במהלך התקופה האחרונה, האיום החות'י מתימן ממשיך לגבות מחיר כבד מריאד. תקיפות אפקטיביות של כטב"מים וטילים, לצד הישגים קרקעיים משמעותיים לאורך גבול תימן-סעודיה, לרבות פשיטות, כיבוש מוצבים, השמדת אמל"ח ולקיחה בשבי של חיילים סעודים- מעמידים את הסעודים במבוכה, תוך חשיפת חוסר האפקטיביות במענה הצבאי הסעודי להתמודדות עם האיום החות'י המשתולל. אפילו ברית ההגנה, לכאורה, שחתמה הממלכה לאחרונה עם פקיסטאן וטורקיה מסתברת כמצג שווא כבר במבחן המעשי הראשון שלה – נייר בלבד, המעלה שוב את השאלה לשם מה ונגד מי נוצרה ברית זו מלכתחילה.
מול מציאות זו, יש שיאמרו כי מדובר בהזדמנות זהב לישראל: סיוע צבאי ישראלי לריאד מול האויב המשותף בתימן יכול לשמש כצעד בונה אמון שיזניק את הנורמליזציה, אליה מייחלים בירושלים ובוושינגטון מזה זמן.
למול טענה זו, נשאלת השאלה – האמנם זוהי באמת הזדמנות? ואם כן – באיזה מחיר ומה יהיו השלכותיה? מבט אסטרטגי מפוכח מבהיר כי כניסה להרפתקה צבאית עבור השלטון הסעודי, ודאי בעת הנוכחית, תהיה צעד פזיז ושגיאה חמורה מבחינתה של ישראל.
ראשית, ישראל חייבת להישאר ממוקדת במשימה המרכזית: האיום האיראני. על צה"ל להיות ערוך, בהגנה ובהתקפה, להמשך תקיפות באיראן כדי להבטיח את הסרת האיום הגרעיני והקונבנציונאלי, ולהביא להחלשת המשטר בטהרן לצד הלחץ הכלכלי הכבד של ארה"ב. חלון הזדמנויות כזה עשוי להיפתח לאחר בחירות האמצע בארה"ב, ואל לירושלים להיגרר להרפתקאות פריפריאליות שיסיטו אותה מהאיום המרכזי. מעבר לכך, לצה"ל משימות קריטיות ודחופות הרבה יותר בזירות הקרובות מול חיזבאללה וחמאס – בלבנון, בעזה וביהודה ושומרון.
שנית, נראה שישראל הצליחה לייצר הרתעה מתמשכת מול החות'ים והאיראנים – ושבירתה תהיה מקח טעות. גם אם לא נשלה עצמנו ונכיר בעיניים מפוכחות כי מדובר בהפסקה זמנית ותועלתנית של האש נגד ישראל מצד גורמי הציר השיעי, ולא בהרתעה עמוקה לטווח ארוך – האם נכון יהיה להשיב את אזרחי ישראל למצב מלחמה "פעילה" בעורף, לריצה לממ"דים ולשיבוש אורח החיים בתקופת חגים או בתקופת בחירות רגישה בלאו הכי? כניסה למערכה תיזום בהכרח ירי טילים וכטב"מים, ואולי אף שילוב תרחישי איום נוספים כמו "כוחות משלוח" חות'יים לאזור או פעולות טרור. נכון יותר שהעורף, הצבא וכוחות הביטחון ינצלו את פרק הזמן הזה להיערכות למשימות החשובות באמת לביטחון ישראל.
אבל מעל לכל עומדת הסוגייה המדינית העקרונית. הסעודים הפנו לישראל עורף בשנים האחרונות – בניגוד מוחלט לאיחוד האמירויות שעמדה לצידנו ושימרה את ברית הסכם אברהם. נורמליזציה עם סעודיה היא אמנם יעד רצוי, אך רק כ"שלום מתוך עוצמה". שילמנו מספיק ויותר מידי את "מחיר השלום" – לא עוד פשרות מסוכנות בזירה הפלסטינית, לא עוד ויתורים כואבים, לא להסכמה ליכולות אסטרטגיות סעודיות כמו מעגל דלק גרעיני עצמאי, וודאי שלא שימוש בחיילי צה"ל כ"שכירי חרב" לריצוי בית המלוכה.
הסדרה מדינית נחוצה וחיונית רק בגובה העיניים ועל בסיס אינטרסים הדדיים. דווקא ההתמודדות של סעודיה לבדה מול החות'ים והציר האיראני, ללא גב מהעולם הסוני, תחדד אצל בית המלוכה את המסקנה כי ישראל היא בת הברית האמיתית היחידה באזור עליה נכון וצריך לסמוך. כך, אם הסעודים ינקטו צעד אקטיבי ופומבי לקידום שלום ללא תנאים מוקדמים, כולל הצהרה בהירה בערבית צחה בהתייחס לאי התניית פתרון המדינה הפלסטינית בדרך לנורמליזציה עם ישראל – ניתן יהיה לשקול היערכות הגנתית משותפת מול איומים באזור בראייה עתידית.
עד אז – אין לחלק מתנות חינם. לא עוד משלחות סיוע לטורקיה של ארדואן, לא עוד השקעת משאבי מודיעין וביטחון לטובת מדינות המעודדות דה-לגיטימציה לישראל, ובטח שלא סיכון חיילינו לשווא עבור מי שמפנים לנו עורף ופועלים נגד האינטרס הישראל הלכה למעשה. ובלאו הכי, זו השפה שצריך לדבר אותה במזרח התיכון – גם ברמה הצבאית וגם ברמה המדינית: שלום שריר ויציב יגיע מתוך עצמה ולא מתוך חנופה, מתוך אינטרסים ארוכי טווח ולא מתוך פתרון אד-הוק למצוקה זמנית.
