רקע

מקובל שצה"ל ערוך לנהל מערכה עצימה, התקפית, רק בזירה אחת. במלחמה שבה אנחנו נמצאים מקובל שצה"ל נמצא במתקפה בזירה אחת, עזה או לבנון, ונמצא במגננה בזירות האחרות, וביניהן זירת פיקוד המרכז.

מגננה, כמצב מערכתי, היא מערכה שבה שואף המגן לשמר את המצב הקיים, בעוד האויב שואף לערער את המצב הזה. כמובן שבמגננה ייתכנו מהלכים טקטיים הגנתיים והתקפיים, יהיו יחידות שיפעלו בצורת קרב הגנה ואחרות בצורת קרב התקפה, אבל המטרה לעולם תהיה לשמר את המצב הקיים. לעיתים מתייחסים לפעילות הצבאית שבין המערכות העצימות כ"ביטחון שוטף" (בט"ש), משל זהו מצב יציב שנועד להימשך לנצח.

מסגור המערכה בזירת יהודה ושומרון כמגננה הוא טעות. המסגור הנכון של המערכה הוא מלחמת התשה. בזירת המרכז בט"ש הוא שם אחר למלחמת התשה.

הלחימה בזירת המרכז לובשת ופושטת צורה, מעצימה או נחלשת, וקשה לתחום מתי מתחילה מלחמת ההתשה. האם תחילתה אחרי מלחמת ששת הימים? אחרי מבצע חומת מגן? ואולי אחרי המבצעים ההתקפיים שנערכו בשנה שעברה במחנות הפליטים בצפון השומרון. המצב היום, ולדעתי כך הדבר מאז מבצע חומת מגן לפני למעלה מעשרים שנה, הוא מלחמת התשה.

במלחמת התשה, כמו במלחמה רגילה, עורכים הצדדים הלוחמים מבצעים הגנתיים והתקפיים, וכמו במלחמה רגילה המבצעים האלו משלימים – כאשר צד אחד נמצא בהתקפה יהיה הצד השני בהגנה, וכאשר הצד השני בהתקפה יהיה הראשון בהגנה. כמו במלחמה רגילה גם במלחמת התשה שואפים שני הצדדים לשנות את המצב לטובתם.

צורות הלחימה במלחמת התשה, כמו במלחמה רגילה, מתחלקות ללחימה פיזית וללחימה פסיכולוגית. הלחימה הפיזית (לא בהכרח לחימה קינטית, אלא זו השואפת לחולל נזקים חומריים ואנושיים) כוללת רבות שחיקה ומהלכים לפגיעה בכלכלה ובתשתית האזרחית והצבאית. הלחימה הפסיכולוגית כוללת ערעור האמונה בצדקת הדרך ובנכונות הלאומית לשאת את משא המלחמה, דה-לגיטימציה, ומערכה משפטית ומדינית. בכל אחת מצורות הלחימה האלו יהיו מהלכים התקפיים ומולם מהלכים הגנתיים.

המסמך הזה מציג את מהלכי המלחמה של שני הצדדים, מהלכים "התקפיים" שכל צד יוזם, ומהלכים "הגנתיים" שבהם הוא מגיב למהלכי הצד השני. המסמך מציג את המהלכים האלו בהקשר של המערכה כולה, ומעריך את ההצלחה היחסית של המהלכים האלו. הצגת המהלכים של שני הצדדים כמלחמת התשה, מערכה רב ממדית ומורכבת, מאפשרת ראייה רחבה של המערכה והצעת דרכים לחיזוק המערכה הישראלית.

מלחמת התשה

אפשר לסכם את מהלכי שני הצדדים בטבלאות. בטבלאות מתחלקות הפעולות להגנתיות ולהתקפיות. לעיתים ההבחנה בין מהלך הגנתי, שהוא ביסודו מהלך למניעת הישג מהאויב, ומהלך התקפי, שנועד להשיג משהו על חשבון האויב, היא הבחנה מלאכותית. לדוגמה הברחות האמל"ח הן מהלך התקפי שנועד למימוש טרור ולחיזוק האיום על ישראל, והוא גם מהלך הגנתי שנועד לחדש את מאגר הפעילים והנשק ולנטרל את הישגי ישראל בסיכול, במעצרים ובהחרמת אמל"ח. גם ההבחנה בין סוגי מהלכים כמו מהלכים לערעור הלגיטימציה ומהלכים להתשה רוחנית לא חדה. לדוגמה הקמת המכשול היא מהלך הגנתי שנועד למנוע מעבר שוהים בלתי חוקיים (שב"ח) לישראל שבתוך הקו הירוק, היא מהלך התקפי שמעצב את המרחב וממסגר את ישראל שבתוך הקו הירוק כישות גיאוגרפית, נפרדת ורחוקה, הרחק מהישג ידם וחלומם של הערבים, והיא גם חלק מההתשה הכלכלית ואכיפת הסגר הכלכלי. הטבלה לא נועדה לייצר הבחנות חדות אלא לתאר את אופי המערכה. שני הצדדים פועלים בכיוונים מנוגדים במשחק סכום אפס, יוזמים ומגיבים, נוחלים הצלחות וכישלונות, מגייסים יצירתיות וכוחות נפש, כושר שכנוע ויכולות צבאיות וארגוניות. זו טבעה של מלחמת התשה.

בכל טבלה מוצגים יוזמות ישראליות, מהלכים ישראליים התקפים, ומולם מהלכים הגנתיים ערביים, וכן יוזמיות ערביות, ומולן תגובות ישראל.

טבלה 1 מציגה את המאבק לעיצוב המרחב.

