fbpx

מחקר

מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת אור יששכר ובהנחיית תא”ל במיל’ יוסי קופרווסר, לשעבר רח”ט מחקר באמ”ן, שמה לה למטרה לתווך לציבור ולמקבלי ההחלטות את עקרונות הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ואת המציאות המתפתחת בזירה הישראלית והמזרח תיכונית.
 
אנחנו שואפים לתעל את הידע והניסיון הרב שלנו אל מול המציאות המשתנה למחקר יישומי, מעניין ודינמי, כדי שהציבור יקבל מידע אמין, מקצועי ונטול פוליטיקה, ומקבלי ההחלטות יוכלו להיעזר בו לעיצוב מדיניות אל מול האתגרים שבפתח.
 
צוות החוקרים שלנו מתמקד בביטחון הלאומי של ישראל, יחסי ישראלים-פלסטינים, איראן, המזרח התיכון, התיישבות, ביטחון פנים ומימוש משילות וריבונות, בניין כוח צבאי והפעלת כוח, רעיונות מדיניים שאינם חותרים תחת ערכינו וביטחוננו, וסוגיות רלוונטיות נוספות. המחקר מתבצע בעברית ובאנגלית, ויתרחב לשפות נוספות בעתיד.
 
אנו מזמינים אתכם לקרוא, לשתף ברשתות החברתיות ולקחת חלק פעיל בשינוי הנוף הקיים של מכוני ומחלקות המחקר הנוגעים לביטחון לאומי בארץ

ניירות עמדה ודו''חות בעברית

לחץ כאן לקריאת המאמר

הקדמה ותקציר מנהלים

מבצע “שומר החומות” בן 11 הימים ברצועת עזה במאי 2021 סוכם במידה גבוהה של צדק בתור הצלחה צבאית מסחררת מצד צה”ל. במישור ההתקפי, רשם צה”ל הצלחה הן כמותית והן איכותנית. הפגיעה הקשה הן בבניין הכוח והן בהפעלת הכוח של הארגונים החמושים ברצועה, שבראשם תנועת חמאס וביניהם הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, כללה חיסול תשתיות אסטרטגיות של חמאס כגון מערכת התת-קרקע ומחרטות לייצור רקטות ואמצעי לחימה אחרים, סיכול פעולות התקפיות רבות דרך הגבול היבשתי ודרך נסיונות חדירה אוויריים וימיים, וחיסול ממוקד של רבים ממובילי תעשיית הטרור ברצועה. לצד זה, במישור ההגנתי, מערך ההגנה האווירית של “כיפת ברזל” ומערך ההפרדה המתקדם והמשופר מעל ומתחת לקרקע היוו “קיר ברזל” בעל יעילות גבוהה. לצד ההישגים, חמאס נותר כאשר בידיו כ-50% מהיכולת הרקטית שלו, פער מודיעיני ומבצעי שהיה קיים גם בצוק איתן ודורש שיפור מהותי.

סבב זה היה גם שונה מקודמיו בכך שחמאס ביקש ליצור משוואה חדשה ולמזג בין זירות עזה ליהודה ושומרון דרך ירושלים. התעצמות הפופולריות שלו ברחוב הפלסטיני על חשבון הפת”ח כמו גם בקרב שכבה ניכרת מקרב ערביי ישראל נתקלה בדחיית הבחירות המתוכננות לפרלמנט ונסיונות לדכא את השפעתו. מבצע “שומר החומות” התקיים אם כך על רקע התקוממות עממית מועצמת בקרב נתח משמעותי מקרב הפלסטינים ביו”ש ואזרחי ישראל הערבים, שהתבטאה בתמיכה פומבית של חמאס בעצרות המוניות על הר הבית כמו גם בערי ישראל ובמהומות אלימות כלפי אזרחים יהודים וכלפי כוחות הביטחון, מהומות שכבר נותחו על ידי בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה כעוצמתיות הרבה יותר ממהומות אוקטובר 2000.

