נהוג לחשוב שצפון ישראל ודרום לבנון הם למעשה מקשה אחת, כמעט מרחב ביטחוני אחיד. יש בזה היגיון: כל עוד חיזבאללה יושב בדרום לבנון, תושבי הצפון בישראל חיים תחת איום מתמשך, והגבול אינו באמת גבול רגוע אלא קו עימות פעיל. אלא שהמציאות, מאז אוקטובר 2023, השתנתה מן היסוד, ובייחוד עבור תושבי הצפון שחוו רצף של אירועים קיצוניים, טלטלות ותהפוכות שהפכו את האזור כולו לסיפור אחר לגמרי.
למעשה, מי שמבקש להבין את צפון ישראל היום לא יכול להסתפק בפריזמה הביטחונית הישנה. תושבי האזור כבר אינם סובלניים לאמירות מסוג “חיזבאללה הוא 10% ממה שהיה” או להקלות דעת דומות. מבחינתם, החוויה המצטברת היא של חוסר יציבות עמוק, של מציאות שנשברה, ושל ביטחון שנפגע לא פעם אחת אלא שוב ושוב.
תנודות חדות באמון
במחקר האורך שקיימנו בתנועת הביטחוניסטים, שנערך מאז תחילת 2024 ועד מאי 2026, אחרי “שאגת הארי”, עלו תנודות חריפות במיוחד בעמדות תושבי קו העימות בצפון. בתחום האמון בצה"ל, הממצאים מלמדים על רצף של עליות וירידות חדות, כמעט דרמטיות.
בינואר 2024 רק 28% מהנשאלים האמינו שצה"ל יכריע את חיזבאללה במלחמה הנוכחית. לאחר נובמבר 2024, ובעיקר אחרי חיסול נסראללה, מבצע הביפרים, והתמרון של "חיצי הצפון", המספר זינק ל־70%, וחלק מהנשאלים אף סברו שחיזבאללה כבר הוכרע בפועל. לאורך 2025 נשמרה יציבות יחסית, אך עם פתיחת מבצע “שאגת הארי” ובייחוד לאחר ליל השיגורים הגדול ב־25 במרץ 2026, שבו נורו כ־600 שיגורים, רמת האמון צנחה שוב עד אזור ה־20%.
בסוף מאי 2026, רק 32% מתושבי הצפון סברו שחיזבאללה יוכרע. הנתונים האלה אינם רק סטטיסטיקה; הם משקפים הלך רוח ציבורי עמוק, שנע בין תקווה, אכזבה, פחד ותחושת אי־ודאות מתמשכת.
התנודות האלה מזכירות יותר מכל מצב תודעתי של זעזוע מתמשך. תושבי הצפון פונו באוקטובר 2023 בהיסטריה, הוחזרו בהדרגה סביב אפריל 2024, אך חזרו למציאות שלא באמת תואמת את ההצהרות שנשמעו כלפיהם. הפער בין השיח הרשמי לבין החוויה היומיומית לא רק שלא הצטמצם, לעיתים הוא אף העמיק.
מכאן גם נובעת התחושה החריפה של אובדן הביטחון. לא אובדן חד-פעמי, אלא אובדן כפול ומכופל: אובדן של תחושת הגנה, אובדן של ודאות, ואובדן של אמון ביכולת של המערכת לייצר שגרה אמיתית. עבור רבים בצפון, המשבר אינו רק ביטחוני אלא גם אזרחי, נפשי וקהילתי. הוא נוגע ליכולת לחזור, להישאר, לבנות עתיד ולחיות בתחושת יציבות בסיסית.
כאן בדיוק נמצא הלקח העמוק ביותר: ביטחון לאומי אינו רק צבא, אש, מודיעין ועוצמה. ביטחון לאומי נשען גם על חוסן אזרחי, על אמון, על תחושת שייכות ועל היכולת של אזרחים להאמין שיש להם בית לחזור אליו. אם הציבור בצפון לא מרגיש בטוח, אז גם הישגים צבאיים מרשימים אינם מספיקים כדי להשיב את המציאות למסלולה.
צבאית, אפשר לטעון שאכן המצב כיום שונה מאוד. צה"ל יושב בעומק לבנון, והסבירות לחדירה משמעותית מהגבול נמוכה בהרבה מבעבר. אבל תושבי הצפון, שחוו כבר פינוי, ירי, רחפנים, אזעקות ושיבוש מתמשך של החיים, אינם מודדים את המציאות לפי קווי מפה בלבד. הם מודדים אותה לפי הזיכרון, לפי השחיקה, ולפי השאלה הפשוטה: האם הפעם זה באמת אחרת?
הצפון חייב לעמוד במרכז
מכאן נובעת מסקנה ברורה: הצפון חייב להיות במרכז. לא כסיסמה, אלא כמדיניות. לא די בשיקום טכני או בהחזרת תושבים לבתיהם; צריך להחזיר להם רמת חיים ראויה, תחושת עתיד, ותשתית אזרחית שמאפשרת חיים אמיתיים ולא רק הישרדות.
החזרה לצפון אינה יכולה להתבסס רק על ציפייה ל“חזרה לשגרה”, משום ששגרה כזו עוד לא באמת קיימת. ועד שחיזבאללה לא יפורק, ובמידה רבה גם בטווח הארוך, האזור לא ינוע לעבר מציאות אחרת, קו העימות יישאר קו עימות כזה שצריך להישען גם על עוצמה צבאית, אבל לא פחות מכך על חוסן אזרחי, אמון ציבורי ושיקום עמוק.
אפשר לדבר על צימרים, על פיתוח, על יזמות, ועל חזרה לחיים. אבל בסופו של דבר, הגבול הוא מול לבנון. והצפון, אחרי כל מה שעבר, לא צריך הבטחות, אלא מדיניות שמבינה שביטחון אמיתי מתחיל באנשים, בצד תודעה של מאבק על הארץ.
