בערב ט' באב, פורסמה ידיעה בתקשורת הירדנית על כך שירדן מברכת על החלטת אונסק״ו לשמור על מקומה של העיר העתיקה בירושלים, ברשימת אתרי המורשת המצויים בסכנה. ההחלטה, כמו גם ברכותיה של הממלכה, הטומנת עמוק את ידיה בעיצוב וקבלת ההחלטה, הפכו להיות נוהג קבוע בשנים האחרונות. זאת מבלי שיהיה מי שיעמיד את ירדן ושאר המדינות התומכות על מקומן מתוקף גישה התקפית ולא מתגוננת, חלילה.
האישרור האחרון של החלטת אונסק"ו התקבל ב-22 ביולי 2026, במהלך המושב ה-48 של ועדת המורשת העולמית שנערך בדרום קוריאה. ההחלטה התקבלה בהסכמה רחבה וקבעה:
- מעמדם של העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה כאתר מורשת עולמית נותר "כמצוי בסכנה".
- כל הצעדים המנהלתיים והחקיקתיים שנקטה ישראל לשינוי אופייה או מעמדה של העיר (ובכלל זה "חוק יסוד: ירושלים") הם "בטלים ומבוטלים" וחסרי כל תוקף משפטי.
- בשונה מהניסוחים החד-צדדיים של שנת 2016, בנוסח הנוכחי הודגשה מחדש חשיבותה הדתית והתרבותית יוצאת הדופן של העיר העתיקה וחומותיה עבור שלוש הדתות המונותאיסטיות.
על מנת לסבר את עין הקורא ולהבין את גודל האבסורד שבהחלטה, ראוי לציין את האתרים הנוספים באזור שהושארו או נוספו לרשימת האתרים בסכנה במושב האחרון של אונסק"ו, וכן את המדינות שהובילו את ההחלטות. זאת בהעדר התנגדות מצד ישראל, שפרשה סופית ב-2019 מהארגון ואינה מוזכרת בשמה כמי שהאתרים מצויים בתחומה. דגש מיוחד הושם על ידי מדינות כקטר, ערב הסעודית, ירדן ("האפוטרופסית של המקומות הקדושים בירושלים", כהגדרתה) ואף הרשות הפלסטינית, על אתרי מורשת במזרח התיכון, שנפגעו או נמצאים תחת איום מיידי בשל העימותים והמלחמות האזוריות, כדוגמת: העיר העתיקה בחברון (מערת המכפלה) שהושארה ברשימת האתרים בסכנה תחת אותם סעיפים המבקרים את פעולות הבנייה והביטחון של ישראל במקום; העיר העתיקה צור, מבצר הבופור בהיותו חלק מחמישה מבצרים בדרום לבנון שהוגדרו תחת איום הרס מיידי; מנזר סנט הילריון (תל אום עאמר ברצועת עזה); סבסטיה (שומרון העתיקה) אשר קודמה במסלול מהיר להצבעה על הכנסתה לרשימה האתרים בסכנה.
מבין המדינות שתמכו בהחלטה, ראוי להתמקד בממלכת ירדן, ולו רק בשל העובדה שבשנות שילטונה ככובשת יהודה ושומרון ב-19 השנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים (1948-1967), החריבה היא בשיטתיות והזניחה את אתרי המורשת בעיר העתיקה של ירושלים.
ירושלים העתיקה בסכנה ממי?
העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה הוגדרו לראשונה כ"אתר מורשת עולמית בסכנה" על ידי אונסק"ו בשנת 1982, בעקבות בקשה רשמית שהגישה ירדן שנה קודם לכן. מאז ועד היום, ועדת המורשת העולמית של האו"ם מחדשת ומאשררת את הקביעה הזו מידי שנה בדיוניה הקבועים, לקורת רוחה של ירדן. אונסק"ו מנמק את החלטתו להותיר את ירושלים ברשימת האתרים בסכנה בשל מספר סיבות:
- הרס עתיקות וחפירות חד-צדדיות: הארגון טוען כי החפירות הארכיאולוגיות המבוצעות על ידי ישראל בסביבת העיר העתיקה, אגן העיר העתיקה (כמו בעיר דוד) ומתחת לרובע המוסלמי מסכנות את היציבות המבנית וההיסטורית של האתרים.