טבלה : מהלכים לעיצוב המרחב

במלחמה על האחיזה בארץ המהלכים החשובים ביותר, בשני הצדדים, הם המהלכים לעיצוב המרחב. ישראל עיצבה את המרחב במשך עשרות שנים באמצעות מפעל ההתיישבות וסלילת דרכים. מפעל ההתיישבות הוא ללא ספק המהלך המשפיע ביותר. מפעל ההתיישבות קבע את גבולותיו של הסכם אוסלו, היישובים הערביים והשטח ביניהם נקבע כשטחי A ושטחי B, והיישובים היהודיים, השטח ביניהם ודרכי הגישה אליהם נקבעו כשטחי C. לצורך ניתוח המערכה מהווה מפעל ההתיישבות ראשית הצירים, והוא מעתיק את מרכז הכובד של הלחימה בין ישראל לערביי ארץ ישראל אל שטחי יהודה ושומרון.

פריצת דרכים שנדרשו כדי לשרת את ההתיישבות ולהפריד את התנועה היהודית מהערבית מחזקת את ההתיישבות. המרחב, ובייחוד התנועות בו, עוצבו גם באמצעות רשת של מחסומים שנועדו להפריד בין התנועה היהודית לערבית, לנתב את התנועה הערבית והיהודית לנקזים ולנטר את התנועה בשעת הצורך.

עם השנים התברר שהצלחת מפעל ההתיישבות הפך את אוכלוסיית היישובים למעמד ביניים שמחפש חיים נוחים, והיישובים הסתגרו מאחורי גדרות כדי לחיות בבועה. ההסתגרות מאחורי גדרות והגבלת השימוש בדרכים לכבישים שבהם יש הפרדת תנועות אפשרה אמנם את הרחבת תנועת ההתיישבות מתנועה של חלוצים קשוחים לתנועה המונית, ועם זאת היא משדרת מסר של חולשה וניצחון לטרור. מהלך משלים להתיישבות, וחזרה על הצלחת החלוציות שבנתה את ההתיישבות, הוא מפעל החוות שנועד לשלוט בשטח הפתוח.

מהלך עיצובי משמעותי, שנערך תחת המטרייה של הלחימה בטרור, היה מבצע ההשתלטות על מחנות הפליטים בצפון מערב השומרון (מבצע "חומת ברזל" בינואר 2025 במ.פ. ג'נין, נור א-שמס וטול-כרם) ומבצע הייצוב בצפון מזרח השומרון (מבצע "חמש אבנים" בסוף אותה שנה). מבצע חומת ברזל פרק את המחנות המבוצרים ושלל את היכולת של הערבים להשתמש בהם כמקלט בטוח לפעולות צבאיות. למהלך במחנות הפליטים יש ממדים נוספים שיפורטו בהמשך.

בתגובה תוקפים הערבים את המתיישבים באמצעות טרור עממי, צבאי, דיפלומטי ומשפטי, בתקווה לערער את רוח המתיישבים ובסופו של דבר לפנות אותם. הם פורצים מחסומים כדי לבחור בעצמם את הכבישים המתאימים להם, מתנכלים לחוות באמצעות הצתות ופגיעות ברועים, ומנהלים מאבק משפטי מוצלח לתיחום היישובים לאדמות מדינה ללא כל צל של טענה לבעלות פרטית.

הרשות הפלסטינית הגיבה למפעל ההתיישבות במהלך עיצוב משלה הידוע כתוכנית פיאצ' (מבוטא בעברית פיאד). התוכנית מציעה מפת דרכים לכינון מדינה פלסטינית כעובדה בשטח ללא צורך בהסכמת ישראל, ומרכיב עיקרי בה הוא יצירת רצף התיישבות ערבי שיכתר את ההתיישבות היהודית וישלוט בדרכים אל היישובים. אם בעידוד רשמי ואם באופן עקיף נבנו בהשראת התוכנית הזו עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים שאכן עיצבו מציאות חדשה ואיימו לסגור את שטחי C בפני התיישבות ישראלית.

ישראל בחרה, במודע או מתוך רפיון, למעט במקרים מעטים, לא להרוס את הבנייה הלא חוקית בשטחי C.

הרשות הפלסטינית, במהלך שתומך במאבק המשפטי, מנסה להסדיר את הבעלות על המרחב הפתוח, לסיים סכסוכי קרקעות, ולהציג שטח גדול ככל האפשר כשטח בבעלות פרטית. הרשות גם מעודדת פלישה ועיבוד חקלאי של שטחים פתוחים ושטחי אש, תוך ניצול החוק שמעביר שטח לבעלות פרטית אחרי מספר שנות עיבוד.

לשני הצדדים הצלחות וכישלונות במאבק. נראה שהריסה מסיבית של מבנים בלתי חוקיים לא תקרה. הצטברות החיכוך שמייצר המנהל האזרחי, השב"כ, הייעוץ המשפטי, ההתנגדות הפוליטית בישראל ובחו"ל וההתנגדות האלימה בשטח ימנעו את המהלך. משכך, את המהלכים המנצחים, בייחוד מפעל החוות (וכן, כפי שיפורט בהמשך את הסדרת ההתיישבות הצעירה) ראוי לחזק.

ישראל גם פועלת להפרדה פיזית בין יו"ש לישראל שבתוך הקו הירוק באמצעות מכשול, גדר וחומה. הפלסטינים מצידם, באפקטיביות רבה, מנטרלים את המכשול באמצעות הרוויית המכשול בפועלים תמימים שקשה להצדיק הריגה שלהם.

המערכה הזו, שכונתה בפיקוד המרכז "המערכה על שטחי C", עדין בעיצומה, ונראה שכל המהלכים האחרים במלחמה נובעים ממנה או תומכים בה.

