המלחמה נגד איראן, זו שמדובר בה כל כך הרבה, תהיה שונה מהמלחמות במזרח התיכון שאליהן התרגלנו.
ראשית, המלחמה לא תהיה בין מדינות, אלא בין קואליציות של מדינות. איראן היא למעשה שֵם לכמה כוחות הפועלים יחד, וכוללת את הציר השיעי המתפרס מכוחות חמושים בעיראק ועד לחיילי חיזבאללה בדרום לבנון. שנית, האלמנט הקרקעי יהפוך למשני יותר. חיילי צה”ל לא יילחמו על הקרקע ברחובות טהרן ואפילו לא קרוב לשם: המלחמה נגד איראן תתבטא בעיקר במרחב האווירי.
משכך, קיים אינטרס ישראלי מובהק להגיע להסכמים עם סעודיה. דווקא סעודיה. הסיבה פשוטה: בדיוק כפי שמלחמה עם איראן היא לא רק מלחמה עם איראן, גם הסכם עם סעודיה אינו הסכם רק עם סעודיה. הסכם עם סעודיה, מנהיגת העולם הסוני, הוא מפתח להסכמים עם מדינות סוניות נוספות ובתוכן אינדונזיה, עומאן, מדינות המפרץ ופקיסטן – המדינה החמישית בגודלה בעולם, שבה לבדה חיים מעל 200 מיליון מוסלמים סונים. הסכם בין ישראל לסעודיה סולל את הדרך לקואליציה של מדינות סוניות, לצד מדינת ישראל וארה”ב – דבר שיניח את התשתית הראויה להתמודדות עם האיום האיראני והקואליציה שסביבו.
פצלי השמן והתרחקות אמריקה מהעולם הסוני
ישראל מקיימת עם סעודיה קשרים עמוקים כבר תקופה ארוכה, גם אם אלה אינם מנורמלים באופן רשמי. מה עיכב את נרמול היחסים עד כה? ישנן שתי סוגיות לא פתורות בין ישראל לסעודיה שהפריעו לפריצת הדרך המיוחלת בין שתי המדינות. הראשונה היא המלך הסעודי בן ה-87, סלמאן, אשר משתייך לדור הישן, מחבב פחות את מדינת ישראל ומחזיק בתפיסה שלפיה הדרך לשלום עם ישראל עוברת דרך מדינה פלסטינית. לעומתו, את יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, הסוגיה הפלסטינית פחות מעניינת. בראש מעייניו של יורש העצר נמצא פרויקט “חזון 2030″, המיועד להביא את סעודיה לעצמאות כלכלית מבלי להסתמך על שוק הנפט. הסיבה לפרויקט השאפתני, שמעבר לכלכלה הפנים סעודית ישפיע על כל המזרח התיכון, נובעת ממאזן הכוחות המשתנה בין סעודיה לארה”ב.
בסוף מלחמת העולם השנייה נפגש נשיא ארה”ב דאז, פרנקלין רוזוולט, עם המלך הסעודי ויחד הם כרתו ברית, אשר עיקרה היא “נפט תמורת הגנה”. בשנים הרבות שחלפו מאז, ההסכם התקיים כמעט באין מפריע: ארה”ב שלטה בנפט הסעודי, בתמורה להגנה אמריקאית על המשטר הסעודי מאיומים שונים.
איזון זה הופר בתקופת כהונתו של הנשיא אובאמה, כאשר ארה”ב התחילה להפיק נפט באמצעות פצלי שמן שמצאה בשטחה. היקף הפקת האנרגיה התרחב עד כדי כך שלראשונה הפכה ארה”ב לעצמאית אנרגטית. באופן טבעי, תהליך זה מצא ביטוי פוליטי במאזן הכוחות בין סעודיה לארה”ב. אובאמה שקל מחדש את מחויבותו לסעודיה ובמקביל התקרב לאיראן בעזרת הסכם הגרעין. אובאמה העדיף להתמקד בכינון יחסים עם איראן והציר השיעי, גם על חשבון יחסיו עם העולם הסוני המתון בכלל, וסעודיה בפרט.