- שינוי האופי האורבני והתרבותי: החלטות הארגון מבקרות את עבודות הפיתוח והבנייה של ישראל בתוך ומחוץ לחומות, בטענה שהן פוגעות באופי ההיסטורי והרב-תרבותי המקורי של העיר.
- מעמד משפטי של שטח כבוש: מבחינת החוק הבינלאומי ואונסק"ו, מזרח ירושלים מוגדרת כשטח כבוש. לכן כל שינוי סטטוס-קוו, חקיקה (כמו "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל") או פעולה מנהלתית מצד ישראל נחשבים בעיני הארגון כ"בטלים ומבוטלים".
מאז יזמה ירדן את המהלך האמור באונסק"ו, לא פסק הקרב הדיפלומטי בין ישראל למדינות ערב ולרשות הפלסטינית בנדון. כעת, דווקא בסמיכות הזמנים ל-ט' באב, ראוי להזכיר לירדנים, ליתר הערבים ולעולם כולו עובדה אחת מהותית: הירדנים היו למחריבי ירושלים הגדולים ביותר בעת החדשה. הירדנים היו הראשונים להחריב חלקים משמעותיים מירושלים העתיקה בי"ט באייר תש"ח (28 במאי 1948), כפי שלא ארע מאז נחרבה ב-ט' באב בשנת 70 לספירה, תחת פיקודו של טיטוס.
במהלך 19 שנות כיבוש ושלטון ירדני במזרח ירושלים (1948–1967), עברה העיר העתיקה, ובייחוד הרובע היהודי, חורבן פיזי ותרבותי משמעותי ושיטתי. מייד לאחר נפילת הרובע במלחמת העצמאות וגירוש כל תושביו היהודים שניצלו מהקרבות, החל הרס מכוון של נכסי מורשת, דת והיסטוריה יהודיים ששרדו, במטרה למחות כל זכר לנוכחות היהודית במרחב וזיקה של יהודים למקום.
הירדנים הרסו מאות מבני דת ומגורים ברובע היהודי בכוונת מכוון. עבדאללה א־תל, מפקד הלגיון הערבי הירדני בתש"ח, כתב בזיכרונותיו: "השכונה היהודית נהרסה. לא נותר בה מקום שלא נפגע ושלא נגרמו לו נזקים חמורים. דבר זה הפך לבלתי אפשרי את שיבת היהודים למקום זה… ירושלים הקדושה טוהרה מיהודים וזו הפעם הראשונה מזה למעלה מ־1,000 שנים שלא נותר בה אף יהודי אחד". דברים בנימה זו נשמעו רק שנים ספורות קודם לכן מפי הנאצים על אדמת אירופה: "יודנריין". עם שחרור העיר בתום מלחמת ששת הימים, נמצא כי כ-80% מבתי הרובע היהודי נפגעו, פוצצו או הפכו לעיי חורבות והריסות במהלך המלחמה ולאחריה באופן יזום, כאמור.
בהתאם למדיניות הירדנית נבזזו, חוללו והוחרבו לא פחות מ-58 בתי כנסת ומוסדות דת יהודיים ברובע היהודי. כך למשל פוצצו הירדנים, זמן קצר לאחר שנפל הרובע, את סמליו המובהקים כביטוי לניצחונם: בית הכנסת "החורבה" ובית הכנסת "תפארת ישראל". מבני דת אחרים שלא הוחרבו הפכו לאורוות סוסים, לולי תרנגולות ומחסני זבל. בית העלמין העתיק בהר הזיתים חולל – אלפי מצבות נעקרו והושחתו, חלקן שימש כחומרי בניין, אבני ריצוף ובניית מחנות בעבור חיילי הלגיון הירדני. הירדנים אף סללו כביש שחצה את בית הקברות וגרם להרס פיזי של קברים עתיקים, בכדי לאפשר גישה נוחה יותר למלון "אינטרקונטיננטל" שנבנה בפסגת הר הזיתים.
