אחד השינויים המשמעותיים שהנהיג הרב אביחי רונצקי כאשר היה רב ראשי לצה”ל הוא הפיכת הרבנים הצבאיים לחלק אינטגרלי מהיחידות הלוחמות. אם בעבר “הוצנחו” רבנים צבאיים ליחידות הלוחמות, הרי שכיום הרב הצבאי הוא כזה ששירת ביחידה, ובוחר לצאת לקורס רבנים צבאיים כדי לחזור אל חבריו ביחידתו האורגנית. איך שינוי זה בא לידי ביטוי בשטח במלחמת “חרבות ברזל”?
שוחחנו עם חבר תנועת הביטחוניסטים, הרב ד”ר יהושע (שוקי) גלזמן, ששירת בעבר כרב בחטיבה המרחבית שגיא וגם כרב מחוז דן של פיקוד העורף. מאז ה-7 באוקטובר הוא משמש סמג”ד ביחידה החקירה והזיהוי בתחום החללים במחנה שורה.
“תפקיד הרב הצבאי הוא לא רק כשרות”
התפקיד של הרבנים בצבא היום כבר לא מסתכם בטיפול בעניינים דתיים טכניים, אומר לנו גלזמן. לדבריו, הרבנים הם חלק בלתי נפרד מהכוח, נכנסים יחד עם החיילים לשטח, וכתוצאה מכך, משמשים כתובת ראשונה של החיילים לכל שאלה.
אתה רואה את הרב הצה”לי כסמכות רוחנית כללית?
“רב שרואה את עצמו כמי שמטפל רק במישור הטכני של הדאגה לכשרות המטבחים וכדומה – נכשל. רב צריך לעסוק במהות, להעביר דרך מפגשים, שיעורים ושיחות אישיות את ההיסטוריה של עם ישראל והרוח היהודית, וזה משפיע על רוח הקרב ועל ההישגים. גם אנשי הקבע, בייחוד ביחידות השדה, כשיש להם בעיות בבית – בחינוך ילדים, בזוגיות – נוח להם לפנות לרב”.
בתכלס רוב הפניות הן בענייני פסיקת הלכה או לצורך תמיכה?
“רוב הפניות הן לא הלכתיות. העניינים ההלכתיים בצבא ברורים, ומכיוון שיש כשרות, יש מעט בעיות בתחום הזה. אומנם הרב צריך להיות גם דמות הלכתית שמכירה את מצוות הדת, אבל רוב החיילים פונים לרב עם סיפור אישי, בעיה עם החברה או בלימודים. אם אין קב”ן זמין – הולכים לרב. כשאני מזהה בעיה שאני לא מקצועי בה, אני פונה למפקד, לרופא או לקב”ן, אבל לפעמים עצם האוזן הקשבת חשובה”.
חילונים קראו לציציות “שכפ”ץ”
אתה מתאר תפקיד פסיכולוגי, לא רק רוחני.
“בוודאי. בצבאות העולם זה נקרא צ’פלין (chaplain), סמכות דתית במוסד חילוני, ובעיניי, לשם יש לקחת את התפקיד. פעם הייתה סטיגמה על הרבנים, שהם נשארים מאחורה, בעורף, לא חוצים את הגבול, או שהם חוצים את הגבול רק כדי לאסוף את המתים. היום הרבנים הם בחזית. זה מאוד בולט בקשר שבין החיילים לרבנים – החיילים מחפשים את החיבור לרבנים, וכשהרב הוא חלק אינטגרלי מהיחידה, הרבה יותר פשוט לפנות אליו”.
בצה”ל יש חיילים שאינם יהודים ויהודים שאינם שומרי מצוות. האם הרב רלוונטי גם עבורם?
“את יודעת כמה ציציות חילקו גם לחילונים? הם קוראים לזה ‘שכפ”ץ’. גם חיילים דרוזים לקחו ספר תהילים כקמיע, להגנה, מתוך תפיסה שזה נותן כוח. רבנים נכנסו לתוך השטח, ארגנו תפילה עם כל החיילים, זה נותן מוטיבציה ומטעין בכוחות. הגדוד הופך למשפחה, ויש הרבה חיבורים מעניינים ולא צפויים. נוסף על כך, חלק מהחיילים נמצאים בתהליכי גיור וצריכים עזרה של רב, ואחרים עם בעיות בבית שרוצים תמיכה. יש כמובן גם חיילים שלא רוצים את הקשר עם הדת, והרב הצבאי צריך להיות פתוח למגוון דעות על הדת, כולל הכי אנטי”.
במלחמה ראינו חיבורים חזקים בהדלקת נרות חנוכה, למשל.
“כן, החיילים מאוד התחברו לזה. למרות שהדלקת חנוכייה זה הכי קל, כי הסיפור של המכבים נגד היוונים הוא סיפור על מלחמה וניצחון, וכל אחד יכול להתחבר לזה. אבל זה קורה גם בקבלות שבת, כשחייל מגיע עם גיטרה ומתחיל לנגן, וכולם יושבים ושרים ‘לכה דודי’ או ‘ידיד נפש’. זה נוגע בנקודות עומק גם אצל חיילים חילונים. חיילים אומרים, נריב על פוליטיקה, אבל את השיר נשיר יחד. ‘לכה דודי’ ו’אדון עולם’ הפכו לשירי מורל”.
