מניעי העומק לחסימת ההתיישבות הכפרית היהודית בגליל ובנגב

המועצות האזוריות במרחב הכפרי בגליל ובנגב נלחמות מעל עשור כנגד החסמים שהוטלו על ההתפתחות ההתיישבות היהודית במרחבים אלה. החודש הגיע לשולחן הממשלה שיאו של המאבק: השר לפיתוח הנגב והגליל, שרת ההתיישבות ושר האוצר חברו יחד עם שר הביטחון למאמץ משותף לתיקון העיוות. למרות התעוררות חסרת תקדים לשינוי סבך החסמים, הדרך לתיקון עדיין ארוכה.

על מנת להבין את הקשיים בסוגיה, נדרש תיאור מקיף למניעים הגלויים והסמויים שהביאו את רשויות המדינה עד כדי יצירת אפליה מוסדית כנגד ההתיישבות הכפרית היהודית.

שלושת החסמים: תמ”א 35, ועדות קבלה ומחיר הקרקע

סבך החסמים להתפתחות ההתיישבות מסתכם בשלושה מוקדים עיקריים. החסם הראשון מופעל מתוקף תכנית המתאר הארצית הוא תמ”א 35. גיבושה החל בהכוונת יוסי שריד כשהיה השר לאיכות הסביבה בממשלת רבין והיא אושרה בשנת 2005 על ידי ממשלת שרון. התוכנית התעצבה בין היתר מתוך הכרת הצורך להגן על השטחים הפתוחים כשטחים ירוקים ולמנוע בהם כל פיתוח ובנייה חדשים.

האילוצים ה”ירוקים” שהטילה תוכנית המתאר מתאימים אולי למדינה מערב אירופית שהאוכלוסייה בה כמעט שאינה גדלה. אולם הם הוטלו ללא התאמה לתנאיה הייחודיים של מדינת ישראל: התוכנית מתעלמת מצורכי הביטחון לשליטה במרחב הפתוח ובשטחים השולטים על הצירים הראשיים. כך, עם הגבלת מרחבי ההתיישבות היהודית, בתהליך מתמשך, השליטה הריבונית הישראלית במרחב הפתוח, גם במרחבי המרעה בנגב ובגליל, הלכה ונמוגה. נוסף על כך, התוכנית והגבלותיה מוטלות בעיקר על ההתיישבות היהודית, מה שמחריף את המגמה המתפתחת בלאו הכי, שלפיה האוכלוסייה היהודית הולכת ומידלדלת במרחבי פנים הארץ, ומתרכזת בערי רצועת החוף, במגדלים המזדקרים מנהריה עד אשקלון.

החסם השני נבע מהגבלת זכות היישובים לקיום ועדת קבלה עד למכסה של 400 בתי אב. למגבלה זו משמעות בהיבטים כלכליים וקהילתיים: הקרקע של יישובים קהילתיים שהגיעו למיצוי המכסה שווקה על ידי רשות מקרקעי ישראל – רמ”י – במכרז למרבה במחיר. שיווק כזה מצמצם מאוד את יכולת בני המקום להתחרות בתחרות השוק על הזכות לגור ביישובם, ומחולל איום על זהות המרקם הקהילתי. לעומת זאת, בשיווק קרקע המדינה על ידי רמ”י בכל הכפרים הלא יהודיים – זכות ההעדפה לבני מקום מתקיימת ללא כל סייג, ואף הגדרת השיווק ל”בני המקום” מצוין לא פעם בפומבי בנוסח המכרז.

החסם השלישי נובע ישירות ממחיר הקרקע למגורים ההולך ומאמיר ביישובים היהודיים. חסם זה נובע ישירות מהפער ההולך וגדל בין היצע מוגבל של מגרשים לבין הביקוש הגובר. במידה לא פחותה הוא נובע גם ממדיניות שיווק הקרקעות של מועצת מקרקעי ישראל ומשרד השיכון, החותרים ביישובים היהודיים למיצוי פוטנציאל ההכנסה לאוצר המדינה. בתנאים האלה נוצר פער מחירים בין מגרש בכפר לא יהודי שישווק על ידי רמ”י ומשרד השיכון במחיר של כ-150,000 ש”ח, לבין אותו מגרש ביישוב היהודי הסמוך לו – שיימכר במחיר של למעלה ממיליון ש”ח. מובן שבמחיר הזה, הסיכוי לזוג צעיר יהודי להתיישב ביישוב כפרי בגליל או בנגב הולך וקטן.