טבלה 2: מהלכים הדדיים לשחיקת הכוח הצבא

צורת הלחימה הראשית שמאפיינת מלחמת התשה היא קרבות שחיקה. כל צד שואף לדלל את היכולות הצבאיות של הצד השני עד כדי אילוצו לוותר על מטרותיו. צה"ל לוחם בטרור, גורע מהיכולות כמיטב יכולתו, והפלסטינים מצידם מנסים לשקם יכולות ולבנות חדשות. בייחוד מנסים הפלסטינים לבנות כוח צבאי משמעותי שיהווה איום על ההתיישבות במקרה של מלחמה.

טבלה 2 מסכמת את מהלכי השחיקה של שני הצדדים. ישראל מסכלת ועוצרת כל פעיל צבאי שמאיים עליה, ומחרימה כל אמל"ח שהיא מוצאת. הפלסטינים מצידם פועלים לגיוס פעילים ואמל"ח חדשים, ופעלו, עד לכיבוש מחנות הפליטים, לביצור מחנות הפליטים ומהגנה עליהם מפני פשיטות צה"ל. אחת משיטות ההתבצרות, הנחת מטענים רבי עוצמה בדרכים שבהן משתמש צה"ל לכניסה למחנות הפליטים, הפכה למבחן נחישות בין הצדדים. כדי להתגבר על המיקוש נאלץ צה"ל להפוך את האדמה בכבישי המחנות, ובכך הרס את תשתיות המים והביוב והפך את חיי התושבים לבלתי נסבלים. הקורבנות שגבו המטענים, היכולת להשתמש במחנה המבוצר כבסיס לטרור, והמחיר האנושי של הפשיטות אילץ את צה"ל לכבוש את המחנות , לפנות את מרבית התושבים, לפרוץ בהם דרכים ולקיים בהם נוכחות קבועה.

הפלסטינים לא מוותרים על המאבק החמוש. הם מעודדים לוחמת גרילה נגד חיילים וטרור נגד אזרחים, ומקימים בכל עיר ועיירה "כתיבה" (בערבית – גדוד, ברבים כתאיב) שמאגדת את פעילי התנט'ים (מבוטה בעברית "תנזים"), החמאס והג'האד האסלאמי. היחידות האלו מתחמשות, מתאמנות, ומפעם לפעם מוציאות פעולות צבאיות נגד המתיישבים והחיילים. במקביל פועלת הרשות הפלסטינית, בגלוי וללא מורא, לבניית צבא ממשי מצויד ומאומן, ומאיימת, באופן עקיף, שתצטרף למלחמה רב-זירתית שתשמיד את ישראל.

צה"ל מחזק את עצמו כל העת, בונה יחידות ייעודיות להגנת המכשול ולמלחמה באמל"ח ובכספי הטרור, ומחזק את אחיזתו המודיעינית במרחב. עם זאת, צה"ל לא ערוך למצב שבו במסגרת מלחמה רב זירתית ישתמשו הפלסטינים במלוא כוחם כדי לתקוף ולנסות להשמיד את ההתיישבות, ואולי גם מרכזי אוכלוסייה בתוך הקו הירוק.

טבלה : מהלכים במערכה על התודעה, החוסן והלגיטימציה

טבלה 3 מציגה את מהלכי הצדדים למלחמת ההתשה בחזית התודעה, הלגיטימציה והחוסן.

המהלכים היזומים הישראליים, רובם מחוץ למעגל ההשפעה של פיקוד המרכז. הבסיס הוא החינוך לאהבת הארץ, להכרת הארץ וההיסטוריה היהודית שלה, ולטיול בשביליה. החינוך הזה ממצב את ארץ ישראל כ"ארץ אבות", וכפועל יוצא מכך ממצב את הישראלים כבעליה החוקיים של הארץ.

המבצעים במחנות הפליטים, שבירת ההתנגדות ופינוי הגרעין הקשה של הפליטים, הם צעד תודעתי משמעותי. שבירת ההתנגדות במחנות היא שבירת אתוס ה"צומוד" הפלסטיני, האתוס של נאמנות האיכר הפלסטיני לאדמתו, נאמנות בלתי ניתנת לשבירה, והקשר שלו לאתוס ה"צבר", תביעת האסלאם ממאמיניו לסבלנות ועמידה בקשיים בהליכה בדרכי אלוהים. המבצע שבר את האמונה שהפליטים הם נושאי הדגל של הקשר הפלסטיני לארץ, קשר לא יינתק. התברר שהפליטים, כמוהם ככל האדם, פנו והתיישבו בסופו של דבר במקום הנוח להם ביותר, ולא שימרו את הלכידות שקשרה בני מחנה פליטים אחד, שגורשו ממקום אחד בפלסטין, זה לזה. המהלך הצבאי הוא למעשה מהלך עיצובי מפני שהוא מאתגר את האתוס הערבי של מחנות הפליטים כגרעין מוסרי ורוחני של התנגדות, ומראה שההיאחזות הערבית בקרקע ("צומוד"), והסבלנות והנחישות האינסופית של הערבי ("צבר") אינם אלא סיסמאות ריקות ולא מציאות מאתגרת.

שבירת אתוס הצומוד תואמת ומשלימה לתודעה שאותה מנסה צה"ל להנחיל כבר עשרות שנים: הנחלת חוסר התועלת של הטרור, והצגת הקורבנות שהוקרבו במערכת הטרור כבזבוז של טובי הנוער. המהלך במחנות הוריד אמנם את רמת הטרור באופן משמעותי, אבל אתוס הגבורה וההקרבה שאותו טיפחו הערבים ממשיך להתקיים, וקרוב לוודאי ימשיך להזין את הטרור.

הסדרת ההתיישבות הצעירה, בניגוד להקמת יישובים צעירים, מנסה לאותת לאויב שבקרב הזה אין נסיגה. יישוב שעלה לקרקע יהפוך ליישוב קבע. גם אם ארוכה תהיה דרכו, גם אם ייפלו קורבנות וגם אם בזמן הקמת היישוב הייתה ההקמה שנויה במחלוקת, היישוב יהפוך לעובדת קבע.