השיח סביב בניין הכוח של חמאס ויתר ארגוני הטרור חייב אם כן להתקיים בתווך שמכיר בתהליך שהוביל למצב הנוכחי. ארגון חמאס התעצם מאוד בעקבות הסכמי אוסלו, שבה ישראל נסוגה מערים ברצועה וביו”ש, ובעקבות ההתנתקות והשתלטותו על הרצועה, שהשלימו את תהליך הפיכת עזה ל”חמאסטן” מחוברת למצרים דרך ציר פילדלפי. צה”ל נתקל באתגר רציני ומורכב מסוג חדש, אולי הרבה מעבר למבצע בסגנון “חומת מגן”, שהשיב את השליטה הביטחונית לערי יו”ש ושיפר משמעותית את מאזן הכוחות לטובתו. המצב מדגיש אם כך את הסיכון הרב ביוזמות היפרדות רחבות-היקף נוספות, ואת ההכרח שלא לשחזר את המודל העזתי הכושל בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, אשר תהווה חממת טרור משופרת בתמיכה איראנית המטילה אימה על מדינת ישראל כולה, ובפרט על רצועת החוף הצרה שלה.

מכאן והלאה, במישור הטקטי על ישראל לראות ב”שומר החומות” מערכה עם סוף פתוח, ולהמשיך במדיניות הסיכולים והחיסולים גם ללא קשר להסלמה ביטחונית. מדיניות “אפס סובלנות” מול כל בלון, מרגמה ורקטה צריכה לחול ביחס של ישראל להתעצמות הארגונים החמושים בעזה ובראשם חמאס. אך לצד ההצלחה המבצעית, על ישראל לשרטט מציאות חדשה בתכלית ולקיים דיון עומק אסטרטגי לגבי עתיד הדינמיקה שלה מול רצועת עזה, ראשיה ותושביה, הכולל רגל בינלאומית חזקה בהיעדר כתובת מדינית ברצועה עצמה. הבטחת הדרג המדיני והצבאי כי “מה שהיה הוא לא מה שיהיה” וכי “לא תם ולא נשלם”, מבקשת לייצר משוואה חדשה באי סבילת “טפטופי” מתקפות רקטיות מעזה, משוואה שהארגונים החמושים וודאי יבחנו את איתנותה במוקדם או במאוחר; אך התמקדותו החוזרת ונשנית במישור הטקטי לא תאפשר לייצר שינויי עומק במישור האסטרטגי, הכוללים הסרת הלחץ הבינלאומי מישראל ושיפור מאזן הכוחות הזירתי לטובתה.

נייר עמדה זה מבקש להביא רקע רלוונטי להגעת ישראל והפלסטינים לסבב הלחימה הנוכחי, ולהציע דרך פעולה חדשה אשר תנצל את המומנטום שנוצר על מנת לעבור מתגובתיות ליוזמה. מעתה, על ישראל גם לזנוח את המגננה שלה בפורומים בינלאומיים ומול ידידותיה האסטרטגיות ובראשן ארה”ב לטובת דרישה לתרגם את הלחץ מצידם למעשים, בכך שהקהילה הבינ”ל תיקח על עצמה את הטיפול בנושא רצועת עזה.

בין ההצעות המובאות ישנם אפיקים במישור המשפטי – דרישה לביטול “השליטה האפקטיבית” של ישראל על רצועת עזה; במישור ההומינטרי – התניית המשך סיוע מעבר למינימום הנדרש בהחזרת השבויים והנעדרים; ובמישור הזירתי – שימוש בקלף הסרת המצור הימי תמורת ניתוק מוגבר של החיכוך הישראלי עם רצועת עזה והעברה הדרגתית של האחריות לידי הקהילה הבינ”ל, בין אם באמצעות הקמת נמל סחורות בצפון סיני או אי מלאכותי מול חופי עזה, הקמת איזור תעשייה לתעסוקה של עזתים בצפון סיני, ולחץ מוגבר על המצרים מצד ארה”ב לאפשר מעבר חופשי יותר ברפיח. כל הצעדים הללו גם ימצבו את ישראל בעמדה משופרת מול הקהילה הבינלאומית בכך שתעביר את הכדור לידיה, וגם יוציאו את האוויר מהבלון של חמאס כאשר תלות האוכלוסיה האזרחית בו תרד.

