לראשונה בעשרות השנים האחרונות, ישראל מנהלת כיום מלחמה עם מטרה ברורה וחד משמעית. כבר בתחילת המבצע הכריזה הממשלה על המטרה – להשמיד את ארגוני הטרור בעזה, ולפרק את היכולות הצבאיות שלהם. יש רק פעולה צבאית אחת שיכולה לממש את המטרה הזו – כיבוש מוחלט של רצועת עזה, וטיהור שלה לאורך חודשים ארוכים לכל הפחות. לאחר מכן, כדי להבטיח שהמצב הזה לעולם לא יחזור על עצמו, נצטרך להחזיק במרחב גבול מצרים לעומק הרצועה, ולשמור על חופש צבאי מוחלט ברצועה כולה. לשם כך, יש לשאול את עצמנו – האם נצליח לקיים שליטה צבאית ברצועה לאורך זמן רב, בלי התיישבות?
הטעות המדינית שעלולה למנוע מצה”ל לנצח
בדרך כלל כשמדברים על התיישבות, אנחנו מייחסים לה ממדים דתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים. אני ניגש לבחינת תנועת ההתיישבות קודם כול מנקודת מבט של ביטחון לאומי. כמו שהאמינו במפא”י, התיישבות היא מכפיל כוח ביטחוני. במרחב הארץ-ישראלי, יש שלושה דגמים של קיום. את שלושתם כבר ניסינו.
הדגם הראשון הוא דגם ההיפרדות. את הדגם הזה ניסינו בעזה, וכפי שכולנו ראינו – הוא נכשל כישלון חרוץ. הדגם הזה מאפשר לצד השני בניין כוח אין סופי שאת התוצאה שלו אפשר לראות במתקפה האחרונה. אם חס ושלום היינו מייצרים מודל כזה ביהודה ושומרון, הייתה כאן מלחמה שצה”ל לא היה יכול לנצח, ומדינת ישראל הייתה חדלה מלהתקיים.
נשמעות היום טענות שההתיישבות ביהודה ושומרון היא נטל אסטרטגי, ושאחד הכשלים ב-7 באוקטובר נבע מהצבה של כוחות צה”ל רבים כדי להגן עליה. אך למעשה המצב הפוך – ההתיישבות שומרת על מרחב החוף, ומאפשרת את עצם קיומה של המדינה. מדינת ישראל לא יכולה להתקיים על מישור החוף בלבד, שטח שרוחבו 15 קילומטר ונמצא בגובה פני הים, כאשר מעליו מתנשאים הרים שמאפשרים תצפית מלאה, כמו גם יכולת התקפית, על הערים הישראליות. היתרון הטופוגרפי אינו דבר של מה בכך. לאורך ההיסטוריה, ניצח עם ישראל אימפריות וכוחות צבאיים אדירים בזכות אותה עליונות. נוסף על כך, קיומה של חזית שלישית היה מאתגר מאוד את צה”ל, אשר כעת מתקשה להתמודד עם מערכה בשתי חזיתות.
אם הייתה מתפתחת במרחב יהודה ושומרון יכולת דומה לזו שהתפתחה בעזה, ספק אם היינו מצליחים לנצח את האויב, וגם אם כן, המחירים שהיו נגבים מאיתנו היו כבדים ביותר. לשם כך, כל שנדרש לאויבינו הוא כמה שנים של שקט. בלי לתת לנו אף סיבה לנסות לפגוע בהתפתחות שלהם, עד שיגיעו לרמת מוכנות מספקת. התרגלנו לחשוב שאין אתגר שצה”ל לא יכול לעמוד בו, אבל צה”ל אינו פתרון לחוסר אחריות מדיני. צה”ל חזק רק כשנותנים לו לממש את כוחו. ואם קובעי המדיניות לא ימנעו את התעצמות הטרור על ההרים – גם צה”ל לא יוכל לנצח.
שתי שיטות למניעת התעצמות טרור
כיום, רוב מוחלט של הציבור הישראלי כבר מבין שהיפרדות היא לא אופציה, לא ביהודה ושומרון ולא ברצועת עזה. אם כן, מה עושים?
יש היום שתי גישות. הגישה הראשונה מציעה שליטה צבאית. מודל כזה כבר ראינו בעבר, למשל באפגניסטן – הן האמריקאים והן הרוסים. בדומה, כך החזיקו האמריקאים גם בעיראק. וגם כאן, בישראל כבר ניסינו את הגישה הזו – בדרום לבנון.
