תשעה באב וחורבן הבית הלאומי ההסטורי, משתלבים באופן מצמרר בחורבן ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. המתכנן הצה״לי של התוכנית לא טרח לבדוק את לוח השנה העברי ומלכתחילה נקבע מועד תחילת הגירוש ליום תשעה באב. כשזה הובן והתפרסם, נדחה המועד ביום, לעשירי באב.
אולי חמור אף יותר, במקום שנצא מציון החורבן לתקומה ולבנייה, עברנו מחורבן לחורבן.
הרס הישובים וגרוש התושבים, למול צהלות המחבלים, היה בבחינת שבירת קיר נוסף בבית. נוסף, כי התחלנו בשבר בהסכם אוסלו, בהכנסת אלפי מחבלים חמושים לארץ ישראל ובמתן שטחי ארצנו למחבלים ומרצחים.
הנאיביות שנגרמה מחולשת דעת ומחוסר חיבור לשורשים, הביאה אותנו לבריחה מלבנון, לאינתיפאדה השנייה, לנסיגה מגוש קטיף וצפון השומרון, למלחמת לבנון השנייה ולבסוף לטבח השבעה באוקטובר.
דבר הוביל לדבר, נסיגה הובילה לנסיגה וחולשת הרוח הישראלית, הובילה לטרור, רצח ישראלים והגברת המוטיבציה בקרב אויבנו לנסות ולהשמיד את מדינת ישראל.
קו ישיר עובר בין הבריחה מלבנון ונאום קורי העכביש של נסראללה (זכרונו לא לברכה) לבין החטיפה בהר דוב והחטיפה בקו דיווח 105. בין ההתרפסות והוויתורים של אהוד ברק בקמפ דיוויד לאינתיפאדה השנייה. בין הבריחה מעזה לחטיפת גלעד שליט ובין עסקת שליט ושחרור אלף המרצחים וביניהם סינוואר לבין טבח השבעה באוקטובר.
כשאתה בורח מעימות, אתה פוגש אותו על סף דלתך, או בסלון ביתך.
הבדיחה השחורה על הבדואי שנדרס על ידי קטר וקופץ להרוס קומקום ששורק, מפני ׳שצריך להרוג אותם כשהם קטנים׳, נכונה ביתר שאת בהתמודדות עם איומי טרור וגרילה.
הרקטות לא ׳יחלידו על המשגרים׳, כפי שהתנסח מי שהיה רמטכ״ל ושר בטחון, בוגי יעלון. אם לא נטפל באיום מיד עם הווצרו, וננסה למזער ולצמצם אותו מהיום הראשון, נאלץ להתמודד איתו בתנאים הרבה פחות טובים בהמשך, ולעיתים (כפי שחווינו), אחרי שנופתע ונוכה מכה קשה.
תשאלו למה המלחמה נמשכת כל כך הרבה זמן והתשובה היא, קלקלנו יותר משלושים שנה- לוקח זמן לתקן. אנחנו אוחזים בהישגים אדירים בכל אחת מהזירות בפני עצמה ובמעמדה של ישראל כמעצמה אזורית ועדיין לא סיימנו את המלאכה.
תקשו ותאמרו: ׳הלנצח נאכל חרב׳ ועל כך נענה שבכדי לחיות בסביבה המאתגרת שבחרנו, נאלץ לעמוד על המשמר ולא לאפשר לאויבנו להתחזק ולאיים עלינו.
כשאנחנו חזקים ויוזמים, כשאנחנו כמו היום נתפסים כמאיימים, נוצרת הרתעה. כזו שמאפשרת לנו להתקדם ב׳שלום מתוך עוצמה׳, להגיע להסכמים שטובים עבורנו ולא כאלו שמתחילים בנסיגות ישראליות תמורת פיסת נייר מלאה הבטחות שלא יקוימו. כזו שמחייבת תחזוק שוטף, במניעה ואכיפה למול כל נסיון מצד אויבנו להתעצם ולאיים עלינו.
זוהי תפיסת הבטחון החדשה של מדינת ישראל ולאורה צריך להמשיך ולפעול. תפיסה שזונחת את עקרונות ה'הכלה' ו'שקט יענה בשקט' שליוו אותנו שנים ארוכות ופועלת להשגת הכרעה ונצחון ולפעולה התקפית ויוזמת למניעה ואכיפה למול אויבנו בגזרות השונות. תפיסה שמקדמת שלום עם שכנינו, אבל כאמור, 'שלום מתוך עוצמה'. שלום של 'יתנו יקבלו'. כך בהסכם '20 הנקודות' שנחתם בעזה וכך בהסכם עם ממשלת לבנון שמתהווה בימים אלו. ישראל מעצבת מחדש את גבולות הבטחון שלה, לא בנסיגות ומסירת שטחי ארצנו לאויבינו, אלא בכיבוש שטחים ויצירת 'מרחבי חיץ' בכל אחד מהגבולות.
מדינה שחזרה לישובים המפונים בצפון השומרון והוסיפה עליהם עוד כהנה וכהנה: "…יוסף עליכם ככם אלף פעמים…(דברים א', יא'). ובשלב הבא, נזכה לראות גם בישובים החוזרים לתוחמת הצפונית ברצועת עזה.
אז בערבו של חורבן הבית, נזכור גם את החורבן שחווינו בשבעה באוקטובר לפני שנתיים ומחצה. נזכור גם איך צמחנו מאותו רגע של חורבן, למציאות הנוכחית של נצחון גדול.
נזכור שאחרי כל חורבן יש תקומה ואחרי כל גלות יש גאולה.
בברכת בניין ארצנו וערי אלוהינו,
נזכור ונצמח,
עם ישראל חי וקיים