ישראל איננה אשמה בכך שאויביה מבקשים להשמידה, אך באחריותה גם ליזום ולייצר מציאות משופרת אשר תשרת את האינטרסים ארוכי-הטווח שלה במקום להתחפר במגננה. אזרחי ישראל ומפקדיה מצפים לאותו מעבר מתגובתיות ליוזמה אשר יהווה צעד חשוב בדרך לשמירה על נצח ישראל.

לחץ כאן לקריאת המאמר

עיקרי הדברים

מפלגת רע”מ – הייצוג בכנסת של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל – הביעה לאחרונה נכונות לחבור לממשלה שתוקם על מנת לקדם אינטרסים אזרחיים חיוניים לחברה הערבית. היא מנסה להתבדל מיתר הרשימות הערביות באמצעות “קול מציאותי” – נקיטת קו פרגמטי ורך יחסית שדוגל בקידום אינטרסים מקומיים בשיתוף פעולה מול המוסדות תוך הפרדה בין המישור המדיני-לאומי למישור האזרחי-חברתי.

למרות החזית המתונה, הפלג הדרומי כמו גם מפלגת רע”מ עצמה מתהדרים ברקורד עשיר של תמיכה במאבק המזויין הפלסטיני, כולל פגישות עם מנהיג חמאס ביו”ש חסן יוסף, אירוח דובר חמאס בעזה בכנס בנצרת בעת מבצע “עמוד ענן”, פגישות עם מחבלים בכלא כולל מתכנן הפיגוע במלון פארק, ביקור מחבלים מורשעים משוחררים ומשפחותיהם כמו מבצעי הפיגוע בליל הקלשונים ומחבלים שתכננו פיגוע ברכבת ישראל וסיוע לחמאס, גינוי תקיף של פעולות צה”ל בעזה, כינוי משטרת ישראל “משטרת הכיבוש”, ביקור בקטאר אצל ח”כ לשעבר עזמי בשארה שריגל למען חזבאללה, תמיכה בח”כ לשעבר בסאל גטאס שסייע למחבלים בכלא, הגדרת מדינת ישראל “משטר אפרטהייד”, הטרדת עולים יהודים להר הבית תוך קיום קשרים הדוקים עם המורביטון והמורביטאת, קריאה לפינוי כלל ההתנחלויות וקריאה לשחרור כלל האסירים הבטחוניים הפלסטיניים.

יו”ר הרשימה, מנצור עבאס, גם הוא בעל רקורד דומה – בין היתר ניתן לציין את תמיכתו בזכות השיבה ובמאבק המזויין הפלסטיני, כינוי משטרת ישראל “משטרת הכיבוש”, התעמתות עם שוטרי מג”ב ותמיכה במחבלים. עבאס גם הבהיר שמפלגתו מתנגדת לחוק קמיניץ ולחוק הלאום.

רע”מ כבר רצה בעבר עם יתר הסיעות מהרשימה הערבית המשותפת שלהן גרעין אנטי-ציוני קשה, המתבטא בתמיכה במחבלים מורשעים כמו מרוואן ברגותי, התייחסות לישראל בתור “משטר אפרטהייד” וקיום קשרים עם ארגוני פח”ע כגון חמאס. בנוסף, כל חברי רע”מ הצביעו יחד עם יתר הרשימה המשותפת נגד הסכמי אברהם בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין.

תנועת הביטחוניסטים איננה מפלגתית ואיננה מתערבת בהליך הפוליטי בישראל; אך מתפקידנו כלוחמים ומפקדים להתריע מהסכנה בהישענות ממשלה בישראל על גורמים התומכים באויביה ובמאבק המזויין כנגדה ומתנגדים מן היסוד לעצם קיומה.

תקדים מסוג זה יהיה הרסני לרעיון המייסד של הציונות ולאינטרסים הליבתיים של מדינת ישראל, ויוביל גם להגבלה משמעותית ביכולת התמרון של הממשלה לקדם מהלכים כמו החלת ריבונות על חבלי מולדת והתיישבות בהם, פעולה יזומה התקפית או הגנתית מול האויב, ויכולת מיגור האלימות מצד גורמים פח”עיים בקרב החברה הערבית.