קשה להעריך את הצלחת מהלכי התודעה הישראלים, ובייחוד את הניסיון לבודד את הטרור ולהציגו כבזבוז טראגי. מצד אחד המאבק המזוין מהווה ללא ספק דגל מרכזי באתוס הפלסטיני וזכה לאהדה עצומה. מצד שני, ההשתתפות הפעילה בטרור מועטה מאד. בפועל משתתפים בפעילות אלימה חלק זעיר של האוכלוסייה הערבית. הרוב המכריע של הערבים משלם למאבק המזוין מס שפתים בלבד.

שני מהלכי לגיטימציה אחרים מונהגים על ידי הדרג המדיני. האחד הוא קמפיין השחרת הרש"פ על רקע מימון המחבלים, ובייחוד על רקע שימוש בכספי הסיוע הבינ"ל למטרה הזו. קהל היעד של הקמפיין הזה הוא מדינות ידידותיות ברחבי העולם. המהלך השני הוא שימור הרש"פ, וקהל היעד שלו הוא תושבי הרש"פ.

שימור הרש"פ כמת-חי מהווה מכה קשה למאבק הפלסטיני ולחוסן הלאומי. הרשות הייתה במשך דור או שניים מושא תקוותם של הפלסטינים. הם ראו בה את תחילת הגאולה, התגשמות החזון של מדינת הלאום שלהקמתה לחמו. הרש"פ, כמוה ככל מדינות הלאום הערביות, אכזבה. הרש"פ היא גוף מושחת, שנוא^[3], נעדר לגיטימיות ולעיתים אף נתפס כבוגד. הרש"פ, המת-החי, היא תזכורת מתמדת לחוסר התוחלת של המאבק הלאומי, לצביעות של מנהיגיה, ולשחיתות ולריקבון של המנהיגות כולה: מדינית, כלכלית וחברתית.

הרש"פ מצידה מנסה לבלום את המהלכים האלו. היא עמלה על בניית הזהות הפלסטינית כמתחרה בזהות הדתית שמציעה חמאס, וכתמונת ראי של הזהות היהודית ציונית. הרשות מפתחת מורשת מומצאת של עם עתיק כבבואה וכשלילה של מסורת התנ"ך הציונית. היא מצניעה את המקורות האמיתיים של העם הפלסטיני כערב רב של מהגרים שהגיעו לארץ בחסות השלטון התורכי והבריטי, כדי לעמוד מול הלכידות והערבות ההדדית שמאפיינת את החברה היהודית.

היא מעודדת את השמאל הישראלי להציע חזון של שלום מבוסס ויתורים מדיניים ישראליים ללא תמורה פלסטינית כדי להציע פתח תקווה ואופק לניצחון ועצמאות, היא שוקדת על חיזוק אתוס הצומוד והצבר, והיא מציעה את אתוס השאהיד כמקור לגאווה והזדהות כסתירה לייאוש שגורם אי הלגיטימיות שלה עצמה.

הרש"פ כמובן לא מסתפקת במהלכים הגנתיים ויש לה בזירת הלגיטימיות והחוסן מהלכים התקפיים משלה. הרש"פ חוזרת בפני כל מי שמוכן לשמוע, ויש רבים שמוכנים, על סיפורי ההשפלה במחסומים, הסבל שגורמים החיפושים, העוצר, והריסות הבתים, היא מאשימה את ישראל בכל פגם של החברה הפלסטינית ותולה בכיבוש את הכלכלה המקרטעת, את מערכת הבריאות המסורבלת, ואת העדר הפיתוח והתרחבות האבטלה.

הרשות מניעה קמפיינים משלה והמוצלח ביניהם קמפיין אלימות המתנחלים. לצידו יש אחרים כמו קמפיין הכיבוש, הקולוניאליזם, הגדר והמצור, קמפיין רצח העם והטיהור האתני. כל אלו נועדו להשחיר את ישראל, ובסופו של דבר לגרום לבנות בריתה לבגוד בה ולאלץ אותה לוויתורים מדיניים וצבאיים ללא תמורה. הקמפיינים האלו מנצלים בהצלחה את מערכת המשפט הבינלאומית, את הברית של האסלאם הרדיקלי עם השמאל הקומוניסטי, ואת הנכונות של ממשלות במערב לשלם במטבע ישראלי לבוחריהם המוסלמים: הכרה במדינה פלסטינית והיענות לצווים של ביה"ד הבינלאומיים.

ישראל מגיבה למהלכים האלו. היא מבליטה את הכשלון של כל ההסכמים שהיה בהם מרכיב של נסיגה ישראלית, היא ממסגרת את המלחמה ביהודה ושומרון כמלחמה בחמאס, מלחמה בטרור ומלחמת קיום.

בסופו של דבר הרשות טוענת לשימור כוחה למרות כל הקשיים, והיא מתיימרת להמחיש לישראל את מחיר הכיבוש באמצעות הצבת איום אמיתי על בטחון המדינה אם לא יושג הסדר שירצה אותה.

טבלה : מהלכים במערכת ההתשה הכלכלית

טבלה 4 מסכמת את מהלכי הצדדים בתחום ההתשה הכלכלית. הסגר והאיסור לעבוד בישראל גורע כ 15% מהתוצר הפלסטיני^[4], ומשאיר כ 20% מהם ללא עבודה. עיבוי הכוחות בקו התפר והגדלת הלחץ על מעסיקי שב"חים מהדק את הסגר. בנוסף, נוהגת ישראל לעקל חלק מהכספים שהיא מעבירה לרש"פ, ומקשה על הרש"פ לשלם את מלוא המשכורת לעובדיה. ההוצאות של אונר"א בשטחי הרש"פ נשארות יציבות, אבל ישראל הולכת ומקשה על הארגון, והאיום לכלכלה הפלסטינית הוא ברור.