המחירים המאמירים מושכים בהתאמה קונים שכבר הגיעו לביסוס כלכלי. על פי נתוני הקליטה של יישובי מועצה אזורית משגב, גילם הממוצע של הנקלטים ביישובים בשנת 2011 היה 35.52. כעבור עשור, ב-2021, צמח גילם הממוצע של הנקלטים ל-41.39. במגמה זו, הדרוג הסוציו-אקונומי של יישובים אלה נוגע במדרגת 10-8, מה שמבטל כל בקשה להנחה ולסבסוד במחיר המגרש, כאילו היה מדובר בבקשת הנחה למגרש בכפר שמריהו.

גיל ממוצע של נקלטים ביישובי מועצה אזורית משגב בחתך שנתי

המניעים לחסמים: ספסרות באדמות ורגשות אשמה

בתגובה לביקורת נוקבת שהוטחה במנכ”ל רמ”י בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-28 במאי השנה, שר השיכון יצחק גולדקנופף יצא להגנתו במכתב רשמי והדגיש: “אני רואה חובה להתנער מהאמירות המופנות כלפי רמ”י, אשר כביכול מובילה מדיניות אנטי ציונית”. גם השרה אורית סטרוק הבהירה כי אינה מאשימה את פקידי רשויות התכנון ורמ”י במגמת אנטי ציונית. רצוי להאמין כי זה אכן המצב. ובכל זאת, אי אפשר להכחיש כי חסימת התפתחות ההתיישבות הכפרית היהודית בגליל ובנגב שנצפתה בשנים האחרונות היא תפנית חדשה בדרכי פעולות הממשלה בפיתוח ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל – בהשוואה לממשלות שלפניה.

מה שבכל זאת יכול להסביר את המניעים הגלויים והסמויים לעצירת ההתיישבות הוא השפעתן הגוברת של שתי מגמות. האחת היא שינוי דרמטי במדיניות האוצר ורמ”י בשיווק קרקע הלאום למגורים: לאחר קריסת שלטון מפא”י ועם התפנית הכלכלית שהונהגה על ידי שמעון פרס במשבר הכלכלי בשנת 1985, עברה מדינת ישראל להתנהלות על פי ההיגיון הקפיטליסטי. אך עם חלוף השנים, השתנתה מדיניות שיווק קרקע הלאום למגורים והתמקדה במיצוי פוטנציאל ההכנסה למדינה, עד כדי התנהלות המדינה בהיגיון ספסרי. השינוי פגע ישירות במחירי הקרקע במרחב הכפרי שעד אז שווקה משיקולים לאומיים במחיר נמוך.

המגמה השנייה נובעת מהשפעתם הגוברת של אנשי אקדמיה דומיננטיים בתחומי המנהל הציבורי, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה. ייצוג לתפנית בתפיסה התיאורטית לעיצוב המרחב מצוי בספרו החדש של אורן יפתחאל: “עוצמה ואדמה – מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין”. בבסיס מבטו, המפעל ההתיישבותי הציוני נשא מראשיתו אופי קולוניאלי ומאז הוא ממשיך לפגוע בזכויות התושבים הילידים. כך לדוגמה כתב:

“הדינמיקה המרחבית, הדמוגרפית והביטחונית המייהדת הייתה לרקע ‘מובן מאליו’ לחיים בארץ. והיא לוותה במחיקת המרחב הפלסטיני שייהדה המדינה, הכחשתו, הגבלתו ולעיתים גם הפללתו. התהליך הפך למובן מאליו והביטוי המאוחר והמזוקק ביותר לתהליך זה הוא חוק יסוד מדינת הלאום”. (עמ’ 17)

בדרג המקצועי הזוטר והבכיר ברשויות המדינה, אומצה במלואה ההכוונה העקרונית להוביל תיקון למגמות ה”נישול” שהובילה הציונות, על ידי עצירת מומנטום ההתיישבות היהודית וקידום מואץ של ההתיישבות הלא יהודית בגליל ובנגב.

אם לא יתחולל שינוי ולא יוסרו החסמים, לזוג צעיר יהודי לא יהיה סיכוי למימוש חלום למגורים במרחב הכפרי בגליל ובנגב. מדינת ישראל תאבד כך לא רק את השליטה במרחבי הגליל והנגב – אלא גם את עצם היכולת לכינון תודעת מולדת, התלויה בקשר ההדוק ובזיקה התרבותית והמרחבית בין חיי העיר לחיי הכפר.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה