על אחריות, סבלנות ומנהיגות

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

ימים סוערים עוברים על עם ישראל בעת האחרונה. המחלוקות מקצינות והקיטוב הפוליטי-חברתי-כלכלי מאיים לסדוק את “קיר הברזל” של מדינת ישראל. “כאילו” הפסוק “מִהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ” לא נכתב על ידי הנביא ישעיה על עם ישראל; “כאילו” לא למדנו דבר מהעבר המשותף ושנאת החינם שהביאה לחורבן הבתים; “כאילו” רק בתשעה באב ובימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל אנחנו עומדים מאוחדים, אך מייד בצאת יום העצמאות שוכחים הכול ושוב רבים ופוגעים ללא רחמים. האם, כלשון הצעירים, אנחנו חיים ב”כאילו” ולא מבינים שההתנהלות של חלק מנבחרי הציבור הינה שערורייתית, מסיתה למרי וגוררת את הציבור באמצעות התקשורת לשפל חמור וחסר תקדים? האם ככה בונים אנו מהקיר חומה בצורה, שתתגבר על האתגרים המשותפים ותנצח את אויבינו החפצים בהשמדתנו?!

הפרופורציות בעת האחרונה מתעוותות. דלק רב נשפך למדורה על ידי מי שרואים עצמם גורמים אחראיים לכאורה, במקום מים צוננים לכבותה. מסעות הפחדה ותרחישי אימה מלהיטים את היצרים ומציתים מדורות חדשות המאיימות לאבד שליטה, דווקא על ידי אלו שקוראים לעצמם מנהיגים שקולים ואלו האמורים להיות “כלבי השמירה” ו”שומרי הסף” האובייקטיביים של האומה, לכאורה.

לכל הדיוט ברור כי אויבינו מבית ומחוץ אורבים לרגעי חולשתנו בכדי לכלותנו בנקל. בוחנים הם את תנועותינו ומגמותינו תדירות. מייחלים הם לשעת הכושר שבה יפרצו גבולותיה של הישות הציונית, הארעית לתפיסתם. לא רק הגבולות הפיזיים, הגיאוגרפיים והמדיניים של מדינת ישראל, אלא הגבולות החברתיים והערכיים שהתגבשו במשך שנים בחברה הישראלית המתחדשת בארץ המובטחת, לאחר 2,000 שנות גלות. גבולות שעיקרם ברוח האדם ובצדקת הדרך המנחה אותנו כפרטים וכחברה. רוח ודרך המעניקות לנו את היתרון האנושי האיכותי והמהותי, על פני אויבינו המיטיבים לשחוט זה את זה בעיקר, כשאינם עסוקים בנו.

בעת האחרונה נראה כי היריבויות הלגיטימיות המקובלות בחברה דמוקרטית הופכות לעוינות חריגה. העוינות מקצינה במהירות לאיבה, וזו הופכת לשנאת חינם בקרב אותם צאצאים לעם שכבר היה ב”סרט” היקר והכואב הזה. עם שייחל והתפלל לשיבת ציון ולתקומת עם ישראל בארצו, אחרי חופשת צינון ארוכה ומאולצת בת 2,000 שנה שהסתיימה רק לפני כ-75 שנה, לאחר פרעות, רדיפות ושואה אחת גדולה.

 “הסבלנות היא המפתח לישועה” (ألصبر مفتاح الفرج) – פתגם ערבי

נראה שישנם במדינה גורמים שקיבלו את “מגש הכסף” בחינם לכאורה, ועל כן מוכנים להקריבו בשל שנאת חינם. גורמים חסרי סבלנות, במלוא מובן המילה, המעדיפים לשסות איש ברעהו תוך התעלמות מהבסיס המשותף שאותו המה חולקים ושעליו אין עוררין. גורמים המוכנים לשלוח יד איש באחיו בשעה שיודעים המה כי האויב, הניחן בסבלנות טובה כחלק מתפיסת עולמו, צופה מהצד ומאחל הצלחה לאחים הנאבקים. שנאת החינם הפושה בציבור הישראלי מעוררת תקוות בקרב אויביו, המתאווים להיפרע אחת ולתמיד מהיהודים הציונים ולהיוושע, לכאורה.

תמוה הדבר משום ששעה שיש המוכנים לדרדר את עמנו לשפל חברתי עמוק ולפגוע בחוסן הלאומי, אין הם בוחלים בשיתופי פעולה ובחבירה אל גורמים הנמנים בגלוי ובמוצהר עם עוכרי ישראל היום כבעבר. גורמים עוינים מבית ומחוץ המנצלים, בחסות הדמוקרטיה הישראלית, את מלחמות היהודים כדי להתבסס, להתעצם ולשחר לטרף במטרה להביא לשחרור ״פלסטין מהים עד הנהר״, אם לא מייד אז בהתאם לתוכנית השלבים של נשיא מצרים לשעבר גמאל עבד אל-נאצר, המחבל יאסר ערפאת ימ”ש או ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר סלאם פיאד.