הפלסטינים מצידם מנסים לגייס יותר סיוע מהמדינות התורמות, מנסים ללחוץ על ישראל להעביר את מלוא כספי ההעברה שאם לא כן תתמוטט הרשות ונטל הטיפול באוכלוסייה ייפול על ישראל.

הפלסטינים מנסים להכביד את הנטל הכלכלי של הנוכחות ביו"ש בכמה שיטות. הטרור העממי והצבאי פועל לא רק לפגיעה בחיים אלא גם לפגיעה בכלכלה. הצתות של שטחי מרעה הן אמצעי נפוץ לשלילת מקור הפרנסה של החוות, וגניבות, בייחוד של כלי רכב, הן נטל משמעותי על הנהגים בישראל. הפלסטינים, באמצעות ארגונים של BDS מנסים, ולעיתים מצליחים, לפגוע בהשקעות בישראל, והמשך הפח"ע בשטח מחייב נוכחות של גדודי מילואים שעלותם הישירה והעקיפה גבוהה. הפלסטינים גם מנסים, באמצעות המעסיקים של הפועלים הערבים, להבליט את יוניות העבודה הערבית, והנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מהסגר. ישראל מוצאת תחליף לעובדים הערבים באמצעות ייבוא של פועלים מאסיה ומאירופה, אבל אין ספק שעלות העבודה הזו, והעומס הבירוקרטי שהיא מחייבת, גבוהים בהרבה מזו של הערבים. ישראל גם מנצלת את המלחמה לחיזוק הכלכלה באמצעות טיפוח התעשייה הביטחונית, תעשייה שבה הניסיון הקרבי הוא מקדם מכירות משמעותי.

מטרות המלחמה

בהעדר מטרות מלחמה כתובות אפשר לזקק את מטרות המלחמה של שני הצדדים מתוך הפעולות שם מבצעים.

מטרת הערבים היא לאלץ את ישראל לוויתורים מדיניים ללא ויתור מצידם על המשך הסכסוך, ואילו מטרת ישראל היא להימנע מוויתורים כאלו. נראה שבסכסוך הזה, לפחות לעת עתה, אין דרך להגיע להסכם, ואפילו לתהליך שימצא דרך כזו, ולכן נראה ששני הצדדים שואפים להישג אחר – חיזוק האחיזה בשטח.

חיזוק האחיזה בשטח אינו הישג צנוע שמחליף הישג אחר שאפתני יותר. חיזוק האחיזה בשטח הוא חזרה למטרות הליבה של שני הצדדים. הצד שלנו רואה בחיזוק הארץ את התממשות הציונות, ואם תרצו את התממשות הגאולה. הצד הערבי רואה באחיזה בארץ הוכחה לזהותו הלאומית, לחוסנו ולכושר העמידה שלו כפלסטיני, כערבי וכמוסלמי.

היעד המערכתי של ישראל הוא המאסת הטרור, התשת האוכלוסייה, והפנייתה למיטוב החיים ביישובים הערביים וריכוז המבט פנימה לשטח שלהם במקום לשטח שבידינו. היעד המערכתי הערבי הוא היפוכו של היעד הישראלי, הגברת הטרור, חיסון האוכלוסייה, והמשך המאבק לשחרור הארץ כולה.

היעד מדיני שלנו הוא חזרת הפלסטינים למו"מ שבסופו סיום הסכסוך בשם כל הפלסטינים, הערבים והמוסלמים. היעד המדיני של הערבים הוא הפוך, כפייה של נסיגות וויתורים ישראליים ללא תמורה מדינית פלסטינית וללא סיום הסכסוך וקץ התביעות.

שני הצדדים מציבים זה מול זה איומים אסטרטגיים. הערבים מאיימים בהתקוממות חמושה וחזרת תסריט שבעה באוקטובר ביהודה ושומרון. ישראל מצידה מאיימת שמהלך כזה יביא על ערביי יהודה ושומרון את אותו גורל שבא על אחיהם ברצועת עזה.

ישראל מאיימת על הפלסטינים שעקשנותם תוביל להסדרה עם כל העולם הערבי והמוסלמי, שהם יישארו מאחור, ובסופו של דבר יינטשו לגורלם. הפלסטינים מאיימים על ישראל שהמשך הסטטוס קוו יוביל לכפיית מדינה פלסטינית על ישראל והמשך המלחמה על מה שיישאר.

הערבים מאיימים על ישראל בחרם, בסנקציות, בבידוד בינלאומי ובסופו של דבר בהפיכת ישראל מדינה מצורעת בדומה לצפון קוריאה. ישראל מאיימת על הערבים בהתפוררות החברה הערבית, הגירת המוחות, עליית הפשיעה, אבדן הסולידריות והתדרדרות לשמורות אינדיאנים מוכות אבטלה התמכרות ופשיעה.

במאבק הזה שני הצדדים, מורתעים מגובה הסיכון, נלחמים את מלחמת ההתשה כשהם נזהרים לא להגדיש את הסאה.

האפקטיביות של המהלכים ומהלכי הנגד במלחמה

כדי להעריך את הצלחת המלחמה אפשר לבחון מי מהצדדים השיג את מטרות המלחמה כפי שהערכנו אותן. ברמת המהלכים המערכתיים אפשר גם לבחון כל מערכה, עיצוב המרחב, השחיקה הצבאית, התודעה והחוסן, וההתשה הכלכלית, ולהעריך מי זוכה בהצלחה ומה עוד אפשר לעשות.