המלכוד האמריקאי והפתרון הישראלי-סעודי
עם ההבנה שההגנה האמריקאית מתרחקת, סעודיה מבינה שהיא בבעיה. מבחינתה, שני גורמים עיקריים מהווים איום עליה: העולם הסוני הרדיקלי – אשר כולל ארגונים כאל-קאעידה ודעא”ש – ואיראן, יחד עם גרורותיה השיעיות. כפועל יוצא מכך אפשר לזהות שתי מגמות סעודיות שמתרחשות במקביל.
המגמה הראשונה היא התחממות היחסים עם מדינת ישראל, אשר סעודיה רואה בה גוף שאפשר לסמוך עליו. מעבר למעצמה צבאית, מדינת ישראל היא גם מעצמה טכנולוגית שיכולה לסייע בהוצאת “חזון 2030″ של יורש העצר לפועל ולהפוך את הכלכלה הסעודית מכלכלה תלוית-נפט לכלכלה טכנולוגית-מודרנית.
המגמה השנייה היא התחזקות הקשרים בין סעודיה למדינות במזרח, הן התיכון והן הרחוק; לפתע נוצרים קשרים בין סעודיה למדינות כגון סין, רוסיה ואף איראן. רק לפני כמה שבועות חתמו סעודיה ואיראן על הסכם בתיווכה של סין, וחידשו הסכמים מן העבר. בין השאר, הוסכם על שיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות. לא להתבלבל, העובדה שהסעודים והאיראנים מחדשים יחסים דיפלומטיים לא אומרת יותר מדי. סעודיה עדיין תופסת את איראן כאיום שיעי המאיים על סעודיה הסונית וכך או אחרת – היא מתנגדת להפיכתה של איראן למעצמה גרעינית.
בכל מקרה, התערבות סין בהסכם בין סעודיה לאיראן הדליקה נורה אדומה בוושינגטון. סין היא האיום המרכזי והגדול ביותר על המעצמה האמריקאית כיום. עם זאת, הדבר האחרון שארה”ב רוצה זה להיכנס שוב לביצה המזרח תיכונית ולהסתבך במלחמות שהיא אינה קשורה אליהן.
כך, ארה”ב מצאה את עצמה במלכוד: מצד אחד, היא לא רוצה להגיע עם חיילים למזרח התיכון. מצד שני, היא לא יכולה להרשות לעצמה שהמזרח התיכון, אזור בעל חשיבות גיאוגרפית-כלכלית אדירה, ייפול לידיים רוסיות או סיניות. הפתרון הוא יצירת בריתות עם שלוש מדינות מפתח באזור שישמרו על האינטרס האמריקאי בו, שיחסוך את הצורך לשלוח לשם כוחות. שלוש המדינות הן סעודיה, טורקיה ומדינת ישראל.
הבחירות בארה”ב: חלון הזדמנויות שחבל לפספס
זו הסיבה שהממשל האמריקני והעומד בראשו מעוניינים שמדינת ישראל וסעודיה יחתמו על הסכם, ויפה שעה אחת קודם: הבחירות מתקרבות והסכם כזה עשוי להיות הישג נאה עם פתיחת הקמפיינים בוושינגטון.
בגלל הלחץ האמריקאי, נוצר לישראל חלון הזדמנויות מצוין לחתום על הסכם שייטיב איתה יותר. אך לפני שקופצים קדימה, ישראל חייבת לזכור כשהיא מתיישבת אל שולחן המשא ומתן את קיומם של שני קווים אדומים שאותם היא לא יכולה להרשות לעצמה לחצות: ויתורים ביהודה ושומרון וחימוש גרעיני סעודי.
הסכם שלום עם סעודיה אינו גימיק או ספין של גורם פוליטי כזה או אחר. זהו הסכם שיאפשר יצירת ברית סונית-אמריקאית-ישראלית אל מול העולם השיעי, בנקודת זמן המאפשרת זאת. זהו מהלך דרמטי וחסר תקדים עם משמעויות מרחיקות לכת לעולם בכלל, ולמדינת ישראל בפרט.