שבריריותה של המדינה לעיתים מטושטשת על ידי המוניטין של כוחה הצבאי; אך היא עלולה להתגלות הלכה למעשה כאשר כל החלטה במישור הלאומי או כל החלטה ביטחונית תצטרך לעבור הכשר מטעם התנועה האיסלאמית האנטי-ציונית.

“הביטחוניסטים” מברכים על קידום וחיזוק המישור האזרחי בקרב ערביי ישראל; אך אין הדבר שקול כלל וכלל להיתלות ממשלה בגורמים פוליטים עוינים ואנטי-ציוניים, דבר שיהווה סכנה לאומית ראשונה במעלה ליציבות מדינת ישראל ולביטחון אזרחי ישראל.

English Policy Papers

Click here to read the Policy Paper

EXECUTIVE SUMMARY:
Over the past few years, and considerably during 2020, we have witnessed the reshaping of the Middle East’s traditional axes of power into four new distinct coalitions:


The Israeli – Moderate Sunni Coalition, an unprecedented overt strategic cooperation recently reaffirmed by the Abraham Accords, 2. The Shi’ite Iranian Coalition that includes Iran and its militias all across the region, including in Iraq, Syria, Lebanon, and Yemen, 3. The Radical Realistic Sunni Coalition led by Turkey, Qatar, and the Muslim Brotherhood, and 4. The Ultra-Radical Sunni Organizations, the most prominent of which are ISIS and Al Qaeda. The Moderate Sunni Arab World is now facing two existential security threats: the Iranian regime’s aggression, most notably its military nuclear program and military interventions around the region; and a growing menace posed by radical Sunni elements.

The historic détente between Israel and a large number of moderate Sunni countries, as well as the reconciliation between the Gulf States and Qatar, has been significantly stimulated by these two security threats, in addition to other common challenges such as the covid-19 pandemic and the strive for economic prosperity. Formed around an unprecedented convergence of interests, it underscores the imminence of the danger a nuclear Iran poses to the region and the international community.

In our view, the Joint Comprehensive Plan of Action (JCPOA) and its prompt lifting of economic and military pressure have proven that appeasement and containment are counter-productive in mitigating the Iranian regime’s aggression and malign activities. The limited and partial verification mechanism, the ambiguous wording, and the lack of reference to the ballistic missiles program have all led regional countries, already excluded from the negotiation process, to suspect world powers are taking the wrong path in meaningfully and sustainably encountering the Iranian threat. We underline the centrality of an efficient maximum pressure strategy in order to signal the Iranian regime that all options are on the table, including risking its domestic legitimacy, thereby obtaining peace through strength.

The Abraham Accords have also highlighted the irrelevance of past paradigms with respect to the Palestinian-Israeli conflict, preconditioning any Arab-Israeli normalization by forcing Israel into far-reaching and unsustainable security and land concessions. By circumventing this precondition and deprioritizing the Palestinian issue, moderate Sunni countries, previously instrumentalizing the Palestinian cause to put military, economic and diplomatic pressure on Israel, are now striving to leverage relations with Israel in order to strengthen their national sovereignty and security. This proves the validity of our paradigm as per the desirable path to proceed with the Palestinian-Israeli issue:


The premise that the Land of Israel, including Judea and Samaria (“the West Bank”) and the Holy Sites, is the historic and eternal homeland of the Jewish people, a place that is inseparable from Jewish identity as a religion and as a nationality.


The recognition of the necessity to strive for a sensible arrangement vis-à-vis the Palestinians, which is a continuation of the path already concluded, set, and executed in the framework of the Oslo Accords and still valid today, signed by the
Israeli Rabin Government and Yasser Arafat’s Palestinian Authority. That agreement gave the Palestinians full civil control over their population centers, setting forth a vision of a demilitarized Palestinian entity alongside the Jewish and Democratic State of Israel, with Jerusalem being its undivided capital.