השגת מטרות המלחמה

אם אמנם מטרת העל של הערבים היא לאלץ את ישראל לוויתורים מדיניים ללא ויתור מצידם על המשך הסכסוך, הרי שעד כה מאמציהם להשיג ויתורים ביהודה ושומרון נכשלו. ההצלחה האחרונה שרשמו הייתה ההתנתקות מעזה וצפון השומרון, מהלך שקרה לפני למעלה מעשרים שנה, וחלק מהישגיו בוטלו. עם זאת, זוכות המפלגות שמציעות לעשות וויתורים משמעותיים בתמיכה של חלק מהציבור בישראל, והמפלגות האלו הן מועמדות אפשריות לניהול המדינה לאחר הבחירות. עצם העמדת נושא הוויתורים במרכז מערכת הבחירות מהווה מבחינת הערבים הישג.

במערכה על חיזוק האחיזה בשטח יש לישראל הישגים ברורים, המגמה של איבוד השטחים נעצרה והיא מוחלפת בתנופת אחיזה ישראלית בשטח הפתוח ובפגיעה במחנות הפליטים.

היעד המערכתי ישראלי, להמאיס את הטרור על הערבים ולהרגיע את השטח, לא מושג וספק אם אפשר להשיגו בשלמות. עם זאת, אין ספק שמספר המשתתפים הפעילים בטרור הוא קטן, במונחים יחסיים הוא אפסי, ולכן יש למערכה הישראלית הישגים משמעותיים.

המלחמה, על בסיס ניתוח השגת מטרות המלחמה, טרם הוכרעה.

המערכה על עיצוב המרחב

ניתוח המערכה על המרחב מגלה שישראל הצליחה ליטול את היוזמה, לנטרל את תוכנית פיאצ' אם כי לא ביטלה את הישגי התוכנית הזו, ולעצב את המרחב לפי מדיניותה.

עם זאת חלק מהמאמצים לא משיגים את מלוא ההישג, ומומלץ לחזק את המדיניות בשלושה תחומים:

1. הרחבת מפעל החוות.
   חוות מבוססות מרעה מחזיקות מרחב גדול בעלות נמוכה. עם זאת החוות רגישות להצתות, להתנכלות, לפגיעה פיזית, ואולי לאמצעים חדשים שיתגלו עם המשך המאבק. לא רצוי לתלות את כל המערכה באמצעי אחד ממוקד.
   מוצע לכן להרחיב את מפעל החוות ולפתח שיטות חדשות: חוות סולאריות, סימון ואכיפת גבולות שטחי האש, פריצת דרכים, הכרזת שמורות טבע וגנים לאומיים, מפעלי מים, מפעלי ייעור, חקלאות או רעיונות אחרים. החוות צריכות להתמסד, להפוך למפעלי קבע, ולהיות רווחיות.
2. חיזוק המאבק המשפטי
   הפסיקה הישראלית שגוזרת הריסה על כל מבנה בהתיישבות שנבנה על קרקע שאולי היא פרטית מעמיד בסכנה וגוזר אי בטחון על כל משפחה.
   מוצע לפתח כלים אפקטיביים לחיזוק האחיזה: עיגון תקנות השוק בחקיקה, בניית בסיס נתונים שיאתגר את מפעל רישום הבעלות של הרש"פ, וחקיקה שתחייב שיטות מוגדרות היטב של הוכחת בעלות.
3. חיזוק האכיפה
   תנופת ההריסה של בנייה בלתי חוקית בירושלים בשנים האחרונות מוכיחה שלא חייבים לוותר לפורעי החוק גם כשהם מגובים בתמיכה בינלאומית.
   מוצע לחזק את האכיפה, לפנות פלישות, ולסמן אזורים אסטרטגיים, למשל שטח E1 ממזרח לירושלים, שבהם תתחיל הריסה והשבת ההשתלטות האלימה לאחור.

המערכה הצבאית והשחיקה ההדדית

השחיקה הישראלית נמוכה, וישראל מצליחה להחזיק בטח ובתושביו בכוחות קטנים ביחס לגודל האוכלוסייה. עם זאת השחיקה במונחים של ציוד וכוח אדם קיימת, והיא יקרה וכואבת. האיום מצד כוח פלסטיני גדול, מאומן ומצויד היטב, ופרוס בכל השטח הולך וגדל. לא סביר שהכוח הצבאי של הרש"פ יאתגר אוגדות של צה"ל, אבל במקרה של מלחמה כוללת הוא יכול לאתגר את הכוחות הקלים שנשארים ביו"ש, ובוודאי יכול לאיים על יישובים שייקלעו לבידוד.

מומלץ לחזק את המערכה בשני תחומים:

1. חיזוק יחידות ההגמ"ר (ההגנה המרחבית)
   הכנת היישובים להגן על עצמם באופן עצמאי מול אויב, עדיף במשך כמה ימים. בכל יישוב יש מחלקת הגנה, ואותה צריך לחזק באמצעות גיוס לוחמים שמתאימים פחות לחטיבה מתמרנת ואימונים שיתמקדו בהגנה מול ניסיון כיבוש ולא רק במענה ראשוני לטרור. הפיכת היישובים ממושא הגנה שמהווה נטל על הכוח הצבאי המתמרן לנכס הגנתי שיכול להוות בסיס בטוח לשליטה במרחב תהפוך את בניית הכוח הפלסטיני לבזבוז, ותבטל את עצם הרעיון ששליטה באוכלוסייה עונית היא תורפה צבאית שאין לה פתרון.
2. שימוש ברובוטים ומערכות לא מאוישות
   חלק גדול ממשימות הכוח הלוחם בשגרה הן משימות פשוטות ומפרכות, שאפשר, או שזו אפשרות קרובה, להטיל אותם על רובוטים ומערכות לא מאוישות. סיורים רכובים, תצפיות, שמירות, ופעולות לוגיסטיות פשוטות יבוצעו טוב יותר על ידי רובוטים. במקום גדוד שעוסק בשגרה מפרכת אפשר להחזיק מחלקת כוננות שמפעילה שלל אמצעים לא מאוישים. החיסכון בכסף ובשחיקה הוא עצום.
   מערכות לא מאוישות יכולות גם לנטר בצורה מלאה שטחים פתוחים, למנוע פלישות, ולחזק את האחיזה במרחב.
3. מוכנות להתקפה
   על מדינת ישראל להיות מוכנה להתקפה מתוך השטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. לרשות כוח צבאי ניכר, מצויד ומאומן, ואפשר שיתלוו אליו רבבות חמושים לא מאורגנים.