מאז שמחת תורה אתה מגויס בצו 8 ומשמש במחנה שורה בזיהוי חללים. זה נשמע תפקיד כמעט בלתי אפשרי. איך מתמודדים איתו?
“זה תפקיד לא קל נפשית. אבל אנשים נמצאים כאן מתוך שליחות, ויש ערך מוסף לעבודה. לא מחזיקים פה אף אחד בכוח, אלה יחידות מילואים של מתנדבים. כלל ההלוויות יוצאות ממחנה שורה. כל חלל צה”ל שנפל בחזית או בעורף עובר דרכנו לצורך זיהוי, תיעוד ועוד. אנחנו מעבירים את הממצאים לרב הראשי לצה”ל והוא זה שמקבל את ההחלטה הסופית. אפשר לומר שהאירוע הגדול של ה-7 באוקטובר מאחורינו ושכלל חללי צה”ל הובאו לקבורה בזמן קצר יחסית וללא קברי אחים – הישג מכובד ביחס לאירועים דומים בעולם”.
“עצם העובדה שכל צה”ל חשב אותו דבר – זאת הבעיה”
בחייו האזרחיים הרב יהושע גלזמן עוסק בחינוך ובמחקר, מחזיק בדוקטורט במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית, ומשמש רב בישיבה תיכונית בבת ים, שם הוא מחנך של שכבה י”ב. הוא מאמין ש”רוח צה”ל” מתחילה בחינוך: “עצוב שאנחנו מתגבשים תחת אסונות. אני מקווה שנדע לצאת מהמצב שבו אנחנו מצויים. זה בסדר שיהיו מחלוקות, אבל מתוך כבוד והערכה. השיח כרגע הוא רק שיח של האשמות, ואם נמשיך להאשים לא יֵצא מזה כלום”.
אתה מחפש שיח עם יותר הכלה?
“יותר הכלה, והבנה שאנחנו נמצאים פה יחד עם כל המחלוקות. כרגע כל צד מפחד מהשני, אבל אין מה לפחד. בתי ספר מהשמאל לא מגיעים להתנחלויות, ובתי ספר מהימין לא הגיעו לבית מורשת רבין. עצם העובדה שכל צה”ל היה שרוי באותה קונספציה – זה אומר שמשהו השתבש. אם אף אחד לא חושב אחרת, משהו לא בסדר”.
החזון של הביטחוניסטים הוא “גם ספרטה וגם אתונה” – עם של לוחמים שיחד עם זה הוא גם מחובר לתרבותו ולזהותו. אתה מזדהה?
“ברור, אנחנו חיים בשכונה שבה אם לא נהיה חזקים – לא נהיה. אחד מגיבורי המלחמה של דוד המלך היה עדינו העצני, שעליו מספרים חכמים כי כשהיה עוסק בתורה היה מתעדן כתולעת וכשהיה יוצא למלחמה היה מתקשה כעץ. אולי זה אותו רעיון לשילוב של ספרטה ואתונה בשפתם של חכמים”.
הכוונה שחיילי צה”ל צריכים לפתח את הצד הרוחני שלהם?
“חייל יהודי צריך לדעת לאחוז גם בשלח וגם בספר. הוא צריך לדעת מהם השורשים שלו, ולא להתבייש בהם. זה יוצר גם סתירות, והשאלה היא אם אתה מתעלם או מתמודד. כל השאלות של התנהלות במחסום, היחס לשבוי, היחס לגר. חיילים היו שואלים אותי בלי סוף על התנהגות במחסומים. השאלה היא אם אתה מפעיל מוסר מלחמה כמו במעשה שמעון ולוי, שהרגו את כולם, או שתגיד שיש אוכלוסייה אזרחית ותיזהר עם מי שלא מעורב. אני חושב שצריך לדון בשאלות האלה בפתיחות. פתיחות מובילה ליצירה, סגירות תוביל להקשחה”.
אתה אופטימי?
“לצערי לא. כמו שזה נראה עכשיו, אני חושב שמסיימים את המלחמה מוקדם מדי. הייתי רוצה שיעמדו ביעדים, שיגיעו עד לרפיח, ונראה לי שזה לא הולך לכיוון הזה. אני חושב שלא מפעילים מספיק לחץ, גם לא בצפון, וזה משדר חולשה. הלוואי שאני טועה. אולי גם מוקדם מדי לסכם. אבל אני כן אופטימי כשאני רואה את הרוח שהעם הזה גילה, את האחדות – זה לימד אותנו שהעם שונה מהמנהיגים שלו. נראה שכל הצעקות שהובילו מיעוט של אנשים בשנים האחרונות וזכו לגיבוי תקשורתי לא באמת משקפות את רוח העם. לעומת זאת, מה שמלמד על רוח העם הוא האנשים שפועלים כתף אל כתף בצבא, בהתנדבויות ובחמ”לים שונים – שמוכיחים לנו שאנחנו עם צופה פני עתיד, אופטימי ויצרן”.