להבדיל מהסבלנות שבה ניחנו הערבים, נראה כי סבלנותם של היהודים פקעה מזמן. עוד בטרם הושבעה הממשלה, חרג מפלס הלחץ וההפחדה של רואי השחורות ומהלכי האימה. הפגנות של קהילות הלהט”ב (שיוכלו להתגאות לראשונה בחברם כיו”ר הכנסת החדשה) וקהילת תסמונת רל”ב (רק לא ביבי) נצפו בצמתים ובכבישים, זאת לצד מי שמתיימרים לייצג את רוב העם, כאילו לא היו בחירות והכרעה ברורה בסופן, באמצעות שליחת מכתבים, חלקם מביכים, כדוגמת זה של המפכ”לים (שלפתע החלו מתחנפים), השופטים (שמיהרו לפרסם הערת אזהרה, לכאורה), טייסים (שהקדימו לפתוח מבערים), שריונאים (שאת הרעות המירו ברעות, לכאורה), שלדגיסטים (שיצאו מהצללים), הייטקיסטים ואחרים. אלו ואחרים מביעים דאגה עמוקה, שלא לומר היסטריה, מהרכב הממשלה הבאה ומתוכניותיה, כאילו מדובר בקבוצת גנרלים בדימוס שהתאגדו או בארגון קטן (שישה חברים בקושי) שביצע מעין הפיכה וחבר במחשכים לתומכי טרור ועוכרי ישראל, השוללים את עצם קיומה של המדינה במהותה היהודית והדמוקרטית, ולא במי שזכו כדין בבחירות, בלי “טריקים” כמו הממשלה הקודמת שבה כבה הלפיד. עליה יש מי שיפרש את הפסוק מספר משלי פרק כ”ב: “זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצֹר אָוֶן, וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה”, כך: מי שפועל באי צדק לא ירוויח דבר, יפסיד את רווחיו ושלטונו יבוטל.

סיכום והמלצות

“כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע” כתב שלמה המלך במשלי פרק כ’. בפרשנות לימינו ממליץ החכם באדם לחדול מכל ריב בכדי שלא לאבד את שנותר לאדם ולגלות טיפשותו ברבים. ממשלה חדשה הושבעה ותחל עתה במלאכתה למען עם ישראל. יתכבדו נא שוחרי הדמוקרטיה מקרב הציבור הציוני המוטרד, לכבד את רצון הבוחר שחשב אחרת מהם, להתאזר בסבלנות במשך 100 ימי חסד ובעיקר לנהוג באחריות ולא לשחק לידי עוכרי ישראל מבית ומחוץ.

יודע כל נווט מתחיל שכשהכיוונים מתבלבלים, הגבעות מתעתעות והביטחון העצמי בצדקת הדרך מתערער, מוטב לחזור לנקודה האחרונה שבה היה מזוהה על מקומו. יודע כל לוחם שתחת אש אויב וסכנה – עליו לחזור לתרגולות הבסיס ולטכניקות הלחימה שלמד והפנים בהכשרה, שכן גם מקץ עשרות שנים בשירות סדיר ובמילואים – לא יאבדו ולא יכזיבו. כך על מנהיגי ישראל והעם החפץ חיים במולדתו לחזור לאותן אידיאות, ערכים ומסורות ששמרו עליו במשך דורות, ושהביאוהו עד הלום על אף האתגרים המורכבים, סכנת החיים ומחיר הדמים.

בזמנים שבהם האתגרים הלאומיים גוברים, הרגשות מציפים, המצוקות מתגלעות והסכנות אורבות בפתח – מומלץ לחזור ולהיזכר באותם מרכיבי יסוד מוכרים, שעליהם הסכמנו והסתמכנו במשך השנים. אותם יסודות שבזכותם עלו יהודים ארצה מהגולה, שגשגה הציונות ופרחה ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל עוד בטרם הקמת המדינה. יסודות שעליהם מושתתת מגילת העצמאות, שנחתמה אך לפני 75 שנים על ידי נציגי המפלגות והזרמים שהבינו את גודל השעה וחשיבותה להבטחת דורי דורות של יהודים.

חובה עלינו לחזור ולהדגיש, לשנן ולהודות, בין אם תרצו להשם, בין אם תרצו לסבים ולסבתות ששרדו את הגלות, השואה והמלחמות, על שהביאונו עד הלום. בל נכזיבם. בל נכזיב את ילדינו ובל ניטע תקוות שווא בלב אויבינו המחכים לחולשתנו על מנת להשמידנו ולרשתנו.

זו שעתם של המחנכים, העיתונאים, המפקדים והמנהיגים הציונים במדינת ישראל לאזן את הלכי הרוח בציבור ולהכניסם לפרופורציה. להדגיש את המאחד על פני המפרד ולתרום לשיח בונה, ראוי ומכבד שיבטיח את עתידו של הבית הלאומי היחידי של העם היהודי בארץ המובטחת.