הכיבוש הירדני הפך את הרובע היהודי לאזור הרס מוזנח. כל אזור הכותל המערבי הפך לאזור מגורים עני, צפוף ומוזנח כחלק משכונת המוגרבים. כל גישה לכותל המערבי נחסמה לחלוטין בפני יהודים, בניגוד מוחלט להסכמי שביתת הנשק שנחתמו ב-1949. בתים יהודיים רבים שנפגעו בהפגזות במהלך המלחמה לא שוקמו, וחלק מהריסות המבנים שימש למגורי ערבים במחנה הפליטים "אל מועסכר" בין השנים 1948- 1966, עד מעברם לשועפאט, צפונית לירושלים. תוכנית המתאר הירדנית שפורסמה ב-1964, של האדריכל הבריטי הנרי קנדל שמונה על ידי השלטון הירדני לתכנן את ירושלים המזרחית, לא יועדה לשיקום הרובע היהודי והתעלמה לחלוטין מההיסטוריה שלו. עדות לכל זאת ועוד נמצאה על ידי כוחות צה"ל עם שיחרורה של העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.
לא רק הרובע היהודי ניזוק קשות בתקופת הכיבוש הירדני, אך בניגוד להרס השיטתי והמכוון שבוצע ברובע היהודי, הנזק שנגרם לרובע הארמני, הנוצרי והמוסלמי במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה, נבע בעיקרו מנזקי הקרבות הקשים של 1948, הזנחת תשתיות חמורה ומשבר פליטים שלווה בקריסה כלכלית. תחת השלטון הירדני ההשקעה בתשתיות מים, ביוב, חשמל ודרכים, אפילו ברובע המוסלמי, הייתה אפסית. הרובע המוסלמי אכלס אלפי פליטים ערבים, שאיבדו את בתיהם בירושלים ובסביבתה. אלו שוכנו במבנים קיימים, במבנים היסטוריים מוזנחים ובתוך חורבות הרובע היהודי. העובדות ההיסטוריות לגבי מצבה של ירושלים והזנחת תשתיותיה תחת הכיבוש הירדני מתועדות במגוון מחקרים אקדמיים וספרי היסטוריה העוסקים בתולדות העיר. ירושלים אמנם הוגדרה רשמית על ידי המשטר ההאשמי הירדני כ"עיר קודש", אך מרבית תקציבי הפיתוח וההשקעות הכלכליות הופנו לעמאן, כדי לבססה כבירת ירדן.
לאורך השנים, החלטות האו"ם, אותן יזמו בין היתר גם הירדנים בתמיכת מדינות ערב והרשות הפלסטינית, בנוגע לירושלים בפרט, פעלו לניתוק הזיקה ההסטורית בין היהודים לירושלים. זאת בכדי לאפשר את צמיחתו של הנרטיב הערבי – "הפלסטיני" המומצא. כך למשל, בסדרת החלטות שהתקבלו בשנת 2016, השתמש הארגון בנוסח שהתייחס לאתרים הקדושים ובהם הר הבית והכותל המערבי, בשמותיהם המוסלמיים בלבד: "אל-חרם אל-שריף" ו"אל-בוראק" בהתאמה, תוך השמטה מוחלטת של השמות היהודיים ההיסטוריים. כאמור, בעקבות ההטיה הפוליטית השיטתית בנושא ירושלים והגדרת מערת המכפלה כ"אתר מורשת פלסטיני בסכנה", פרשה ישראל סופית מאונסק"ו ב-2019.
סיכום והמלצות
ממלכת ירדן, התומכת מזה שנים בהחלטת אונסק"ו המגדירה את העיר העתיקה של ירושלים כ"אתר מורשת בסכנה" בשל מעשיה של ישראל בשטח, היתה כ"טובלת ושרץ בידה".
מדינת ישראל צריכה להזכיר בכל הזדמנות ובכל דרך ואמצעי המחשה העומד לרשותה, את העובדה ההיסטורית לפיה ממלכת ירדן, שכבשה את יהודה ושומרון ושלטה במזרח ירושלים בין השנים 1948 ל-1967, היתה אחת מגדולות המחריבות של ירושלים, על אתרי המורשת ההסטוריים שבה, מאז חורבן העיר ב- ט' באב שנת 70 לספירה, ולכל הפחות בעת החדשה.