המערכה על התודעה, הלגיטימציה והחוסן

נראה שיש לישראל הישגים משמעותיים במערכה, אבל נראה שהכף נוטה לטובת הערבים.

בחזית הפנימית ישראל מצליחה למדי. המוכנות של החברה הישראלית לשאת בנטל גבוהה מאד, הלגיטימציה הפנימית להפעלת הכוח רחבה מאד, ויש קונצנזוס על תפיסת המלחמה כמלחמת קיום ומלחמת אין ברירה. גם מאמצי ההשפעה על הערבים מצליחים, ההשתתפות בלחימה היא של מיעוט קטן, והסנטימנט השולט בחברה הערבית הוא של ייאוש ונסיגה ולא של תקווה ותנופה.

בחזית הבינלאומית ישראל לא מצליחה. לא רק כי אנשים רבים מתנגדים למהלכים הישראלים, והסברי ישראל לא מתקבלים, אלא בעיקר מפני שמסגור המערכה בין ישראל לרשות כדרישת צדק של הערבים מול דרישת ביטחון של היהודים מעמיד את ישראל במצב נחות מבחינה מוסרית.

קמפיין אלימות המתנחלים הפך לאיום משמעותי. הסיבה להצלחת הקמפיין, בניגוד לקמפיינים כמו "רצח עם" ו"טיהור אתני" הוא שיש בו גרעין של אמת. יש באמת מתנחלים אלימים, אמנם מעטים, ובאמת המענה המדינתי והצבאי לא מספק.

בכל חברה יש פשיעה, תמיד יהיו שוליים פורעי חוק, ועצם האלימות היא לא תופעה מיוחדת. הבעיה היא שאחרי שנים ארוכות של טענות, חלקן אמיתיות, לפגיעה בערבים לא מעורבים, קשה למצוא איזושהי אכיפה ישראלית. תמיד יהיו פושעים, המשטרה תמצא אותם, וחלקם יענשו. במקרה הזה אשמים בפשיעה לאומנית לא נמצאים, לא נשפטים ולא נענשים. קשה להסביר את המצב הזה, והערבים מנצלים את החולשה.

הקמפיין, מעוות ומגמתי ככל שיהיה, הפך לאיום על הלגיטימציה של ישראל הן בחזית הבינלאומית והן בחזית הפנימית. ההסבר הישראלי שמדובר בתופעת שוליים לא משכנע איש כאשר נראה שישראל לא עושה דבר מול התופעה. קשה להסביר למה לאחר עשרות שנים של עדויות ברורות, אם כי מעטות, לפשיעה נגד ערבים ביו"ש, נערך רק משפט אחד משמעותי, לנאשמים בהצתה בדומא, והרבה מקרים אחרים נשארו לא מפוענחים.

מסגור המלחמה הישראלי כמלחמה בחמאס הולך ומאבד את ערכו. התקפת החמאס בתחילת המלחמה ותוצאותיה הנוראות סייעו להפוך את הלחימה הזו ללגיטימית. המצב הזה השתנה, ואת נטל המערכה הצבאית נושא לא החמאס אלא שילוב של החמאס, התנט'ים ופעילי המנגנונים. מסגור המערכה כמלחמה בחמאס מונע פעילות אפקטיבית מול ההתעצמות הצבאית של הרש"פ. הולך ונבנה אסון קונספציה חדש.

מוצע לחזק את מאמצי התודעה והחוסן באמצעות הנחלת המסרים:

1. הפלסטינים הם עם של מהגרים מודרניים
   שלילת הטענה הפלסטינית לעם של מורשת עתיקה, הבלטת ההיסטוריה של ההגירה הערבית המסיבית לארץ ישראל במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, חקר שמות המשפחות הערביות וחשיפת שורשיהן, והבלטת הנרטיב של עם עתיק החוזר למולדתו, אופן חוקי ועל פי משפט העמים, ומתמודד עם עם מהגרים שהגיעו לארץ בעקבות הגאות שהחזרה חוללה.
   על ישראל לשנות את הנרטיב. לא עוד תביעה לביטחון מול תביעה ערבית לצדק, אלא תביעה ישראלית לצדק ולביטחון מול תביעה ערבית לצדק אחר ולערעור היציבות.
2. היישובים הם סיפור הצלחה
   הבלטת הצלחת ההתיישבות היהודית היו"ש. תיאור הדור השלישי, לעיתים הרביעי של המתיישבים, התעשייה ויצירת מקומות העבודה, היציבות והביקוש למגורים ביישובים.
   הבלטת התרומה של ההתיישבות לכלכלה הישראלית והפלסטינית, תרומת ההתיישבות להקלת משבר הדיור ועליית מחירי הדיור, ועוד.
3. היישובים הם מגן הארץ
   הבלטת ההתיישבות כקובעת את גבול הציונית מימי יישובי חומה ומגדל ועד הסכמי אוסלו. השוואת ההתיישבות לספר שאפיין את התפתחות הציונית, להיאחזויות הנח"ל בגבולות, ולקיבוצי הגבול מאז הקמת המדינה.
4. המלחמה הישראלית ביו"ש, השקעת המשאבים והכוח הלוחם, הם לא מלחמה בחמאס אלא מלחמה במאמץ הערבי הנמשך להשמיד את ישראל.
5. המאבק בפשיעה הלאומנית מחייב כלים חדשים. על ישראל לטפל בפשיעה הלאומנית כ"פשיעה חמורה", ולהפעיל את המשטרה, ולא כ"חתרנות" שבה עוסק השב"כ. בייחוד חובה להימנע מהפעלת השב"כ שמייצר גם מודיעין חסר ערך מבחינה משפטית, וגם דה-לגיטימציה של האכיפה נגד הפושעים. מוצע להטיל את המשימה על המשטרה, להפקיד בידיה כלי מודיעין וחקירה מתאימים, לשפוט, להרשיע ולהעניש בצורה משמעותית את הפושעים, ולמנף את האכיפה הזו למאמצי הסברה יעילים. המשטרה היא גוף חוקר, מומחיותו היא באיסוף ראיות והבאה לדין, וסביר שמיקוד המשטרה בפשיעה הלאומנית יביא לענישה של רוב הפושעים. טיפול בפשיעה באמצעות משטרה ובתי משפט, ולא באמצעות השב"כ תייצר ענישה מרתיעה, ולא פחות מכך תייצר לגיטימיות ומסגור נכון של הפושעים כפושעים ולא כמגיני ההתיישבות מאוזלת ידו של צה"ל.
6. ההצגה של התמיכה במחבלים, והצגת ההסתה במערכת החינוך, הובילו ללחץ משמעותי על הרשות הפלסטינית. ההצלחות האלו מעידות כי למרות ההזדהות של המערב עם החלש אפשר לשפר את מעמדה של ישראל באמצעים דיפלומטיים והסברתיים.
   מוצע לחזק את המערכה הדיפלומטית, למסד מסרים תקיפים שכוללים את צדקת התביעות הישראליות, העדר שותף לשלום, והצורך בשיתוף פעולה בין לאומי לבלימת הטרור והרדיקליות המוסלמית בעולם כולו.

המערכה על ההתשה הכלכלית

יחסי הכוחות הצבאיים מתבטאים היטב במערכה על ההתשה הכלכלית, וכלכלת הרש"פ משלמת מחיר כבד על המשך המערכה. הערבים מצידם לא מצליחים במאמציהם להפריע לנסיקת הכלכלה הישראלית. לשם השוואה, התוצר לנפש בישראל, ביו"ש ובירדן, שהיה עם הקמת המדינה בערך שווה, הוא היום כ 5,000 עד 7,000 דולר בשנה בירדן, כ 60,000 דולר בשנה בישראל, וכ 3,000 עד 5,000 דולר לשנה ברש"פ. עד תחילת המלחמה היה בתוצר בירדן וברש"פ בערך שווה.

חלק אחד של המחיר הוא שלילת העבודה בישראל, והוא שווה ערך לכ 20% מהתוצר הפלסטיני. חלק שני הוא מניעת ההצמדה של הכלכלה הפלסטינית לישראל, כפי שקורה לערביי ישראל, והשארתה בתחום של המדינות הערביות.

מצד שני מצליחים הערבים בגרירת ישראל לאחור בעצם ההיצע שלהם ככוח עבודה זול. כל עוד יש בישראל ענפים חשובים שמתבססים על עבודה ערבית לא מצליחה ישראל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. הבנייה יקרה, איטית ולא איכותית, החקלאות איכותית אך יקרה, על טיב הניקיון במרחב הציבורי והשירות במסעדות ובמלונות יכול כל אחד לחוות את דעתו האישית.

כדי לנתק לחלוטין את הכלכלה הישראלית מהכלכלה הפלסטינית נדרש אימוץ של טכנולוגיות חדשות, ובראשן רובוטיקה ומערכות לא מאוישות. המאמץ הנדרש לכך ישמש גם את שחרור הכלכלה הישראלית מנטל העבודה הזולה, וגם את מניעת שחיקת הלוחם במשימות שגרה מפרכות. התמחות והצטיידות מסיבית ברובוטים תהווה גם מנוע צמיחה ותאפשר הובלה בענף שיהווה ללא ספק חלק חשוב מאד של כלכלת העתיד.

סיכום

מסגור הלחימה בזירת יהודה ושומרון כמלחמת התשה, הצגתה כמערכה שבה יש מהלכים הגנתיים והתקפיים, והבהרת מטרות המלחמה ויעדי המערכה, מאפשרים לזהות פעילות של הצד מולה אין מענה או שהמענה לא מספק. זיהוי כזה מאפשר המלצות לשינוי המדיניות או להגדרת משימות חדשות ברמה הלאומית או הצבאית.

מסגור המלחמה במלחמת התשה מאפשר גם הערכה של הישגי המלחמה, חיזוק המוטיבציה של הלוחמים, ומיקוד מאמצי המלחמה.

.

1. מערכת החינוך של הרשות הפלסטינית: אנטישמיות ואינדוקטרינציה להשמדת ישראל
   ↑

2. המונח הערבי צומוד מציין עמידה נחושה מול מצוקה, לחץ או סכנה. בהקשר של בניית הזהות הפלסטינית ואתוס המאבק בישראל המונח מציין את ההישארות על האדמה למרות הקשיים. המונח "צבר" מציין סבלנות, איפוק ואורך רוח מול קושי וביטחון בהתגשמות הבטחותיו של אללה, והוא מתכונותיו החשובות של המוסלמי הנאמן.
   ↑

3. Press Release: Public Opinion Poll No (96) | PCPSR
   ↑

4. The Future of Palestinian Employment in the Israeli Labour Market in light of Political and Economic Realities (Policy Brief)
   ↑