ההשוואה של יהודה ושומרון לדרום לבנון היא מעניינת, כיוון ששניהם מרחבים קטנים, ושניהם מכילים בתוכם התיישבות לא יהודית. במציאות שבה אין התיישבות יהודית שמחיה את הצירים, נוצרת דינמיקה כמו זו שהייתה בעיראק ובאפגניסטן: התכנסות למוצבים, התעסקות מתמדת בפתיחת צירים, התמודדות עם מטענים ומארבים, והשקעת אנרגיה צבאית רבה בשיירות טנקים ונגמ”שים.
ביהודה ושומרון המצב שונה לגמרי, וזאת רק הודות להתיישבות. אם בדרום לבנון כדי לנוע למוצב בטווח של חמישה–שבעה קילומטר מהגבול היינו צריכים נוהלי קרב, טנקים, נגמ”שים והאמרים, היום כל אזרח יכול לנסוע לאריאל לבד ברכב פרטי ולא ממוגן. לכאורה, אין הבדל – בשני המקרים צה”ל שולט באזור. אבל ההתיישבות עושה את כל ההבדל. ברגע שיש מסה התיישבותית, ועשרות אלפי רכבים שנעים על הכבישים בתנועה מתמדת, הם מחיים את הצירים, והם אלה ששולטים בשטח.
את אותו הדבר אפשר לראות גם בתוך שטחי מדינת ישראל, בנגב ובגליל. בנגב, ראינו זאת בתקופת שומר החומות, אז נסגר לתנועה כביש באר שבע–דימונה במשך שלושה ימים, באופן שחסם את הספקת התחמושת ואת חילופי הכוחות בבסיס חיל האוויר שבאזור. למה זה קרה? מסביב לכביש פזורים היום כפרים בדואיים, ואין ביניהם אף יישוב יהודי. הבדואים באזור החליטו לחסום את הציר – והוא נסגר.
גם בגליל, החשיבות של התיישבות יהודית היא כבירה. לפני כשנתיים, כאשר סיים את תפקידו ראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה אלוף איציק תורג’מן, הוא אמר משפט מדהים: במקרה של מלחמה בצפון, צה”ל לא ינוע דרך ואדי ערה. בתוך שטחי ישראל יש ציר מרכזי, אחד מתוך שניים בסך הכול, שבו צה”ל יכול לשנע כוחות מדרום לצפון ולהפך, והוא לא יכול לעבור, מסיבה אחת בלבד – הציר מוקף בערים וביישובים ערביים, ללא התיישבות יהודית.
הצורך בחזון ובפתרונות נצחיים
בעיה נוספת עם השליטה הצבאית היא שבתוך זמן קצר היא מאבדת את הלגיטימציה שלה. בהסתכלות אפילו 20 שנה קדימה, הזיכרון של אסון ה-7 באוקטובר יתחיל לדעוך, ומה יקרה אז? שליטה צבאית נועדה להיות זמנית, ועל כן היא לעולם לא תוכל לספק פתרון לדורות. אם לא נקבל את ההחלטות שלנו כבר עכשיו מנקודת מבט נצחית, בעוד 10–15 שנה תקום התנגדות אזרחית לפעילות של צה”ל בעזה או ברפיח, וצה”ל יידרש לסגת, כפי שקרה בלבנון באופן שמאפשר לחיזבאללה לשבת היום על הגבול שלנו.
אחרי שגורשנו פעמיים מארצנו, סבלנו גירושים, פוגרומים ושואה, אסור לנו לשכוח את המשימה הכבירה שמוטלת על כתפינו – להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. לשם כך קמה המדינה, ואנחנו חייבים לשמור עליה. לכן, אסור לנו ליפול לסיסמאות בדיון על ביטחון ישראל. אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר, כולנו צריכים לגשת לדיונים מהסוג הזה בחרדת קודש, כי הטעויות עלולות לגבות מאיתנו מחירים כבדים.
שעת מלחמה היא לא העת להכריע בסוגיות בעלות השלכות ארוכות טווח כמו התיישבות אזרחית בעזה. כעת, עם ישראל צריך להיות מאוחד סביב שתי המטרות של המלחמה – פירוק שלטון החמאס והטרור ברצועה, והשבת החטופים. מה שברור זה שבתום המלחמה לא נוכל להתחמק מהכרעות מעין אלה, ונצטרך לגבש חזון ארוך טווח וברור למדינת ישראל. בלי חזון כזה, לא יהיו לנו תעצומות הנפש לעשות את הנדרש מאיתנו כדי לשמור על המדינה לדורי דורות ולעצב את גורלנו במו ידינו.