יוסף תקוע, שהיה שגריר ישראל באו"ם, כתב במכתב למזכ"ל הארגון ב-5 באוגוסט 1968, לאחר שהתבררו מימדי הנזק והחורבן בעיר העתיקה וברובע היהודי בפרט, לאחר מלחמת ששת הימים: "הרשויות הירדניות נקטו בגישה הרסנית כלפי העיר ירושלים והמקומות הקדושים לה. ירדן היא זו אשר, בניגוד למגילת האומות המאוחדות, תקפה את העיר בשנת 1948, הטילה עליה מצור ופתחה באש חסרת הבחנה על תושביה ועל אתריה ההיסטוריים והדתיים. ממשלת ירדן היא זו אשר החלה ללא הרף להרוס את הרובע היהודי, כולל בתי הכנסת ובתי הלימוד שלו ובית הקברות המפורסם בהר הזיתים. תושבי הרובע היהודי נעקרו, הפכו בן לילה לפליטים ונמנע מהם בכוח לחזור לבתים בהם התגוררו הם ואבותיהם. ירדן היא אשר מנעה גישה חופשית למקומות הקדושים היהודיים ולמוסדות התרבות וההומניטריים בהר הצופים, תוך הפרה בוטה של התחייבויותיה הבינלאומיות שנטלה על עצמה חגיגית".
ככל שהירדנים יתכחשו לאמור, מצוטטים דבריו של מפקד הלגיון הערבי הירדני, עבדאללה א-תל, שכתב בספר זיכרונותיו "שואת פלסטין" (כארת'ת פלסטין), על חורבן הרובע היהודי: "פעולות ההרס המחושבות יצאו לדרך… יצאתי להפגזת הרובע באמצעות מרגמות, ויצרתי הטרדה והרס… רק ארבעה ימים לאחר כניסתנו לירושלים, הרובע היהודי הפך לבית הקברות שלהם. מוות והרס שררו בו".
במכתבו, מביע השגריר תקוע פליאה: "העניין שמגלה ממשלת ירדן כעת בחומה מפתיע על רקע הוונדליזם שביצעה שם ממשלה זו כאשר כבשה את האזור". כאז כך היום, ירדן ממשיכה בצביעותה להתלונן על צעדיה של מדינת ישראל, המשיבה עטרה ליושנה. זאת בשעה שישראל משקיעה משאבים אדירים לשימור, שיקום והנגשת המקומות הקדושים ואתרי המורשת בעיר, אותם החריבה ירדן לפני 77 שנים ובמשך 19 שנות כיבושה את יהודה ושומרון.
עד לעצם היום הזה לא נשמעה מצידה של ירדן התנצלות פומבית על הביזה, החורבן וההרס הרב שהותירה בירושלים ובאתרי המורשת הקדושים והאחרים; על ביזוי קדושת הכותל, בתי הכנסת ובית הקברות היהודי שבהר הזיתים; על חסימת הגישה המוחלטת של יהודים מהגעה לכותל המערבי במשך 19 שנים, לראשונה מזה כ-19 מאות שנים; על הנסיון לטשטש את זיקת היהודים לבירתם הנצחית; על הפגיעה הקשה והנזקים לממצאים הארכיאולוגיים בהר הבית וסביבתו, כתוצאה מחפירת אורוות שלמה שהיה באחריות הווקף (ההקדש) הירדני ועוד.
לאור האמור, ראוי לציין בכל דיון על ירושלים בפורומים בינלאומיים, ולכתוב באתרים מקוונים ושלטי הסבר ברחבי העיר בשפות שונות, כי: "ירדן החריבה את ירושלים במהלך 19 שנות כיבושה את העיר, כפי שזו לא ידעה מאז ימי טיטוס. ישראל בונה את ציון ברוח חזון הנביאים בהיקפים שכמותם לא ידעה העיר מאז ימי הורדוס".
לסיום, זוכים אנו בדורנו לזכור את מורשתנו ולחזות בהתגלמות חזון ישעיהו, ככתוב בפרק נ"ב: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ… הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלִָם, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן".