The assertion, adopted by both Rabin’s government and the present-day Israeli government, that Israel has the right to defend itself by itself, along a defensible eastern border, retain control of the Jordan Valley in the broadest sense, and keep full security and military control over Judea and Samaria, based among other things on the massive civil presence of Jewish Israeli communities in the territory.


In this new Middle East, the U.S. has an important role in further promoting and consolidating the Israeli – Moderate Sunni Coalition while taking firm actions vis-à-vis Iran and the other radical forces who seek to destabilize the region and build a global network of terrorism. Now energy-independent, the U.S. has a greater margin for maneuver to lead a like-minded, interest-based coalition of regional allies to obtain sustainable peace and prosperity in the region.

Click here to read the Policy Paper

EXECUTIVE SUMMARY:

The Palestinian Authority (PA), which has crafted an image for itself as a bureaucratic, moderate, pragmatic and civilian-led Palestinian government, certainly when compared to its rival Palestinian organization, Hamas, plays an active role in the armed struggle against Israel in multiple ways, including the administration of a well-oiled and well budgeted economic apparatus designed to incentivize organized as well as random acts of terror perpetrated by Palestinians against innocent Israelis. This is the “Pay for Slay” apparatus.

According to Palestinian law, which designates the terrorists as “the Palestinian people’s combat wing”, imprisoned terrorists are rewarded on a sliding scale, based on the number of years they are serving in prison. Upon their 30th year in prison, their salaries reach $3,750 USD per month, equivalent to the salary of the President of the Palestinian Supreme Court, and eight times the average minimum salary in Gaza and in Judea and Samaria (“the West Bank”). It is also 4 times the per capita average monthly salary earned by Palestinians. This annual per capita salary is surpassed by only 17 countries.

Incarcerated terrorists who were released after having served more than 5 years in prison continue receiving a salary, even after their release, as well as a one-time release payout ranging from $5,000 to $25,000.

PA law mandates employing released terrorists in government agencies in order to provide them with permanent financial security, including fully subsidized healthcare and education. It also confers to them priority employment placements across government ministries.

Furthermore, the PA provides compensation, in the form of monthly allowances, through the Palestine Liberation Organization (PLO), to the families of the “martyrs” (terrorists, who were killed during terror operations).

On average, the PA spends about $300 million USD every year on this, an amount equivalent to about 7% of its annual budget during most of the surveyed years, and almost half of the foreign financial aid it receives from donor countries and other contributors.

Approximately 5,000 prisoners, 7,200 released prisoners, as well as 37,500 families of the
“martyrs” and wounded terrorists, benefit from the cash allowances and employment opportunities provided through this policy.

To appreciate the gross incongruity in priorities, in 2018, the budget of the Palestinian Ministry of Health, which is budgeted for 5 million inhabitants, stood at $530 million USD ($112 USD per capita per year), while the terror apparatus budget, which serves 12,200 5 Terrorists in the Civil Service incarcerated and released prisoners, and 37,500 family members of “martyrs” and wounded terrorists, that constitute a fraction of the population, stands at $370 million USD ($8,820 USD per capita per year).

Among the terrorists receiving these benefits are Omar Abu Jalal, who murdered three members of the Solomon family and is expected to receive about $2.04 million USD throughout his lifetime; Abdel Hakim Asi, who murdered Rabbi Itamar Ben Gal, and is expected to receive a similar amount; and Amjad and Hakim Awad who murdered the five members of the Fogel family and sentenced to 5 life sentences and another 7 years in prison, and each is expected to receive a combined $4.26 million USD over the course of their lives.

Terrorism is considered a legitimate and primary tool in fulfilling the PLO’s and PA’s ultimate goal of establishing a Palestinian state while eliminating the State of Israel. In this context, the PA views the cash incentives and employment preferences as constituting an important element in institutionalizing its terror apparatus.

This is the Palestinian Authority’s explicitly, defined policy as expressed by PA President Mahmoud Abbas, who called the “martyrs” “stars in the sky of the Palestinian nation’s struggle,” who are the “top Palestinian priority,” and who stressed, on several occasions including to the UN General Assembly, that “even if we were left with just one penny, we would pay it to the families of the martyrs and prisoners.”

he_ILעִבְרִית