף.
ברמת המטה הכללי, קיום תחקיר משותף עם איגוד הישיבות והסדרת השיח בענייני הלכה ובקרה על מימוש פקודת השרות המשותף.
אשוב ואדגיש כי אני נגד סירוב פקודה וכוונתי לא להצדיק את האירוע ולא להתחפר בו, אלא לנצל את מה שכבר קרה, בכדי ללמוד, להשתפר ובעיקר לאפשר שרות משותף ומועיל לטובת מה שחשוב באמת: הניצחון על האויב והגנת המדינה.
